לבוש מרדכי בבא מציעא קא

אין מועיל וכתב דלפי זה לא יהי' פסול הגוף וא"כ אחרי דמוכח מתוס' דסומא הוא פסול הגוף א"כ לא הוי כר"ת דהטעם משום דסימנין אין מועיל. אכן לדברינו דא ודא אחת דסומא פסול הגוף שאין ראוי להעיד מטעם דדין עדות הוא ראי' ממילא הוא פסול הגוף היכא דאין יכול לראות והיכא דיכול לראות ולא ראה אז הפסול משום דלא ראה ותליא זה בזה. אי בעינן דוקא ראי' ממילא הוי סומא פסול הגוף ואילו לא היינו צריכים לראי' דוקא דפירוש ראי' הי' אף על ידי דימוי ממילא לא הוי סומא פסול הנוף שהרי הוא ראוי לראי' זו דדימוי וכדומה

ומה שהקשה הנתיבות דהא בב"מ אמרינן דחמירא אסורא מממונא דאף שבממון מהני שני יוסף בן שמעון לסימן אבל לא לענין איסור, לא אבין קושיתו דהנה בחולין דף צ"ה אמר רבא מרישא הוי אמינא סימנא עדיף מטביעת עינא דהא מהדרינן אבידתא בסימנין ולא מהדרין בטביעת עינא, השתא דשמעינהו להני שמעתא אמינא טביעת עינא עדיפה כו' אמר רב יצחק ברי' דרב שרשיא תדע דאינו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן ני' ואילו אית ני' טביעת עינא בגווי' קטלינן לי' הרי דאף אם נימא דסימנין דאורייתא שהרי אנן פסקינן להלכה סימנין דאורייתא אף על פי כן לגבי עדות אין מועיל והיינו משום דבעדות בעינן ראי' ממש וע"י סימנין אין מועיל עדותו וכמוכח מהא דאיתותבו כולהו אמוראי דאף אם הסומא יכול להעיד על פי מדת המשקל שהוא סימן דסמכינן עליו אעפי"כ בעדות אין יכול להעיד ולדעתי הנך אמוראי סוברים דסימנין דאורייתא דאל"כ למה מספקא להו הא על סימנין אין סומכין וא"כ היאך היו רוצים לומר הנך האמוראי בב"ב דאם יכול לכוון מדת המשקל יכול על ידי זה להעיד הא על סימנין אין סומכין מן התורה, ע"כ דאינהו סברי סימנין דאורייתא ואעפי"כ איתותבו דבעדות פסול כהאי גווני ועוד ראי' ברורה לדברינו דאף למאן דס"ל סימנין דאורייתא ג"כ עד אין יכול להעיד עפ"י סימנין דהא ר' אבא סבירא לי' בחולין דף ע"ט סימנין דאורייתא (ועיין שם ברש"י) וא"כ איך שלח לר' יוסף בר' חמא דהי' יודע לי' בעדות עד שלא נסתמא ונסתמא פסול, הא יוכל לכוון ע"י משקל היינו על ידי סימנין: ע"כ דאף דסובר סימנין דאורייתא היינו דדין תורה הוא דעל ידי ברור בסימנין סמכינן באיסור ומשום הכי אמר לי ר' אבא לשמעי', אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין נהני דדמיין להדדי ועיילי לי הרי דסומכין על סימנין אף באיסור כלאים דאורייתא אבל אף על פי כי עדות לא הויא דהיכא דבעינן עדות בעינן דוקא ראיה ממש וטביעת עין ממש, דאף דסימנין בירור הוא טביעת עין הוא בירור יותר טוב ובעדות היכא דבעינן עדות בעינן דוקא ראי' ממש

והנה לפי זה הא דאמרינן דאינו אתו בי תרי ואמרי פלניה דהאי סימנא קטל גברא לא קטלינן לי' אין הכונה דוקא בעדות נפשות, דהרי מוכח מהא דאמרינן הי' יודע לי' בעדות עד שלא נסתמא נסתמא פסול הא מיירי בעדות ממון והא דקאמר דקטל גברא הוא משום רבותא דטביעת עינא דאף בנפשות סמכינן. וכן מוכח שם בתוס' חולין צ"ו ד"ה פלניא ז"ל וא"ת והאיך מחזירין שטר חוב בסימנון והא אי אתו סהדי ואמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפלוני לא מפקינן. וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא ע"י סימנין דה"נ לא הוי מפקינן חפץ מיד הבעלים אי אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סימנא והאי דפלניא הוא עכ"ל התו', וא"כ לא קשה כלל קושית הנתיבות על הקצות, איך קאמר דטביעת עינא דקלא לא מהני בממון אף שמהני באיסור והא בב"מ אמרינן דחמירא איסור מממון, הא לכאורה זה הוא דברי התו', דהא דחמיר איסור מממון הוא לגבי להחזיר המוצא דעשו רבנן תקנה להחזיר ע"י סימנין שפיר אמרינן דבממון עשו תקנה מפני שאין אדם מוחזק בו אבל באיסור לא נסמוך אבל היכא דבעינן עדות אף בממון לא נסמוך על סימנין וכמו שהוכחנו דאף למ"ד סימנין דאורייתא ואף דבאיסור סמכינן אבל לא היכא דבעינן עדות א"כ הכא נמי טביעת עינא דקלא נמי הוי כסימנין וסומכין על זה מה"ת באיסור אבל בעדות דבעינן ראי' ממש ובעינן טביעת עיין ממש בזה שפיר נוכל לומר דאף טביעת עינא דקלא אין מועיל וכדמוכח מדברי הרמ"ה שהביא השלטי גבורים ומה שהקשה הנתיבות הא בעינן ראי' וידיעה עיין בספרנו לבו"מ על ב"ק בסימן מ"ב שם שהוכחנו דאדרבה מגמ' שבועות הנ"ל מוכח דממון ונפשות דין אחד הם והא דאמרינן בעדות המתקיימת בידיעה בלא ראיה ביארנו שם משום דנאמנות העדות הוא שהמודה אמר כן וא"כ עדותם הוי ראי' שהרי ראוהו אלא דהחיוב הא לא על הודאה אלא על המעשה דאנן פסקינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי א"כ התקיימות העדות הוא רק ע"י ידיעה אבל נאמנותם הוא דוקא אם על מה שמעידים ראו ג"כ ולא שהכירו בטביעת עינא דקלא

ולפי זה יש לישב בפשטות קושית הכ"מ בפרק י"ג מהלכות גירושין למה אמר הרמב"ם בפי"ז מהלכות נחלות שאם לא הכירו פניו רק סימנים מובהקים שבגופו והכירו אותם אין משיאין את אשתו והרי הרמב"ם כתב הסימנים מובהקים סומכים עליהם בכל מקום דין תורה, אכן לדברינו לא קשה כלל דהרמב"ם סובר, דאף דבתחלה הי' סבור בגמ' בב"מ דף כ"ו דאם סימנין דאורייתא משיאין אשה על פי סימנין דפריך שם מהא דאין מעידין אלא על פרצוף הפנים, אף שיש סימנין בגופו אין מעידין בתחילה הי' סבור דאם סימנין דאורייתא הוי עדות וסימנין הוי כעדים דסימנין אי הוו דאורייתא הוי כראי' וטביעת עין, משו"ה פריך שפיר אם נימא סימנין דאורייתא אמאי אין משיאין אשה עפ"י סימנין מובהקין הא סימנין דאורייתא וכמו דסבירא לי' להנך אמוראי שמואל ורב ששת ורב פפא דסומא יכול להעיד ע"י סימנין, וכמו שסובר רבא בחולין מקודם דסימנין עדיפא מטביעת עינא, ואח"כ אמר רבא אם תמצא לומר סימנין דאורייתא סימנין ועדים ינתן לבעל העדים, פירוש אף אם תמצא לומר סימנין דאורייתא, וכמו שפושט רבא אעפ"כ סימנין אין זה בירור כעדים רק שהתורה אמרה דסומכין אף על בירור זה דסימנין, אם הם סימנים מובהקין וס"ל להרמב"ם דיש רק שני מינים סימנין גרועים כגון ארוך וגוץ, וסימנין מובהקים דסומכים עליהם באבידה, וכדאמרינן בב"מ לקמן ולא אמר סימנין מובהקין דידה, הרי דקרינן לסימנים דסמכינן עליהם באבידה סימנין מובהקין ועל זה מסיק רבא דהני סימנין מובהקין כעדים לא הוו אלא בירור ואם יש סימנין ועדים ינתן לבעל העדים, והיכא דבעינן עדים שם לא יועיל סימנין ואזדא רבא לטעמי' דמסיק בחולין דטביעת עינא עדיפא מסימנין. א"כ כיון דכתיב קרא ראה דההוא טביעת עינא בעדות, עדים וסימנים עדיפא עדים דהנה מעידים ע"י טביעת עינא ועדיפה מזה דאנן סהדי ע"י סימנין דהוי רק בירור שאף שדין תורה שסומכים עליהן אבל עדים הא לא הוי וסובר הרמב"ם דאין אלא שני מינים סימנים גרועים ומובהקים ונקב יש בצד אות פלוני הוא ג"כ סימן מובהק כמדה ומשקל ומנין וכדומה (והא דמועיל בגט אף אם מספקא לרב אשי אי סימנין דאורייתא יבואר בדברינו להלן)

ומיושב בזה דברי הרמב"ם שכתב (בפרק י"ג מהלכות גזילה ה' ב') ז"ל לפי שאינו מחזירו עד שיתן סימנים