לבוש מרדכי בבא מציעא קב

מובהקים והשיג הראב"ד ז"ל לאפוקי חורי וסומקי קאמר וכן בהלכה ג' כתב הרמב"ם ז"ל והרמאי אעפ"י שאמר סימנין מובהקין אין מחזירין לי' עד שיביא עדים שהוא שלו כתב הראב"ד שאם הביא סימנין מובהקין לגמרי מועיל והיינו דהראב"ד מפרש כפירוש התוס' דאף על פי דמספקא לן אי סימנים דאורייתא בסימנים מובהקים לגמרי לא מספקא לן דהוי כעדים אכן הרמב"ם לטעמי' דסובר דסימנים מובהקים הוו הנך סימנים דסומכים באבידה וסימנים מובהקין יותר אין כאן ובהנך מסיק רבא דהוו דאורייתא ואעפי"כ לא הוו עדים דעדים דהוו ע"י טביעת עין עדיפי מסימנין נמצא דלמסקנא לא קשה כלל ממתניתין דקתני אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו לדין זה דאורייתא דנהי דסימנין הוי בירור דאורייתא וסומכין עליהם: היינו דוקא באיסורים דשם האמינה תורה אף עד אחד הרי דלא החמירה תורה בידיעתם דנבעי דוקא דין עדות לגמרי וכמו שאמרה התורה דע"י סימנים מובהקים יש דרישה שאינו רמאי הכא נמי סומכים עליהם באיסורים אבל בדבר שבערוה ששם מדין התורה בעי דוקא שני עדים הרי דהחמירה התורה בדין ערוה דבעי דוקא בירור דעדים א"כ סימנים אין מועיל בדבר שבערוה, דאין דבר שבערוה מתברר אלא ע"י בירור דעדים וסימנים אף דבירור נינהו. וסומכים עליהם דין תורה אבל בירור דעדים הא לא הוו משו"ה אין מועיל בדבר שבערוה ובזה מיושב מאי דקשה לכאורה על תירוץ דמשני בגמ' דהא דקתני במתניתין אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו דהיינו סימנים גרועים כגון ארוך וגוץ א"כ למה אשמעינן דמעידין על פרצוף עם החוטם דהוא ראי' ממש הי' לי' לחלק בין סימנין גרועין לסימנים מובהקין. ולאשמעינן רבותא יותר דאף על סימנים מובהקים מסמכינן אכן לדברינו מעיקרא הי' סבור בסוגית הגמ' בב"מ כמו שהי' רבא סובר מעיקרא דאם סימנין דאורייתא עדיפא מטביעת עינא, וא"כ כיון דאשמעינן דטביעת עינא דפרצוף פנים עדיפא שסומכין עליהן מכל שכן דעל ידי בירור דסימנים מובהקים סומכים אבל למסקנה דמסיק רבא בב"מ ובחולין. דסימנין לא הוי בירור כטביעת עינא, א"כ כיון דאשמעינן דאין מעידין אלא על ידי ראו' ממילא מוכח דעל ודי בירור דסימנין אין סומכין. דבעי דוקא בירור דעדים ובירור דעדים הוא טביעת עין

ואף דרבנן אמרו שסומכין על עד אחד להעיד שמת להשיא אשה אין הכונה, שהם אמרו שדין בירור דמת יהי' לו דין כבירור דאיסורים שהרי חזינן דאדרבה במים שאין שאין להם סוף החמירו ואמרו דלא תנשא. הרי דבידיעת הדבר לא הקילו ואדרבה החמירו בעדות אשה, ומכל שכן דלא הקילו בזה שמן התורה כיון דצריך שני עדים. ממילא צריך ראי' דבעינן דוקא בירור כזה, דבעי עדים, והיינו טביעת עין, ורק שאמרו והקילו בהעדאה לפני ב"ד דיועיל אף עד אחד ואף עד מפי עד. אבל ידיעת העד בזה לא הקילו, ואדרבה החמירו אף בדבר שמן התורה הי' נאמן והיא גמ' מפורשת בבכורות דף מ"ו דר' יוחנן ס"ל דפדחת הוי הכרה אף בלא החוטם. ואעפי"כ בעדות אשה החמירו ואיתא התם ת"ש פדחת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פדחת: אין מעידין עד שיהוא שניהם עם החוטם ואמר ר' אבא ואיתימא רב כהנא מאי קרא הכרת פניהם ענתה בם, שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן. ומי החמירו והא תנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה כי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו רבנן. ע"כ. הרי אף שהכרת פדחת הכרה היא בעדות אשה החמירו, א"כ בסימנין דלפי דברינו בירור זה אין מועיל בדבר שבערוה, דבעי דוקא בירור שמועיל בעדים אין מועיל גם עתה אף שהקילו רבנן. והתירו להיות משיאים עד מפי עד ולפי זה נצטרך לומר, הא דפליגי אליעזר בן דהבאי ורבנן אם מעידין על השומא כהאי תירוצא דתריץ רבא ביבמות, דכולי עלמא סימנין דרבנן והכא בשומא סימן מובהק פליגי היינו דשומא שהי' בו, נימא דמה שמכירין השומא, כיון דשומא שתהי' עוד באדם אחר באותו מקום הוא לא שכיח, וא"כ כשהכירו השומא שבגופו הוי כהכירוהו אותו, אף דשאר סימנין הוו מדרבנן סובר אליעזר בן דהבאי. דסימן דשומא עדיף משאר סימנין ורבנן סבירא להו דאף סימן זה דשומא איננו אלא כשאר סימנין, א"כ אף לדידן אף דס"ל סימנין דאורייתא, אף על פי כן בעדות ערוה אינו מועיל, וא"כ צריך לומר דאליעזר בן דהבאי ס"ל דשומא עדיף משאר סימנין ושומא הוי כראי' ממש, ורבנן פליגי וס"ל דכל סימנין אף שומא אינו אלא כסימנין ואין מועיל בערוה, וא"כ הרמב"ם לטעמי' שפיר כתב דאף סימן דשומא אין מועיל בערוה, דלא נימא כבן דהבאי דס"ל שומא עדיף משאר סימנין קמ"ל דסבירא לן כל דלא הוי טביעת עינא אין מועיל באיסור ערוה דלדידן יש רק שני מינים סימנים, או גרועים דאין מועיל כלל אף באבידה, או מובהקין דסומכים עליהם באיסורים אבל לא היכא דבעי עדים

ובזה מיושב נמי הקושיא שהקשינו כיון שהרמב"ם פסק דהיכא ששיירות מצויות חיישינן לשני יוסף בן שמעון אף אם לא הוחזקו. א"כ איך כתב הרמב"ם בסתמא לדינא דמתניתין דמצא שטרי חליצה ומיאונין. וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר הי' לי' לבאר דהיינו דוקא היכא שאין שיירות מצויות, אבל היכא ששיירות מצויות חיישינן לשני יוסף בן שמעון כמו שמוכיח רבה ומדקתני סתמא משמע דבכל גווני לא חיישינן אכן לדברינו ניחא דזה ודאי אם נמצא בשוק שטר וכתוב בו יוסף בן שמעון הוי סימן דנאבד מזה, וזה שכתוב בשטר יוסף בן שמעון הוא סימן שזה הוא, ולא גרע מסימן מקום: דאמרינן דהוי סימן ולא אמרינן כי היכי דלדידיה אתרמי האי מקום לחברי' נמי איתרמי האי מקום אף דאין לך הוחזק שני יוסף בן שמעון מזה שהוחזקו שני אנשים שיש להם עומרים הכי נמי לא אמרינן דאתרמי נמי יוסף בן שמעון והא דבגט חיישינן הוא משום דמיירי שהשליח אבד הגט והשליח בעצמו מצאו ואינו יודע ועתה הוא בא לגרש על ידו גט זה

והנה אילו הי' מוצא אחר ועדים היו מכירים את הגט על ידי סימן הי' הדין שלא יגרש על ידו. אם אין השליח מכירו בטביעת עינא שהרי היכא דמספקא לן אם הוא גט כשר יש לזה דין דבר שבערוה ולא דבר איסור ועד אחד לא הי' נאמן על זה. וכדאמרינן בגיטין (דף ב') המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם: או משום לשמה, או משום מזויף. ופריך ליבעי תרי מידי דהוי אכל עדיות שבתורה ומשני עד אחד נאמן באיסורין, ופריך אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן הכא איתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. הרי דזה שבא לגרש ע"י הגט אם ספק לן אם הגט כשר יש לזה דין ערוה ולא דין איסורין וכיון דיש לזה דין דבר שבערוה, הא בעינן שני עדים: וזה ביארנו דכל היכא דבעי דין עדים: בעי בירור דעדים, היינו טביעת עין ממש ולא בירור שעל ידי סימנים. והנה זה הדין דבעי עדים הוא באחר שאנו צריכים להאמינו ואין נאמנים אלא שנים בדבר אבל הוא בעצמו אם מכירו נאמן הוא על ידי עצמו שהרי הוא בעצמו יודע הדבר יותר ממאה עדים, וא"כ מצאו בעצמו אין צריך הוא לעדים, שזה הגט כיון שיודע הוא בעצמו שזה הגט, אבל לדין זה