לבוש מרדכי בבא קמא צג

בתירוצו דדחוקים המה וקצת חסר ביאור שמה). ולפי הבנת התוס' והרא"ש בדברי ר"ת דמשו"ה מי שהמוכר מסייעו נוטל בלא שבועה משום דעד מסייעו פוטרו א"כ אין כאן שום התחלת דמיון דע"כ לא אמר הר"ת אלא היכא דמן הדין הוא נוטל אלא שצריך שבועה וע"ז פוטרו העד המסייע. אבל היכא דמן הדין בלא העד אין לו ליטול ואיך יועיל העד שיטול ובודאי לא עלה על דעת השואל להביא ראי' דכמו שפוטרו משבועה כן יועיל לענין ממון. וכן אף לפי מה שיש לפרש בדברי הר"ת בספר הישר דמשו"ה פטור משבועה דלא שייך כאן תקנת חכמים שלא יהא כל אחד הולך ותוקף משום שלא ימצא עד מסייעו אבל שיועיל לענין ממון אין התחלה בדברי ר"ת. אך אם נאמר דהשואל פירש בדברי ר"ת כמו שביארנו דהוי מטעם דהעד מחייבו שבועה והוא אינו יכול לשבע והוי דינא מתוך שאינו יכול לשבע משלם ומשו"ה נוטל מן הדין בלא שבועה. ע"ז שפיר הקשה השואל אמאי אמרינן סימנין וסימנין ועד אחד יניח הא העד אחד מחייב שבועה והלה אינו נשבע כיון דאף אם ישבע לא יטול א"כ הוי מחויב שבועה ואינו יכול לשבע לדברי ר"ת ויטול הלה שכנגדו בלא שבועה אלא דאעפ"כ לא קשה לדברי ר"ת דאימתי מחייב העד שבועה היכא דכשנגדו הוי נתבע אבל הכא כל זמן שהבגד ביד המוצא הלא לא יתבענו מיד המוצא דהמוצא אינו מחויב להחזיר את האבידה עד שידע ברור שהוא שלו או בעדים או בסימנין דכתיב עד דרוש אחיך היינו שידרשנו והכא כיון ששניהם נותנים סימנים ממילא אינו יכול להחזיר לשום אחד מהם. ולא משכנגדו הנותן סימנין ועד מסייעו שהרי אינו בידו ואינו תובע ממנו. וא"כ אינו מחויב פה שבועה להכחיש את העד ומשו"ה בכה"ג גם לדברי ר"ת שהבאנו לעיל הדין הוא שיניח

נחזור לדברינו דבהרבה מקומות שאמרו חכמים יחלקו הוא מתקנת חכמים דמן הדין כיון דלא נדע איך לפסוק הי' לן למימר כל דאלים גבר דהיינו שאין פוסקין הדין בלא ידיעה וממילא הוי כל דאלים גבר. אלא שחכמים עשו פשרה כדי להציל העשוק מיד עושקו. ועפי"ז מבואר החילוק בין היכא דאיכא דררא דממונא להיכא דליכא דררא דממונא היינו שבכל מקום דאיכא דררא דממונא שאף בלא טענותיהם יש ספק לבי"ד שמא הוא שלו א"כ מוטל החיוב על בי"ד לבלי להניח להיות כל דאלים גבר. היינו שאחד יתפוס דבר של חבירו. משא"כ היכא דליכא דררא דממונא כגון בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי שבלא טענותיהם לא הי' ספק לבי"ד כלל ולא הי' להם לחשוב שמא השדה שלו וכל עצם הספק הוא מפאת טענותיהם מפני שהוא טוען שהוא שלו בכה"ג לא עשו חכמים תקנה להציל העשוק מיד עושקו כי מהיכי תיתי שבי"ד יחשבו שהוא עשוק מיד חבירו. רק מפני שהוא בעצמו אומר כן וצריך להביא ראי' לדבריו להוכיח שהוא שלו ואז לא יניחו בי"ד לעשקו. אבל כל זמן שאין בי"ד יודעים שהוא שלו רק מזה שהוא בעצמו בלא ראי' לדבריו אומר כן אינו מוטל החיוב על בי"ד להצילו כי מי יאמר להו שהוא הנהו עשוק. וא"כ ממילא ישאר הדין כל דאלים גבר כיון שבי"ד אינם פוסקים להם כלל

מעתה היכא דשנים מוחזקין בדבר אחד ואנו רואים הדבר מוחזק ביד שניהם ממילא יש לנו לחשוב שהוא של שניהם ונהי דלא הוי אנן סהדי דפלגא דהאי ופלגא דהאי אבל עכ"פ לכל אחד יש דררא דממונא על החצי כיון שהוא מוחזק בדבר א"כ ממילא נפסק הדין דיחלקו ולא נאמר להם כל דאלים גבר שאם נאמר כן נגזול את האחד חנם כיון שגם לו יש דררא דממונא על החצי אין לבי"ד להניח לעשקו. וזהו הוא תירוץ התוס' דמשני דשנים אוחזין הוי דררא דממונא היינו כיון ששניהם אוחזין ושניהם מוחזקין בטלית הוי חשוב כאילו ידוע לבי"ד שיש לכל אחד החצי והוי לכל אחד דררא דממונא והיכא דאיכא דררא דממונא אז הדין דיחלקו ובזה מבואר שפיר מה שפירשו בתוס' שם דהמנה שביד הנפקד הוי הנפקד תופס בחזקת שניהם. ולכאורה מפני איזה טעם נאמר שהוא תופס בחזקת שניהם הלא רק אחד הפקיד אצלו והוא תופס בעדו אך לא ידע של מי הוא. אבל לפי דברינו שכל עצם החילוק בין איכא דררא דממונא ובין ליכא דררא דממונא היינו שכל מקום שאין לנו מקום ספק לחשוב שהוא שלו רק הוא בעצמו אומר שהוא שלו אז אין בי"ד מחויבים להצילו מיד עושקו אחרי דלא ברירא להו כי אם על פי דבריו שהוא בעצמו אומר שעושקים אותו יביא הוכחה מתחלה שהאמת כן כדבריו שהוא הנהו עשוק ואז יצילוהו בי"ד. אבל במקום שגם בלא דבריו יש לבי"ד מקום ספק לחשוב שהוא שלו אז החיוב מוטל על בי"ד לבלתי להניח לעושקו להיות כל דאלים גבר. וממילא הכא גבי נפקד כיון שאצלו הספק על המנה שלישי של מי הוא והספק הוא אצלו על שניהם בלא טענותיהם, א"כ לא יוכל להניח לכל דאלים גבר שכיון שלו לעצמו בלא טענותיהם נולד הספק מחויב הוא להציל העשוק מיד עושקו. ואז הדין דיחלקו אם היתה החלוקה יכולה להיות אמת וזהו שמשני התוס' הנפקד תופס בחזקת שניהם פירוש לא ודאי בחזקת שניהם אלא מפני שהספק הוא אצלו על שניהם והוי דררא דממונא לשניהם

ומעתה לא קשה כלל קושית הקצוה"ח שהבאנו לעיל שהקשה אמאי בכותל קרו לה התוס' דררא דממונא ומ"ש משנים אוחזין בטלית. ולפי דברינו אדרבה זהו שמשני התוס' דכל היכא דאוחזין שאני דחשיב כאלו כל אחד יש לו בודאי החצי היינו כיון שיש לנו לחשוב שהחצי שלו א"כ יש לו דררא דממונא על החצי אין לנו להניח להיות כל דאלים גבר ומחויבים בי"ד להצילו שלא יעשקוהו. וזהו גם כן תירוץ התוס' על הכותל דמקרי דררא דממונא אחרי שבלא טענותיהם נולד לנו הספק דילמא דהאי או דהאי. משו"ה לא נימא כל דאלים גבר להניח להאחד לתפוס דבר שיש לנו ספק חשוב לחשוב שהוא של חבירו אחרי שהכותל עומד גם בצד שדהו של חבירו. ולא קשה נמי מה שהקשינו לעיל דבגמ' (ב"מ ב') קרי לשנים אוחזין ליכא דררא דממונא ולפי דברי התוס' גבי שנים אוחזין מקרי דררא דממונא דהתם קאי לענין אי מחויב שבועה על החצי שנוטל דבלא טענותיהם שהמה טוענים כולה שלי וכל אחד יאמר ששייך לו כל הטלית. הי' לנו לחשוב רק שהטלית של שניהם היינו ששייך לכל אחד כי אם החצי. א"כ מה שכל אחד אומר כולה שלי הוא מוליד ספק שמא כולה שלו ובלא דבריו הי' לנו לחשוב רק שחצי שלו א"כ נמצא דעל החצי האחר נולד ספק רק על פי טענותיו ולא מפני שאנו חושבים מקום ספק כן לומר שכולה שלו ועל החצי האחר מקרי ליכא דררא דממונא. נמצא שכל אחד על החצי האחד יש לו דררא דממונא ועל החצי השני ליכא דררא דממונא. א"כ פריך שפיר הגמ' השתא היכא דאיכא דררא דממונא לכל אחד על כולה א"כ כשכל אחד נוטל החצי הוא נוטל דבר שיש לחבירו עליו דררא דממונא אמר סומכוס נוטל בלא שבועה. כל שכן בשנים אוחזין דכשאחד נוטל החצי אינו נוטל דבר שיש לחבירו עליו דררא דממונא שהרי לחבירו אין דררא דממונא כי אם על החצי שבלא טענותיו לא הי' לנו מקום ספק לחשוב כלל שכולה שלו ורק הוא בעצמו אומר שגם החצי השני שלו. ובלעדו אין אנו מסופקים על זה מכש"כ שבהאי גוונא יטול בלא שבועה החצי והיינו דוקא שם קאמר הגמ' שיטול החצי בלא שבועה כיון שאינו נוטל כי אם החצי. אבל לענין כל דאלים גבר דאם נניח להית כל דאלים גבר הלא יקח האחד את כל הדבר ולא ישאיר לחבירו כלל וא"כ איך נניחו לתפוס כולה כיון דהוא דבר שגם בלא טענותיהם היינו אומרים שמחצה של חבירו כיון שיש לנו מקום ספק גם בלא טענותיהם

והנה היכא דנפסק הדין יחלקו בודאי אם יתפוס האחד את כולו אז נוציא ממנו שהרי אם נניח בידו הרי הוא כל דאלים גבר. ואחרי שאין לנו להניח לעשוק אחד את חבירו איך נניח לו לתפום. וממילא הוא הדין היכא דפסקו הדין הממע"ה אז גם כן לא נימא כל דאלים גבר כיון שנפסק הדין שצריך להביא ראי' איך יתפוס כנגד הדין אלא דכ"ז שלא נפסק הדין אז יהי'