לבוש מרדכי בבא קמא צז

לפלוני עני. כיון דבידו לזכות הוי כדבר שבא לעולם וחייל נדרא כדעת הר"א ממיץ דכל שבידו לזכות הוי כדבר שבל"ע. אבל זה אי אפשר כלל לפרש בדעת הרא"ש שהרי שפתי הרא"ש ברור מללו. דאם אמר לכשאקחנו אקדישנו דאז מחויב לקיים נדרו דבודאי נדר חל אף על דבר שלא בא לעולם. אלא דטעם הרא"ש דס"ל דכשאמר יהי' הקדש לכשאקחנו דאין מחויב לקיים מטעם נדר. דאין בלשון יהי' קבלה על עצמו שיקדיש. רק הקדש על החפץ. וזה לא חייל מטעם דשלבל"ע ועל עצמו לא קיבל להקדיש דאין בלשון יהי' התחייבות על עצמו. א"כ מה מועיל שיהי' הדבר בידו ולא יקרא דשלבל"ע. עכ"פ לדברי הרא"ש אין בלשון יהי' נדר כלל. ומכש"כ בלשון הרי זו דאין כאן נדר התחייבות על עצמו. וגם אין לדחוק ולבאר כונת הקצוה"ח דהרא"ש יסבור דאמירה לצדקה הוי כאמירה לגבוה. ואין יכול לשנות לעני אחר ומשו"ה היכא דזכה אח"כ לעצמו. חייל ההקדש היינו אמירת הרי זו לפלוני עני. ונעשה של פלוני עני ולא מטעם נדר. (דלברי הרא"ש אין כאן נדר כיון דלא קיבל ע"ע). רק מטעם הקדש שנעשה מה שליקט של פלוני עני כיון דבשעה שזכה נעשה בא לעולם. וחייל ע"ז אז אמירת הרי זו. הנה מלבד דהקצוה"ח לא בסתר דיבר דחייל נדרו הרי דכונתו מטעם נדר. לבד זה גם זה אינו מספיק. דכיון דאמר הרי זו לפלוני עני. ולא אמר לכשאזכנה. ממילא משמעות דבריו שיהי' תיכף של פלוני וכיון דתיכף לא חייל גם לאח"כ כשיזכה לא יחול שהרי לא הקדיש לכשיזכה דדוקא אם אמר פירות ערוגה זו מחוברת יהי' תרומה לכשיתלשו אז חייל תרומה לכשיתלשו משום דבידו אבל אי לא אמר לכשיתלשו גם כשנתלשו לא חייל. וכן כתב שם הרא"ש בשם הר"א ממיץ ז"ל ואמר לכשאזכנה בככר זה תהי' הקדש. ולא לחנם דקדק ושינה מלשון הגמ'. אלא משום דדוקא בכה"ג דאמר לכשאזכנה. אז חייל הקדש כשיזכה משום דבידו לזכות. אבל הכא בפאה דמיירי ע"כ שלא אמר לכשאזכנה. שהרי לר"א ס"ל דזכה תיכף לפלוני בלקיטתו. ע"כ דאמר בלשון הרי זו לפלוני עני. בכה"ג היכא דבשעת לקיטתו לא זכה בעדו משום דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אליבא דרבנן. גם אם אח"כ יזכה לעצמו לא יחול שם צדקה על הפאה שהרי לא הקדיש לכשיזכה. ובר מן דין. איך נימא דמשו"ה אמרי רבנן יתננה לעני הנמצא ראשון ופליגי אר"א דאמר זכה לו משום דאם יזכה יצטרך ליתן לו. אדרבה זהו רצונו ליתן לפלוני עני. אלא דקושית הקצוה"ח שהקשה אמאי קתני יתננה לעני הנמצא ראשון יזכה בה הוא. לכאורה פשוט דרבנן רבותא קמ"ל דלא מיבעיא דלא זכה לפלוני עני. אלא אף אם רוצה להחזיק בעד פלוני העני בלא זכי' דגם זה אסור. (אם אין רוצה לזכות בעצמו מאיזה טעם שיהי') דלא תימא דרק לא זכה בעדו. אבל להחזיק בלא זכיות עד שיבא פלוני העני ויתננו לו שרי קמ"ל דגם זה אסור דכיון דלעצמו אין רוצה לזכות. ופלוני העני לא זכה. חיוב עליו ליתן לעני הנמצא משום גזל עניים דכיון דזכי רחמנא לעניים לזכות כל הקודם. אסור לו לחוב לעניים להחזיק בעד אחר היכא שאין רוצה לזכות בעדו ממדת חסידות או מאיזה טעם שיהי':

הדרן לדברינו דאף להרמב"ם דס"ל דאם אמר כל מה שיוציא אילן זה יהי' הקדש חייב לקיים דבריו. היינו דוקא שאמר בלשון יהי' דאז בידו לקיים דיבורו שאמר יהי' הקדש. שהרי כשיקדיש יתקיים דיבורו ומוציא שפתיו. אבל אם אמר כל מה שיוציא אילן זה הרי הוא הקדש. אז גם הרמב"ם מודה שאין מחויב להקדיש. שהרי אף כשיקדיש לא יתקיים דיבורו והיוצא משפתיו. שהרי הוא אמר הרי הוא הקדש היינו דעשה תיכף להקדש וזה אין יכול כלל להתקיים שיוקדש קודם שבא לעולם. ואף כשיקדיש אח"כ הרי יהי' הקדש רק מכאן ולהבא והוא לא אמר שיהי' הקדש אח"כ בכה"ג גם הרמב"ם מודה דאין עליו להקדיש ועתה נחזי אנן הא דדחה רב אלפס דברי אלו דס"ל דמאן דיהיב מידי לעניים באמירה ורצה למיהדר בי' מצי למיהדר בי' מדאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן הרי דבלאו הכי הי' יכול לחזור בו. ודחה רב אלפס דבריהם משום דהתם הוי אינו ברשותי' ובמטלטלי אפילו ממון שיכול להוציאו בדיינין אינו ברשותי'. ואין יכול להקדישו. ואם כוונת האלפס העיקר להקשות דכיון דאמר ניתבי' לעניים. א"כ רצה להקדיש לצדקה את הפלגא דזוזי שיתן לו ההוא גברא דתקע. וא"כ בלא יד עניים יהי' צדקה. א"כ למה ליה להאלפס למימר משום דהוי אינו ברשותי' ודבר שאינו ברשותי' אין יכול להקדישו. תיפוק ליה דההוא פלגא דזוזי הוי אינו שלו כלל. דהרי כ"ז שלא נתנו לו עדיין לא נעשה שלו ובידו ליתן לו פלגא דזוזי אחר. אלא ע"כ דמההוא פלגא דיתן לו לא קשה כלל שהרי לא אמר שיהי' צדקה כשיתן לו. אלא אמר נתבי' לעניים היינו דהתוקע יתן לעניים. אלא עיקר כוונת האלפס להקשות דכיון דאמר נתבי' לעניים הרי עשה צדקה את שעבוד הפלגא דזוזי שיש לו. והוי כמסר לצדקה את חוב הפלגא דזוזי. וא"כ אף בלא יד עניים. איך יחזור כיון שכבר הקנה באמירתו את חוב הפלגא דזוזי לצדקה. וע"ז משני האלפס דחוב פלגא דזוזי הוי דבר שאינו ברשותי'. ולא מצי להקדיש חוב. והוא הסברא שכתבו הפוסקים ותוס'. דמשו"ה מכירת שטרות דרבנן דמה"ת אין חל קנין על שטרות וחובות אף דיכול להוציאו בדיינין כיון דגבית החוב אינו ברשותי'. דצריך עדיין להוציא ומחוסר גוביינא. נמצא כיון דהחוב אין בידו כלל להקדיש. והוא אמר ניתבי' לעניים ולא אמר בלשון פלגא דזוזי שיתן לו יהי' הקדש דאז הי' מחויב לקיים מדין נדר רק הוא אמר ניתבי' לעניים היינו שהקדיש החוב לצדקה. ומשו"ה כיון דלא חייל מדין הקדש אף מדין נדר אין כאן שהרי אין בידו כלל לקיים מוצא שפתיו שהתוקע יתן. שהרי חוב לא נעשה קודש. וכשיזכה לא אמר שיהי' קודש. והוי דומיא דהרי הוא קודש דבכה"ג גם הרמב"ם מודה דאין מחויב לקיים דבריו כמו שביארנו ומיושב שפיר מה שהביא הב"י בעצמו ביו"ד (סימן רנ"ח) דאם יש לו חוב על אחר ואמר יהי' להקדש או לצדקה אינו כלום. והקשינו הא המחבר בעצמו הביא בחו"מ (סימן רי"ב) דעת הרמב"ם דאף שאין חל ההקדש מחויב לקיים מדין נדר. אכן לפי הנ"ל מיושב שהרי כיון שאמר חוב זה יהי' להקדש או לצדקה. הרי אין בידו כלל לקיים מוצא שפתיו שהרי אף אם יקדיש אח"כ כשיגבה. הרי כשגובה אינו חוב בידו רק כסף שלו. נמצא דהוא אינו מקדיש חוב אלא כסף שלו ואינו מקיים דיבורו כמו שהוציא בשפתיו שהחוב יהי' קודש וכיון דאין בידו לקיים מוצא שפתיו שהרי החוב אין בידו להקדיש משום דהוי דבר שאינו ברשותי'. משו"ה אין חייב להקדיש גם הכסף שגבה בעד החוב אף לדעת הרמב"ם. כ"נ לפענ"ד נכון הדבר

אולם באשר עדיין ע"פ הדרך הנ"ל עוד לא יתיישב דברי הרמב"ם גבי אם אמר ש"מ תנו כל מה שיוציא אילן זה לעניים דקשה עליו קושית הכ"מ כיון דלא חל הקדש רק מדין נדר. והרי היורשים לא נדרו. ועוד יש דיקדוק על הרמב"ם שבפ"ז מה' ערכין כתב הרמב"ם בהלכה ל"א ז"ל יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דשלבל"ע אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כו' כיצד האומר הרי עלי להקדיש כל מה שתעלה מצודתי מן הים הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו הרי עלי להחרים או ליתן לשבוים כל מה שאשתכר בשנה זו כו'. ולכאורה קשה אמאי נקט הרמב"ם בדבריו הרי עלי דבזה כו"ע מודו. עדיפא הוי ליה להרמב"ם למינקט. דאף אם לא אמר הרי עלי רק אמר בלשון יהי' הקדש ג"כ מחויב לקיים דבריו כדבריו בעצמו (בפכ"ב מהלכות מכירה). עוד הקשו קצת על הרמב"ם דאיך כתב שם הרמב"ם דהמקדיש מעשי ידי אשתו הרי זה עושה ואוכלת והמותר חולין. דהרי לפי דברי הרמב"ם אם אמר בלשון זה מעשי ידי אשתו יהי' הקדש (דבכה"ג מיירי מתניתין דלר"מ קדישא. אף דלא חל ההקדש עכ"פ הוא מחויב להקדיש מדין נדר. ואיך כתב הרמב"ם עושה ואוכלת והמותר חולין הרי דמותר לעשות כן וכל הנ"ל אינם מיושבים ע"פ דרך הנ"ל. ע"כ נראה לי לומר בע"ה דרך אחרת: