לבוש מרדכי בבא קמא צט

פיך אין צריך להפר כו' רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור. ואמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי ופרכינן שם דהא דבר שלא בא לעולם הוא. ובעי למימר דקונמות מועיל בדבר שלבל"ע. ודחי שם. ומסקינן דהטעם משום דקונמות מפקיע מידי שעבוד ופרכינן ונקדשו מהשתא ואמרינן אלמוה רבנן לשעבודי' דבעל כי היכי דלא תקדוש מהשתא. ועתה נחזי אנן מאי ביאור דאלמוה רבנן כיון דמן התורה חייל איך התירו רבנן. ועכצ"ל דאלמוה רבנן פירוש דרבנן נתנו לו קנין בה כי היכי דלא יחול הקדש ומתחלה הוה סבור כיון דיכולה אשה שתאמר איני נזונית ואיני עושה א"כ יש לו בה רק שיעבוד משו"ה פריך דכשהקדישה יחול הקדש שלה. ומשני דכדי שלא תפקיע שעבוד הבעל. משו"ה נתנו לו קנין בידי'. ומשו"ה אין יכולה להקדיש מהשתא ואף דנתנו לה רשות שתאמר איני נזונית ואיני עושה היינו שנתנו לה כח ורשות שבעת שתעשה ותאכל יהי' שייך לה. אבל בעת שנזונית אז יש לו קנין כדי שלא תפקיע בקונם ותאסור עליו. נמצא כיון דנתנו לה קנין והיא אינה יכולה להקדיש. משו"ה אדרבה הוא יכול להקדיש. ומשו"ה פסק הרמב"ם דאם אמר יקדשו ידיך לעושיהן דחל ההקדש. שהרי הוא פסק כשמואל דיפר שמא יגרשנה. אבל עתה לא חל קונם שלה ע"כ דס"ל אלמוה רבנן לשעבודי' ומהו האלמות שהקנו לו קנין בהידים דעל קנין לא יחול הקדש. וממילא אם הוא הקדיש הידים לעושיהן חל ההקדש. ולא קשה מגמ' דאמר ופליגא דריש לקיש כו' דשם הוי סבר כסלקא דעתך דגמ' דאין לו רק שיעבוד. ושיעבוד לא יכול להקדיש דאיך יאמר יקדשו ידיך לעושיהן דאינם שלו ושעבוד הוי דבר שאינו ברשותי' ולא יכול להקדיש כנ"ל. אבל להמסקנא דאלמוהו לשעבודי' היינו דנתנו לו קנין שפיר יכול להקדיש

והנה בב"מ ודף ס"ו) אמרינן אמר רב נחמן השתא דאמר רבנן אסמכתא לא קני הדר ארעא והדרא פרי למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות הויא מחילה והאיתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא בא לעולם כו' ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור. ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' ומשנינן התם זביני הכא הלואה ומפרש ר"ת התם באסמכתא לא הקנה לו כלל דאסמכתא לא קניא. נמצא דהוי מחילה בטעות. אבל הכא הרי מכר לו. ונהי דיכול לחזור. אבל אין לו לחזור בו ממכירתו עיין שם בתוס'. נמצא דהמוכר פירות דקל לחבירו אין הכוונה שלא מכר לו משום שהוא דבר שלבל"ע. אלא דלא נעשה של הלוקח. אבל הוא מכר. אלא דיש בידו לחזור. אבל אם לא חזר בו הוא מכור לפלוני היינו דהוא מצידו מסר. אלא שלא חל קנין על זה. והנה אילו היו פירות דקל דבר שאין בידו כלל לא הי' שייך על זה לומר שמכר ומסר. אלא דבאמת גם עתה קודם שבאו הפירות לעולם הרי יש לו אכילת פירות בהדקל. וכשהוא מוכר פירות דקל הרי הוא מוכר אכילת פירות שהוא דבר שלו ובידו. אלא דמשו"ה לא קנה הלוקח משום דאכילת פירות הויא דבר שאין בו ממש. וכדאמרינן יאכל פלוני פירות דקל לא קנה משום דאין ממש באכילת פירות. כיון דלא הקנה דקל לפירותיו. ומשו"ה במוכר פירות דקל אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' שהרי הוא מכר לו אכילת הפירות. ואף דהלוקח לא קנה משום דאין בו ממש. אבל הוא מכר וכיון דמכר יכול הלוקח לשמוט ולאכול. ומשו"ה נפסק הדין בחו"מ (סימן ר"ט) דאם יש בידו שטר כשבאו הפירות לעולם אין יכול לחזור בו והיינו דכיון דהוא מכר אלא דלא חל עדיין הקנין כ"ז שלא באו הפירות דאז הויא אכילת הפירות אין בו ממש. אבל כשבאו הפירות לעולם ונעשה ממש אז חל קנין השטר ואילו לא הי' הפירות באין כלל לעולם לא הי' חל קנין השטר

ולפי"ז מיושב שפיר דברי הרמב"ם שאמר אם אמר אדם כל מה שיוציא אילן זה אע"פ שאינו מתקדש חייב לקיים דברו מדין נדר שנאמר ככל היוצא או יעשה. דהנה בנדרים (דף כ"ט) אמרינן דאם אמר לאחר ל' עולה לא מצי למיהדר בו בתוך ל' משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והקשה שם הר"ן ותהוי נמי כמסירה. הא בהדיוט אף אם מסר ואמר שלא יקנה אלא לאחר ל' יכול לחזור בו ועי"ש בדבריו. ולדברי הרמב"ם פשוט דלא מייתי. אלא דאמירה הויא כמסירה להדיוט ואילו בהדיוט אם רוצה ומסר שיקנה לאחר שלשים בכלות השלשים יום אין צריכין עוד להקנאתו שאם לא חזר בו ממילא הוא קונה אלא דיש לו רשות לחזור בו כיון דלא נעשה קנין גמור עדיין דיבור הוי ואתי דיבור ומבטל דיבור. וכמפורש בקידושין דלר"ל דלא ס"ל אתי דיבור ומבטל דיבור לדידי' אין יכול לחזור בו ואם נימא דמקנה לאחר שלשים אין מקנה עתה כלום אלא בכלות השלשים יום הוא מקנה וכן בקידושין בכלות שלשים הוא מקדש. א"כ נהי דלא ס"ל אתי דיבור ומבטל דיבור. עכ"פ עתה אינו מקדש ע"כ דס"ל כשאומר לאחר שלשים אז עשה חלות שיחול לאחר ל'. אלא דיש לו כח לבטל ולחזור בו. וזה הדין דיש לו רשות לחזור בו. ויש לו כח לבטל אינו דוקא אלא בהדיוט. אבל בהקדש דמחויב הוא לקיים דיבורו כדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה אין לו רשות ויכולת לחזור בו. וממילא נשאר ההקדש קיים. ולענ"ד דזהו ג"כ ביאור דברי הרמב"ם שכתב שהפקר מטעם נדר ותמהו המפרשים. ולפי שכתבתי יהי' פשוט כוונתו דבא לומר שאין בידו לחזור בו מן ההפקר. ולבטל דיבורו כדין אתי דיבור ומבטל דיבור. לזה כתב דהפקר כנדר דאמרה התורה דאין בידו לחזור בו ולבטל דיבורו. ולפי"ז שפיר כתב הרמב"ם דאם אמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים אע"פ שאינו מתקדש חייב לקיים דברו דכפי שביארנו מוכח מב"מ דמוכר פירות דקל מכירה הויא שהרי בידו הוא אכילת הפירות אלא דלא חל קניינים על זה. אבל מכירה הויא רק שיכול לחזור. נמצא בהקדש דאין בהקדש דיני חזרות (דמשו"ה אין יכול לחזור בהקדש לאחר שלשים) משום דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה נמצא מסירתו להקדש מסירה לגבאנה שלא יוכל לחזור בו. ולפי"ז מיושב שפיר מה שסתם המחבר בחו"מ דאם אמר שדה זו לכשאקחנו יהי' הקדש דאין מחויב לקיים נדרו. דהנה במקום אחר ביארתי דדעת הרמב"ם איננה כדעת הר"א ממיץ שכתב שאם אמר ככר זה לכשאזכה יהי' הקדש דחל משום דכל שבידו לא הוי דבר שלבל"ע וכיון דאין אחר יכול לזכות. הוי בידו לזכות. ומדמי לה הר"א ממיץ להא דאמרינן בקדושין (דף ס"א) דאם אמר פירות ערוגה זו מחוברת יהי' תרומה לכשיתלשו דבריו קיימין משום דבידו לתלוש. אכן דעת הרמב"ם דלא דמי דהתם הדבר הוא שלו והוא בעלים על הדבר משום הכי נהי דאמרה התורה דאין תרומה במחובר. אבל חלות יכול לחול על מחובר שיהי' תרומה לכשיתלש וכיון דבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. אבל הכא דהדבר אינו שלו כלל. למאן דס"ל אין אדם מקדיש דבר שלבל"ע הרי דס"ל דבעינן שיחול ההקדש תיכף. א"כ איך יחול ההקדש שקרא על דבר שאינו שלו. דמאי בעלים הוא על ההפקר קודם שזכה נהי דבידו לזכות. עכ"פ לא זכה עדיין וא"כ לא חל דיבורו עדיין, ומאן דס"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל סבירא דאין חל על להבא אלא באופן שתיכף בשעתו חל דיבורו שגם זה הוא חלות מה שיחול שיוקדש להבא והרי דמי ומכש"כ הוא להא דאמר שם בגמ' דהאומר לשפחתו הרי את מקודשת לאחר שאשחררך דלא חייל אף דבידו לשחררה משום דמעיקרא בהמה השתא דעת אחרת והיינו דשפחה איננה כלל בת חלות קדושין דאף זה לא חייל עלי' שיחולו קדושין על להבא. ומכש"כ היכא דהשדה אינו שלו כלל לא חייל דיבורו שהקדיש על להבא אף שבידו לזכות. ולענ"ד פשוט וברור הוא החילוק. ולפ"ז שפיר קאמר המחבר דאם אמר שדה זו לכשאקחנו יהי' הקדש דלא אמר כלום. דבכה"ג גם הרמב"ם מודה דעד כאן לא קאמר הרמב"ם דמחויב לקיים דבריו. אלא באמר פירות אילן זה יהי' לעניים דבעלים הוי על אכילת הפירות גם עתה. והויא מכירה בהדיוט אלא דלא חל קנין משום דאין בו ממש משו"ה בהקדש