לבוש מרדכי בבא קמא פז

הפירוש בדברי ר"ת דאמר דגבי קרקע קדושת דמים אינה מפקיע מידי שעבוד וגבי מטלטלין מפקיע דהוא הדין והוא הטעם שבירושלמי דגבי קרקע כיון שאסור לו להקדיש קדושת עולם. משו"ה מקרי אינה ברשותו ולא יוכל להקדישה קדושת עולם משו"ה אינה מפקיע מידי שיעבוד. אבל מטלטלין כיון דיכול להבריחם מן המלוה וברשותו נינהו אף שאסור להקדישם. אעפי"כ ברשותו מקריא. משו"ה חל ההקדש. וממילא מפקיע מידי שיעבוד וא"כ שפיר הקשה התוס' דא"כ גבי שור תם נהי דאם מכרו גובה אעפי"כ כיון דיכול להבריח בצנעה ולאוכלו ולהעריקו לאגמא. א"כ ברשותו הויא וחל ההקדש. ולר"ת הי' מפקיע מידי שיעבוד. וא"כ גם בלא ר' אבהו הי' חל ההקדש ואמאי אמרו דקדוש דוקא משום דר' אבהו אבל בלא ר' אבהו לא קדיש ואצטריך לטעמא דאלמוה. שוב הראני אחד דבספר הישר לר"ת איתא בפירוש דטעמא משום דאינו ברשותו

(ז) לפי"ז מיושב שפיר דברי הרמב"ם דכתב תיכף אחר דין הנ"ל שכתב דאם עשה שדהו אפותקי ומכרה לעולם אינה מכורה. כתב אחר זה שאם עשה עבדו אפותקי ומכרו ב"ח גובה הימנו. ואמאי לא כתב דהוא דוקא בשמכר לשעה אבל אם מכר לעולם אינו מכור. אכן לפי הנ"ל ניחא דכיון דטעמא דהרמב"ם באפותקי משו"ה אינה מכור לעולם משום דאינו ברשותי' למכור לעולם. א"כ היינו דוקא בקרקע דמשום דאין לו רשות למוכרה נעשה אינה ברשותו. אבל בעבדי נהי דלכל מילי כקרקע נינהו. אבל לגבי זה דיכול להבריחם הרי כמטלטלי נינהו. (עיין בדברינו בסוגיא דעבדי כמטלטלי דמי). משו"ה הויא ברשותי' משו"ה אם מכרו לעולם ממכרו ממכר ורק דין הוא דב"ח יכול לגבות. אבל לא שיבוטל המכירה. ועפי"ז מיושב שפיר מה שכתב הרמב"ם גבי צאן ברזל דאם מכרן אינן מכורין כלל אפי' לשעה. אכן לפי דברינו ניחא דהנה באפותקי כ"ז שלא תבעו הרי אינו מחויב לשלם לו עדיין. ומשו"ה הרי מן הדין יכול הוא למכור לשעה ורק לעולם אינו יכול למכור כיון דנעשה אפותקי הרי אין לו רשות למכור. א"כ כיון דתליא בדין דמה דיכול למכור מן הדין חל המכירה. משו"ה לשעה מכור ולעולם אינה מכור. אבל בנכסי צאן ברזל דאמרינן בכתובות (בדף פ') בעל שמכר קרקע לפירות אינו מכור מ"ט אמר רבא משום ריוח ביתא. ואף דרש"י פירש דקאי על נכסי מלוג מדברי הרמב"ם משמע דקאי אף על נכסי צאן ברזל. וכיון דמן הדין אין לו למכור ממילא אף אם מכר לא עשה ולא כלום שנעשה אינו ברשותו ומשו"ה כתב הרמב"ם דאם מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אף שאינו רשאי אם מכר ממכרו ממכר. ועיין בלח"מ שתמה בזה. אכן לדברינו ניחא דכיון דהוכחנו למעלה דמסקנת הגמ' דנכסי צאן ברזל הם שלו ורק הא דאמר רב יהודה הדין עמה הוא רק דין בגבי' ומטלטלין הלא יכול להבריחם נמצא דאף הדין דאסור למכור אין עשוהו לאינו ברשותו. משו"ה אם מכר מטלטלין מכור. ולפי"ז מיושב נמי הא דאמרינן מכרו שניהם לפרנסה זה הי' מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. ועיין באלפס שכתב הא מילתא דרשב"ג לא איתבריר לן דנעביד עובדא. ועיין ברש"י שדחק למצוא טעם אמאי קתני לפרנסה. אכן לדברינו ניחא דכיון דעיקר הטעם דבמכר נכסי צאן ברזל אינו מכור. לדידן דס"ל דהגוף שלו הוא רק מטעם דכיון דאסור לו למכור ממילא נעשו לגבי זה אינו ברשותו. נמצא היכא דיש לו רשות למכור ממילא המכירה מכירה. נמצא כיון דעיקר הטעם דאין לו למכור הוא משום ריוח ביתא. נמצא היכא דמכר לפרנסה מן הדין הי' להיות מכירתו מכירה שהרי היכא דזבן לריוח ביתא המכירה מכירה. כדאמרינן שם בכתובות איכא בינייהו זוזי ועביד בהו עסקא ואמאי קאמר רשב"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות. אלא דכל זה שפירשנו דצאן ברזל הגוף שלו ורק שיש לה דין כשתגבה לגבות הכלים עצמם. היינו דוקא לרבנן. אבל רשב"ג ס"ל בכל דוכתי סברא כדי שלא תהא אשה מחזרת על בתי דינין. ומשו"ה ס"ל דבאפותקי אם מכרו אף לשעה אינה מכור. ממילא מכש"כ בנכסי צאן ברזל דנימא כדי שלא תהא אשה צריכה לחזור על בתי דינין לגבות מן הבעל. משום האי תקנה גופא אצטריך לן למימר דגם להבעל נכסי צאן ברזל כשהיא מכנסת לא הקנו כלל לו כדי שלא תהא אשה מחזרת על בתי דינין. נמצא דלרשב"ג הגוף שלה. משו"ה אם מכר אף לפרנסה אין מכור כלל שהרי אין הגוף שלו. והוא שמכרה בודאי דאינו מכור שהרי משועבדים הם לו לפירות ולא גרע מתקנתא דאושא בנכסי מלוג. אבל לדידן אם מכר לפרנסה מכור

(ח) ולפי הנ"ל מיושב ג"כ מאי דהוה קשה לי. דהנה שם ביבמות אמרינן תניא כותי' דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין כו' תניא כותי' דרב יהודה המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה הי' מעשה לפני רבן שב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. אמר רבא אמר ר"נ הלכה כרב יהודה אמר ליה רבא לר"נ והתניא כותי' דרב אמי אע"ג דתניא כותי' דרב אמי מסתברא טעמא דרב יהודה. ולכאורה קשה מאד מאי הקשה רבא לר"נ והתניא כותי' דרב אמי אטו כותי' דרב יהודה מי לא תניא הא אמרינן תניא כותי' דרב יהודה. אכן לדברינו ניחא שהרי באמת מהאי ברייתא דמייתי סייעתא לרב יהודה אין ראי' דהלכה כרב יהודה דנוכל לומר דדוקא רשב"ג קאמר דהבעל מוציא מיד הלקוחות. דאזיל לטעמי' דס"ל כדי שלא תהא אשה מחזרת על בתי דינין אבל רבנן דפליגי באפותקי ולא ס"ל הסברא כדי שלא תהא אשה מחזרת על בתי דינין נוכל לומר דבנכסי צאן ברזל ס"ל דהגוף של הנכסים של הבעל נהי דנוכל לומר ג"כ דאף דבאפותקי ס"ל דגובה משאר נכסים. אבל נכסי צאן ברזל לא נעשה כלל של הבעל מטעם שלא הקנתה לו רק שהוא קבל אחריות. ואף דלא ס"ל הסברא דכדי שלא תהא אשה מחזרת אעפי"כ בדין דנכסי צאן ברזל הגוף שלה ס"ל כרשב"ג מטעם אחר. אבל כיון דתניא כותי' דרב אמי. ע"כ דחכמים פליגי על רשב"ג. וא"כ פריך ליה כיון דתניא כוותי' דרב אמי. איך פסק כרב יהודה כיון דחכמים פליגי על רשב"ג הי' לן לפסוק כרבנן. ולפי"ז מיושב שפיר מאי דבירושלמי מדמה נכסי צאן ברזל לאפותקי והרמב"ם הלא חילק ביניהם. אכן לדברינו ניחא. דהנה הירושלמי שרצה לומר דעבדי צאן ברזל אינן מכורין אם מכרן. ע"כ אין לומר משום טעמא דאסור למכור צאן ברזל דהרי עבדים הם דבר שיכול להבריחם. וא"כ אף דאסור למכור אעפי"כ ברשותו הם. ואם נימא דס"ל לר' יוחנן דהגוף של הבעל הי' לו לומר דמכורין וע"כ דסבר ר' יוחנן דצאן ברזל הגוף של האשה וכיון דגופם של האשה הרי מכר דבר שאינו שלו. משו"ה קאמר דר' יוחנן כרשב"ג דס"ל באפותקי הסברא כדי שלא תהא אשה מחזרת על בתי דינין. משו"ה נשאר הגוף שלה. משו"ה אף בעבדים אין מכור שהרי מכר לאו דידי' ושפיר מביא ראי' דלר' יוחנן אף לשעה אין מכור. אבל לר' אלעזר מכור אף לעולם שכיון שס"ל דצאן ברזל הגוף שלו. ורק משום זילותא דדינא דאסור למכור אין מכור באפותקי לעולם. אבל בעבדים דכמטלטלין דמיא אף אם מכרן לעולם מכורין. נמצא דנהי דלרשב"ג ילפינן צאן ברזל מאפותקי דכמו דבאפותקי לא העמידו ברשות לוקח אף לשעה. משו"ה בנכסי צאן ברזל בשעה שהכניסה לבעלה לא העמידו ברשות הבעל שיהי' הגוף של הבעל. אבל לרבנן יש חילוק בין צאן ברזל לאפותקי דאפותקי דיש לו רשות למכור לשעה המכירה לשעה מכירה. אבל בנכסי צאן ברזל דאין לו למכור אף לשעה משום ריוח ביתא משו"ה אף לשעה אין מכור ואם מכרו לפרנסה לא עבדינן עובדא כרשב"ג דכיון דלפרנסה מכר ואיכא ריוח ביתא. משו"ה לדידן אם מכר לפרנסה לשעה אין מוציא מיד הלקוחות: