לבוש מרדכי בבא קמא צו

וגם דעת המחבר כן בביאור (פ"ו מהלכות ערכין וחרמין) אלא שכתב שאע"פ שאינו מוקדש הנודר חייב לקיים דבריו מדין חיוב הנדר עכ"ד. ולענ"ד נראה דקושית הראב"ד על הרמב"ם מדברי האלפס במקומה עומדת. דהנה האלפס שם כתב דאיכא דבעא למיפשט מהא דמאן דיהיב מידי לעניים באמירה. ובעא למיהדר בי' מצי מהדר בי' מדאמר רב יוסף ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן שמעינן מהא דדינא דעניים כדינא דהדיוט כו' וכתב האלפס ע"ז ז"ל ואנן אמרינן ליכא למשמע מינה הרי דבהדיא אמרינן בפיך זו צדקה אלמא בדיבור מחייב. והא דאיצטריך לרב יוסף הכא לומר ואע"ג דליכא עניים הכא דליזכו ליה אנן יד עניים אנן דאלמא דאי לאו הכי מצי למיהדר בי' לאו משום דדין עניים כדין הדיוט דמי אלא משום דההוא פלגא דזוזי לאו ברשותי' הוה קאי כו'. אבל מידי דאיתא ברשותי' ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו בי' עניים עכ"ד. והנה אם נימא דהרב אלפס ס"ל כתירוץ התוס' בשם ר"ח שזה לא הי' רוצה לחזור בו מן הצדקה אלא הי' רוצה ללותו לפי שעה ולהחזיר אחר. א"כ מאי קאמר רב אלפס דדוקא משום דהפלגא דזוזי לא הי' ברשותי'. אבל אם הי' ברשותי' לא הוי מצי למיהדר הא בהדיא אמרינן בפ"ק דערכין דעד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו. הרי אף דהדבר ברשותי' מותר ללות. וכן הביא האלפס האי פסקא בב"ב בהשותפין דהאומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחר. והרי כשאמר סלע זו בידו היא. וע"כ דסובר האלפס דמאי דאמר ניתבי' ניהלי רצה לחזור מהנתינה. וא"כ מאי משני רב אלפס שמשו"ה אילו לא הי' רב יוסף כיד עניים הוה מצי למיהדר בי' משום דלא הי' הפלגא דזוזי ברשותי'. לדברי הרמב"ם דאף היכא דלא חל ההקדש מחויב לקיים נדרו משום היוצא מפיו. א"כ נהי דלא נעשה הסלע צדקה אעפי"כ הרי מחויב לקיים מדין נדר. ואיך יחזור בו. ע"כ לכאורה דהאלפס סבר דבדבר שאינו ברשותי'. כיון דלא נעשה עתה צדקה. אינו מחויב לקיים אף כשיבא אח"כ לידי' היכא דאמר יהי' להקדש. וזו היא השגת הראב"ד. ועיין בכ"מ שרוצה לפרש השגות הראב"ד על מה שאמר הרמב"ם שאם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שתוציא אילן זה לעניים זכו בהן העניים דאמאי זכו בהן עניים. נהי דהוא חייב לקיים דבריו מדין נדר אבל היורשים הא לא נדרו. ואף כי קושית הכ"מ היא קושיא גדולה על הרמב"ם אבל הראב"ד נראה ברור דקושיתו היא אעיקר דברי הרמב"ם דמחויב לקיים מדין נדר. וכמו שכתבתי ומה שתירץ הכ"מ על קושייתו על הרמב"ם דהא היורשים לא נדרו. וע"ז תירץ הכ"מ דכיון דאמר מורישם כל מה שיוציא אילן זה לעניים. והם שמעו ושתקו סברו וקבלו והוה ליה כאילו נדרו הם בעצמם הדברים תמוהים. חדא דלמה ימחו באביהם. יאמרו נחת רוח עשו לאביהם ומשום כבוד אביהם שתקו ועוד הא בנדר אמרינן דבעינן פיו ולבו שווין. ואף דבקדשים כתיב כל נדיב לב הא הוו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד כדאמרינן בשבועת כ"ו. וכן הביא הב"י בעצמו בחו"מ וסימן רי"ב סעיף ח') ב' דיעות בזה. הרי דמספקא ליה לומר דיכול להיות דבעינן דוקא שיוציא בשפתיו. וא"כ איך סתים (בסעיף ז') שם כדברי הרמב"ם דאם צוה שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהן עניים לפי דבריו בעצמו בכ"מ דהטעם משום דשמעו ושתקו הוי כנדרו הם. אבל בשפתם הא לא הוציאו וא"כ הי' לו להביא דהוי ספיקא דדינא. והנה המחבר פסק בחו"מ (סימן רי"ב סעיף ז') כדברי הרמב"ם דאם אמר אדם כל מה שתלד בהמתו יהי' הקדש לבה"ב כו'. אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. ואילו (בסעיף ט') כתב ז"ל וכן אם אמר קרקע זו לכשאקננו יהי' הקדש אינו כלום שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל אם אמר לכשאקננו אקדישנו או אתננו להקדש הוי עליו נדר וצריך לקיים נדרו. וכבר תמה שם הרמ"א וז"ל ודברי המחבר שסתם לעיל כדברי הרמב"ם וכאן כדברי הרא"ש אינו נכון. ומה שתירץ ע"ז הט"ז ז"ל זה דעת הרא"ש שזכרנו שמחלק בין יהי' לאתננו. ונ"ל דהמחבר לא כיון כאן לפסוק כהרא"ש. אלא נמשך למ"ש לעיל ויש מי שאומר וכו' לכל זה הסעיף שאחריו. וכוונתו שחולק על תחילת ס"ז דאין מחלק בין הלשונות. והיש מי שאומר מחלק כו'. ובזה נסתלקה תמיהת רמ"א במ"ש דברי המחבר אינם נכונים עכ"ד הט"ז. אבל באמת קשה מדברי המחבר ביו"ד (סימן רנ"ח ס"ח) ז"ל המחבר. אם יש לו חוב על אחר ואומר יהי' להקדש או לצדקה אינו כלום. אבל אם אמר חוב שיש לי על פלוני כשיבא לידי אקדשנו או אתננו לצדקה חייב להשלים דבריו להקדישו כו' הרי דסתם שם המחבר כדעת הרא"ש

והנה לכאורה יש לתרץ הקושיא שהקשה הראב"ד על הרמב"ם מדברי האלפס בפשטות. דהנה הרמב"ם לא כתב דינו דאם אמר כל מה שיוציא אילן זה יהי' הקדש דאף שאינו חל ההקדש. מחויב לקיים דבריו מדין נדר משום דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה. אלא היכא דבידו לקיים דבריו שהוציא בפיו. שהוא אומר שיהי' הקדש ומוטל עליו לקיים דבריו להקדישם. וממילא יהי' הקדש. אבל היכא דאין בידו לקיים מה שהוציא מפיו. כגון שאמר כל מה שיוציא אילן זה הרי הוא הקדש. כיון דלא חל ההקדש על הפירות שהרי אינן בעולם. בכה"ג גם הרמב"ם מודה דאין מחויב להקדיש שהרי לא אמר יהי' הקדש רק הרי הוא הקדש. ודיבור דהרי הוא הקדש. אין יכול להתקיים שהרי דיבור דהרי הוא הקדש משמע דנעשה עתה בשעת דיבורו הקדש. וזה אי אפשר להיות הקדש קודם שבא לעולם ולא דמי להיכא דאמר יהי' הקדש דסבר הרמב"ם דמחויב לקיים דבריו דהתם הרי יכול לקיים הדיבור שיהי' הקדש היינו שיקדישנו ולענ"ד נראה שהחילוק פשוט וברור. ולפי"ז לא אוכל להבין דברי הקצוה"ח (בסימן רי"ב ס"ק ד') שכתב להביא ראי' לשיטת הרמב"ם מהא דאמרינן במס' פאה מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה בו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ומפרש לה בפ"ק דמציעא מעני לעני מחלוקת וכיון דמיירי מעני לעני וסברי חכמים דלא אמרינן מגו ולא זכה העני שליקט בשבילו. א"כ אמאי יתננה לעני הנמצא ראשון יזכה בה הוא עצמו כיון דעני הוא. ומכאן הביא ראי' לדברי הרמב"ם דאף שאין חל ההקדש מחויב לקיים דבריו מדין נדר א"כ כיון שאמר הרי זו לפלוני עני מחויב ליתנו מדין נדר. אלא כיון דרק מדין נדר הוא. יכול ליתן לעני אחר כדאיתא בשו"ת רדב"ז דבנודר לפלוני עני הוי ספק אי יכול ליתן לעני אחר והוכיח הקצוה"ח דיכול ליתן לעני אחר את"ד. אכן לענ"ד דבכה"ג גם הרמב"ם מודה דאין מחויב לקיים דבריו. שהרי הוא לא אמר זה יהי' לפלוני דהי' משמע להבא. דאז מחויב לקיים דבריו שיהי' לפלוני עני. אבל הוא אמר הרי זו לפלוני היינו שרצה שתיכף בלקיטתו יהי' עשוי של פלוני. וזה אי אפשר להתקיים שהרי חכמים לא ס"ל דזכי לחברי'. וממילא אין עליו דין לקיים דברו. אחרי שאין בידו לקיים נדרו והוצאת שפתיו וביותר שגבו ממני דברי הקצוה"ח שרצה לתרץ גם לפי שיטת הרא"ש דס"ל דאין צריך לקיים דבריו משום נדר היכא דאמר יהי' הקדש תירץ הקצוה"ח הא דתנן יתננה לעני הנמצא ראשון ולא יזכה בה הוא עצמו לפי מה שכתב הרא"ש בנדרים (דף ל"ד) בשם הר"א ממיץ דהיכא שהי' לפניו ככר של הפקר ולא הי' אחר סמוך לה אלא הוא דיכול להקדישו כיון שבידו לזכות בה לא הוי דבר שלבל"ע ע"ש. וא"כ הכא נמי אם ירצה לזכות בה הוא עצמו הרי חייל נדרו מה שנדר ואמר הרי זו לפלוני עני דלא הוי דשלבל"ע כיון שהי' בידו לזכות. אבל אם אינו מכוין לזכות לעצמו ולא בא לידו כלל לא חייל נדרו דאפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דשלבל"ע היינו כשבא לידו לבסוף עכ"ד הקצוה"ח וע"ש וקצרה דעתי מהבין הדברים דהתינח אם הי' סברת הרא"ש דמשו"ה כשאמר כל מה שיוציא אילן זה יהי' לעניים. אינו מחויב לעניים מטעם נדר. אם הי' טעמא דהרא"ש משום דנדר לא חל על דבר שלבל"ע אז שפיר מחלק הקצוה"ח דהכא כשאמר ה"ז