לבוש מרדכי בבא קמא פא

דג"כ כברשות הוא אבל בכעין גניבה ואבידה נהי דפושע לא הוי ברשות נמי לא הוי. וא"כ אף היכא שהפקיר אח"כ מחויב מפני שהי' לו לסלקו ולא סילק. וכן הא שכתב הרמב"ם נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית פטור מדיני אדם לפי שאנוס הוא דוקא בנשברה באונס הדין כן כגון שנפשרה או בשארי אונסים אבל בשבר כגון שנתקל מחויב על שלא סילק אף שהפקיר ומשו"ה כשכתב הרמב"ם והוא הדין לנפלה גמלו ולא העמידה לא כתב הרמב"ם רבותא יותר כאוקימתא דגמ' דאף אם איתקל ואיתקלא בי' גמלא ג"כ פטור שהרי נתקל לאו פושע הוא. אכן לפי הנ"ל כיון דהרמב"ם פסק דנתקל אנוס רק לגבי זה שאינו פושע אבל אונס גמור לא הוי א"כ לפי פסק הלכה היכא דאיתקל ואיתקלא בי' גמלא אם הפקיר אח"כ מחויב ועפי"ז יתיישב שיטת הר"ח דאמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו היינו בין שהוזק גוף השני בין שהוזק ממון השני דכיון דנתקל פושע הוא ומחייבינן אותו על שנפל לארץ בשעה שהשני כבר הולך א"כ הוי אדם המזיק לא בור לא מבעי דגוף הראשון הוי מזיק בידים אלא אפילו אם נתקל השני במשאו של הראשון ושיבר כליו ג"כ מחויב הראשון על היזק כליו של השני דכיון שמשאו הניח לארץ בשעה שהלך השני הוי אדם המזיק כמו שמוכח מהי' בעל קורה ראשון ובעל חבית שני ועמד בעל הקורה מחויב הבעל הקורה על זה ששבר בעל החבית את החבית בקורתו. וכמו שהוכחנו למעלה דאף אם לא החזיק הקורה בידו אלא שהניח דבר המזיק לארץ בשעה שכבר הולך הכלי הוי מצמצם ומחויב מטעם אדם המזיק. אבל שני חייב בנזקי שלישי דוקא שהוזק גוף השלישי אבל לא על היזק משאו של השלישי דכיון דהשני לאו פושע הוא על נפילתו שהרי קרינן לראשון אדם המזיק על נפילת השני ע"כ דשני לאו פושע הוא א"כ את השני אין אנו מחייבים על נפילתו רק על שלא סילק תקלתו דהוי רק חיובא דבור ובור פטור על כלום. משו"ה פטור השני על נזק משאו של השלישי. ומיושב בזה קושית התוס' שהקשו דליפרך הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא אבל לרב דאמר אי אפקרי' אין אי לא אפקרי' לא מאי איכא למימר. ולפי דברינו לא קשה מידי דנוכל לומר דקאי על משאו של שני דאם הוזק משא השלישי במשאו של שני פטור השני משום דבור פטור על כלים ומשאו הא הפקיר דלפי דברינו הראשון חייב על נזקי ממונו של השני אף אם הוזק בממונו דראשון כשהניח משאו בשעה שכבר הלך השני הוי גם על משאו אדם המזיק אבל השני דהחיוב משום שלא סילק אממונו הוי בור אפילו לרב כיון שהפקיר ופריך שם מתיבי כולן חייבין אנזקי גופן ופטורין אנזקי ממונן מאי לאו אפילו ראשון ולפי דברינו הא לרבא הוי ראשון גם על ממונו אדם המזיק וא"כ אף אם נימא דמיירי שהוזקו כלים בכלים ג"כ יקשה שהראשון יהי' חייב גם על כלים של השני אם הוזקו בכליו. ומיושב בזה קושית התוס' שהקשו דלישני דגופן וממונן אמזיקין קאי דלפי דברינו הראשון גם אממונו נמי הוי אדם המזיק. אלא אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו בנזקי גופו מחייב דהי' לו לעמוד ולא עמד אבל לא אממונו משום דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתי'. פירוש דעתה הדר בי' רבא וסבירא ליה דנתקל לאו פושע הוא וא"כ אפי' ראשון לא הוי אדם המזיק שהרי על נפילתו אי אפשר לחייבו ורק מחייבינן ליה על שלא סילק גופו וממונו א"כ הוי רק חיוב בור אלא כיון דסבירא ליה נתקל לאו פושע הוא אבל אנוס ג"כ לא הוי א"כ פטור שפטרה התורה בעל הבור ישלם דמזה ילפינן שאם הפקיר אח"כ פטור אין כאן. שלא פטרה התורה אלא היכא דהכרי' הוה ברשות אבל הכא כיון דהוי כעין גניבה ואבידה נהי דחיוב כי יכרה אין כאן אבל פטור דבעל הבור ג"כ אין כאן דברשות לא מקרי ומשו"ה ראשון מחויב אנזקי ממונו אף שבודאי הפקיר אבל שני כיון שהוא לא מעצמו נתקל אלא ע"י שהראשון הניח משא ותקלה בעת שכבר הלך הוי אנוס גמור שהרי חזינן דלמאן דסבירא ליה נתקל פושע הוא הוי על נפילת השני אדם המזיק ע"כ דהשני הוי אנוס גמור דהוי כמו שהפיל אותו הראשון א"כ גם למאן דס"ל נתקל לאו פושע הוא השני אנוס הוא דזה ודאי דלגבי השני אם יקרא אנוס או לא אין חילוק בין מאן דס"ל נתקל פושע הוא או לאו פושע הוא. ומשו"ה השני פטור אנזקי ממונו משום דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתי' פירוש כיון שלא היתי כלל כורה על משאי שהרי הראשון הפיל אותי עם משאי ביחד א"כ הוי כמו כורה ברשות כיון דלא הוי כלל מעשה הכרי' מצדו בזה אמרינן פטורא דבעל הבור ישלם דוקא בבור דאית ליה בעלים אבל אם הפקיר פטור משו"ה השני פטור על ממונו שהזיק כיון שהפקיר ומפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס גמור פטור והוי ככורה ברשות שאם הפקיר פטור. וכולן חייבין אנזקי גופן כמו אמר מר הניחא לשמואל כו' ומשני כגון שהוזקו כלים בכלים דכיון דס"ל לרבא נתקל לאו פושע הוא א"כ גם הראשון אינו מחויב על מעשה הנפילה רק על שלא סילק דהוי רק חיוב דבור ובור פטור על הכלים

נמצא דכמו שמסיק בגמ' אליבא דרבא הן הן דברי הרמב"ם (בפי"ג מה' נזקי ממון) שהבאנו לעיל הקדרין והזגגין וכיוצא בהן שהיו מהלכין בזה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון והשלישי בשני וכל אחד מהן יש לו לעמוד ולא עמד הראשון חייב בנזקי שני בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל בארץ בין שהוזק במשאו היינו אף שמשאו בודאי הפקיר. אכן הרמב"ם לטעמי' דהוא לא פסק נתקל אנוס הוא רק פסק נתקל לאו פושע הוא והוי כעין גניבה ואבידה משו"ה נהי דעל מעשה הכרי' אי אפשר לחייבו אבל פטורא דבעל הבור גם כן אין כאן דברשות לא הוי וא"כ כיון שבעת הנפילה היתה המשא שלו אף שהפקיר אח"כ מחויב דהוי כמו שור שהרביץ גללים דאף שאי אפשר לחייבו על זה שהרביץ גללים שהרי כי יכרה איש בור אמר רחמנא ולא שור בור כיון ששלו הי' בעת הנפילה ועלי' דידי' רמיא לסלוקי מחויב אף שהפקיר כיון שלא היתה הכרי' ברשות כמו שבארנו למעלה. והשני חייב בנזקי גופו של שלישי אם הוזק בגופו של שני אבל אם הוזק במשאו של שני שנפל פטור שהרי אומר לו השני בור זה שהוא משאי אין אני הכורה אותו שהרי הראשון הפיל השני עם משאו היינו כיון שהשני לא הי' כלל כורה שהרי הראשון הפיל אותו עם המשא א"כ לא גרע מכורה ברשות דאמר רחמנא בעל הבור ישלם דוקא אם אית ליה בעלים ואם הפקיר פטור משו"ה אף שהי' שלו בשעת נפילה כיון שהפקיר אח"כ פטור כיון שלא הי' כלל הכרי' מצדו

סימן כ

סוגיא דשחטו מה שעשה עשוי. והמזיק שיעבודו של חבירו וסוגיא דשאלו בחזקת תם ונמצא מועד. ויתבאר כמה חילוקים במזיק שיעבודו שיש מקום שמחויב מטעם גרמי. ויש מקומות דלא הוי רק מבטל כיסו. ויתבאר חילוק בין שחטו לאכלו

(א) בדף לג גמרא המזיק שיעבודו של חבירו כו'. והנה לקמן (בדף מ') איתא שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק כו' ואמאי נימא תורא שאילי אריא לא שאילי אמר רב הבמ"ע שהכיר בו שהוא נגחן כו'. ונימא אי תם הוי מעריקנא ליה לאגמא. אלא הכא במאי עסקינן כגון דקדם ב"מ דינא ותפסי' כו'. והנה הרמב"ם (בפ"ד מהלכות נזקי ממון) כתב דאם שאלו בחזקת תם ונמצא מועד אם הכיר בו שהוא נגחן