לבוש מרדכי בבא קמא צח

והנה הרמב"ם שם כתב ז"ל אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן. הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשי ידי' קדש. הא למה זה דומה לאומר אילן זה קדש שכל פירות שיעשה להבא קדש. והקשה הכ"מ בשם הר"ן דהרי אמרינן בגמ' כתובות (דף נ"ח) אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה. לימא מסייע ליה המקדיש מעשי ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת כו' ופליגא דריש לקיש דאמר ריש לקיש לא תימא טעמא דר"מ משום סבר אדם מקדיש דבר שלבל"ע. אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשי ידי' נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן הרי דמוכח מהגמ' דאם אין יכול לכופה למעשי ידי' היינו לרב הונא דס"ל יכולה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה. אף אם נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן לא הוי קודש דכיון דאין יכול לכופה. אין בידו להקדיש הידים. וא"כ הרמב"ם דפסק כרב הונא אמר רב דיכולה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה איך כתב דאם אמר יקדשו ידיך לעושיהן חל ההקדש ועיין שם בדבריו. ונראה לי ליישב בפשטות דהנה הרמב"ם כתב שם (בפ"ז מהלכות ערכין הלכה ל') ז"ל המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו הרי זה קדש ופקע השכירות ואם דר בו השוכר מעל והקשה הלח"מ דהרי הרמב"ם בעצמו פסק (בפ"ה מהלכות מעילה) דהמקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל דתלוש ולבסוף חברו הוי מחובר. ואיך כתב הרמב"ם דאם דר בו השוכר מעל. ונראה לי דהנה התוס' בב"מ (נ"ו) ד"ה והאי ביומי' מכירה הקשו איך אמרינן דיש אונאה בשכירות משום דשכירות ליומא ממכר הוא. והא בפרק קמא דעכו"ם מוכח דשכירות לא קנוי מישראל ששכר פרה. ומלא לבית דירה אמרו. ותירץ התוס' משום דכתיב ממכר מיותר. ובאמת לכאורה פשוט החילוק דהנה הא דאמרינן דשכירות ליומא ממכר הוא. אין הכונה שיקנה גוף הדבר. שאם השכיר לו כלי הקנה לו גוף הכלי. דקנין שכירות אינו אלא קנין תשמיש בהדבר. והנה באונאה אטו כתיב ממכר גוף הדבר ממכר סתמא כתיב. וא"כ מכירת התשמיש ליומא מכירה היא. וכיון שנתאנה בממכר התשמיש חוזר בו אבל בע"ז שם קאי לגבי אכילת תרומה שאם כהן שכר פרה מישראל לא יאכילנה פרשיני תרומה. דנהי דיש לכהן בפרה קנין תשמיש ליומא. אבל גוף הפרה הלא של ישראל דשכירות לא קניא שיקרא גוף הדבר של השוכר. ורק קנין שכירות יש לו בהדבר. וכן לגבי הכנסת ע"ז כיון דביתו של ישראל היא אף דיש להעכו"ם קנין שכירות בהבית. אבל גוף הבית הרי היא של ישראל. וא"כ אסור להכניס בתוכה עכו"ם משום לא תביא תועבה אל ביתך אבל גבי אונאה יש לזה דין אונאה שהרי ממכר הוא היינו מכירת התשמיש. ועיין בהרמב"ם (בפ' כ"ג מהלכות מכירה). שוב מצאתי ת"ל שכונתי בזה לדעת הנמו"י. שכן ביאר הנמו"י שם בהדיא. והנה הא דאמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד היינו דאין לו קנינים אלא לגבות ממון. משו"ה כשהוא הקדיש אינו יכול לגבות שאיך יגבה מן ההקדש (ודעת הרמב"ם בכל מקום דאף שהקדיש ס"ל דאף בקדושת דמים חל ההקדש כשבאין לפדות משלמין להבע"ח). אבל קנין שיש לאחר לא יוכל להקדיש שאין אדם יוכל להקדיש קנין שאינו שלו. נמצא דכשהשכיר הבית. ואח"כ הקדישו גוף הבית נעשה קדוש. אבל קנין השכירות שקנה השוכר לא יכול להקדיש. והא דכתב הרמב"ם ופקע השכירות. אין כונתו דההקדש מבטל השכירות. אלא כונת הרמב"ם דעתה אין יכול לדור בו. שאף שיש לו קנין שכירות בהבית. אעפי"כ גוף הבית קדוש שהרי גוף הבית לא קנה. נמצא איך ידור בו הרי הוא דר תחת בית של הקדש. וע"כ הוא נהנה מן ההקדש שהרי הוא דר תחת בית הקדש. אף דיש לו קנין להנות. הקנין לא יוכל לבטל איסור הנאת הקדש. ועיין בתוס' ב"ק (דף נ"א) ד"ה השותפין

והנה אף דאמרינן דשכירות ליומא ממכר הוא. אעפ"כ אמרינן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף היינו דכל זמן שלא דר כל משך זמן השכירות אינו מחויב לשלם. ומשו"ה נפסק הדין בחו"מ (סימן שי"ב) דאם נפל הבית אינו משלם. אלא דמי השכירות שדר. אבל לא מכאן ולהבא והיינו דכיון דאמרה התורה כשכיר שנה בשנה דשכירות דשנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת. ע"כ דכן דין השכירות הוא. שזה קונה קנין התשמישים והמשכיר יש לו זכות שכשישתמש יתחייב בעד התשמישים. ועיין בתוס' (ב"מ דף ס"ה) ד"ה שכירות. (ובמקום אחר ביארתי בארוכה. וחלקתי בין אדם דאין בו קניינים דאז ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ובשדה וכלים דיש קניינים אינו אלא לבסוף, ודוק כי בזה מיושב תמיהת הש"ך על המחבר חו"מ סימן קכ"ו סעיף י"ח). נמצא לפי זה אם אחד השכיר בית לחבירו. ואח"כ מכר הבית לאחר הרי מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. נמצא כיון דהתחייבו בעד השכירות ובא אח"כ הרי זכה השני (אם הקנה בסתמא ולא ידע שהשכיר) בזכות שיש להמשכיר בהשכירות שיתחייב נמצא דכן הדין כשהקדיש שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וממילא כשהשכיר אדם בית ואח"כ הקדיש גוף הבית נעשה קדוש אבל קנין השכירות לא קדוש. אבל זכות יש להקדש בקנין השכירות שיתחייב להקדש הדמים. והנה לעיל ביארנו. דמשו"ה הדר בבית של הקדש מעל. דפירושו בגמ' דאף דאמרינן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר אעפ"כ בהקדש מחויב דכהדיוט מדעת דמי. וביארנו דהיינו דהשכירה לו התורה והוי כנחית לאגרא. ומחויב בשכר מה שנהנה. וממילא יש דין מעילה שכיון שנוטל דבר שמתחייב בעדו להקדש ממילא הרי הכניס לרשותו דבר שמחויב לשלם להקדש. אלא דזה הדין דהשכירה התורה היינו דוקא היכא דהשכירה התורה. אבל המקדיש בית בנוי לא השכירה התורה. ומשו"ה במקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל דהתורה לא השכירה רק תלוש. אבל לא מחובר אבל היכא דיש זכות להקדש במחובר שיתחייב דמים להקדש בכה"ג לא שייך לומר אין מעילה במחובר דהרי המעילה בעד הדמים שנחייב להקדש תשלומין. והדמים הלא לא מחוברים הם ובפרט בתלוש ולבסוף חברו דהרי אמרינן דהמקדיש תלוש ואח"כ חברו יש מעילה ורק בהקדיש במחובר אז אין מעילה. ואין ע"כ הטעם משום דעל מחובר אין חייבים מעילה. אלא דדין הוא בהקדש שכשהקדיש מחובר אז לא השכירה התורה. אבל היכא דיש התחייבות להקדש בכה"ג יש מעילה שהרי הקדיש דמי הדבר. וע"ז לא שייך מחובר ועיין בתוס' (כתובות מ"ו) ד"ה אתיא. דמה שמשתמש בבית לא חשוב מחובר דתשמיש הבית לא חשוב קרקע ולפי"ז בודאי יקשה אמאי הדר בבית בנוי לא מעל. הרי תשמיש דירה לא חשוב כקרקע. ועכצ"ל דמשו"ה אין מועלין בדר בבית שהקדישו בנוי משום דדיני הקדש שהשכירה התורה אינו במחובר דלא השכירה. אבל היכא דהקדיש זכות התחייבות בכה"ג יש מעילה. לפי"ז בפשוט החילוק מה שאמר הרמב"ם שאם הקדיש המשכיר את הבית אם דר בו השוכר מעל שהרי השוכר דר בשלו ורק להמשכיר יש זכות להתחייב לו דמים. וכשהקדיש הבית גם הזכות נעשה קדש. ומתחייב ע"כ דמים להקדש וכל המתחייב דמים להקדש מעל שהוציא הדמים לחולין. וכל זה דוקא בדר בה השוכר. אבל אם דר בה איש אחר שלא התחייב את עצמו. ולא שכר את הבית. אם ידור בהבית לא ישלם שהרי לא השכירה לו התורה. משו"ה פסק (בפ"ה מהלכות מעילה) דאם דר בה אחר לא מעל. ועפי"ז שביארנו דשכירות קניא. וגם ביארנו דהיכא דיש לו קנין אז אין הקדש יכול להפקיע שעל קניינו של זה לא יוכל לחול הקדש. לפי"ז מיושב ג"כ בפשטות הקושיא שהקשו. דאיך פסק הרמב"ם דאם אמר יקדשו ידיך לעושיהן. מעשי ידי' הקדש והרי בגמ' אמרינן ופליגא דריש לקיש כו' מתוך שיכול לכופה למעשה ידי' נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן לר"מ דס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הרי דאם נפסוק כרב הונא דיכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית אף אם אמר יקדשו ידיך לעושיהן (שהרי ר"מ ס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואף אם לא אמר כמו שאמר דמיא) אעפ"כ לא קדש מעשי ידי'. אכן באמת שם בגמ' אמרינן (בדף נ"ט) קונם שאני עושה על