לבוש מרדכי בבא קמא עד

ועפי"ז יבואר היטב הא דאמר רבא דבמדליק בתוך של חבירו אז מחויב בדבר שדרכו להטמין ובדבר שאין דרכו להטמין פטור והוא דכיון דפטרה התורה בטמון א"כ אמרינן דכי חדשה התורה דוקא בדבר שאין דרכו כלל להטמין. אבל בדבר שדרכו אז מחויב ולא פטרה התורה באופן זה. ומשו"ה בדבר שדרכו להטמין מחויב אלא דאעפ"כ אף שאין כאן פטור דטמון. אבל פושע הא לא הוי. דמאין ידע שמונח שם מוריגין וכלי בקר הרבה גדישין שאין שם מוריגין וכלי בקר ופושע לא הוי אלא בדבר שקרוב לודאי שמונח שם משו"ה במדליק בתוך שלו דאין עליו חיוב אלא מטעם כי תצא אש היינו מטעם פושע א"כ כיון דטמון הוא ואין כאן ודאי אף שדרך בני אדם לעשות כן אעפ"כ לאו פושע הוא ואף דפטור דטמון אין כאן שהרי דרך בני אדם לעשות כן ולהטמין מוריגין וכלי בקר בגדיש. חיובא דכי תצא אש נמי אין כאן דלאו פושע הוא

נמצא לפי זה דהביאור דפטור טמון הוא דבר שאין דרך כלל שיהי' שם ולאו דוקא בטמון אלא דבר שאין דרך שימצא באופן כזה שם בשעת הדליקה. ומשו"ה אמרינן הטמין דבר של חבירו בעפר או בתבן מחויב המטמין ופטור המדליק אף שבשעת הדלקה הי' מגולה כיון דעיקר החיוב בשעה ששורף שחייבה התורה על שעת המעשה א"כ הרי מונח עתה במקום שאין דרך שימצא שם וכן אף אם מונח בגלוי במקום שאין דרך כלל שימצא שם ג"כ פטור. ומשו"ה אמרינן דמשו"ה מחויב במדליק את הבירה על כל מה שבתוכה שכן דרך ב"א להניח כן הרי דאלו לא הי' דרך בני אדם להניח כן הי' פטור אף דגלוי הוא שהרי בבית לענ"ד לאו טמון הוא אלא דפירוש טמון הוא דאם הוא באופן שאין דרך כלל שימצא. אונס גמור הוא ופטור היינו דבאופן כזה לא חייבה התורה משום חציו דאילו מזיק גמור מחויב להרמב"ם אף באונס גמור ועיין בתוס' (דף כ"ג) ד"ה וגדי

ולפי"ז מיושב קושית הראב"ד שהקשה על הרמב"ם דאמאי קאמר הרמב"ם המדליק בתוך שדה חבירו ויצאה האש ונאכל הגדיש והי' גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש הי' עבד כפות וגדי סמוך ונשרף עמו פטור והקשה הראב"ד הא הכא לאו בטמון ופירשנו דהקושיא אמאי נקט מדליק בשדה חבירו גם בתוך שלו יתחייב כיון דלאו טמון הוא. אכן לדברינו שפיר דנהי דלאו טמון הוא אבל במדליק בתוך שלו אז אין החיוב אלא מטעם דפושע הוא וא"כ נהי שדרך ב"א לעשות כן אבל קרוב לודאי לא הוי דהרבה גדישים יש שאין שם גדי כפות ועבד סמוך וכיון דלאו פושע הוא פטור במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך של חבירו דחייבה התורה משום חציו א"כ כיון שדרך ב"א לעשות כן משו"ה חייב. אבל אם הי' גדי סמוך ועבד כפות אז פטור ואין הטעם משום קילב"מ שהרי לאו חציו ממש אלא דחייבה התורה משום חציו א"כ אימתי חייבה לענין ניזקין ולא לענין חיוב מיתה אלא דהפטור הוא כיון שאין דרך כלל שיניח אדם עבד כפות אצל הגדיש וגדי סמוך זהו פטור משום טמון כיון דאין דרך כלל שימצא שם א"כ לא נוכל לחייבו. וכל זה הוא רק אם נימא דלאו ממונו א"כ בלא חיוב חציו אינו מחויב אלא מטעם שמירה. אבל אם אשו ממונו הוא א"כ אף אם לא הוי ליה לידע עכ"פ שור דידי' הזיק וכמו כל שור דמחויב בטמון אלא דגזירת הכתוב הוא דטמון פטור א"כ דוקא טמון אבל לא מה שאין דרך ב"א להניח שהרי שור חייב בכל דבר. אף בדבר שאין דרכו להניח כיון דאין חיובו מטעם שמירה אלא מטעם שממונו הזיק משו"ה לר"ל פריך שפיר אילו קטל תורא עבדא ה"נ דלא מחייב הרי מחויב בכל דבר אף שאין דרכו להניח כיון שממונו הזיק

והנה התוס' (בדף כ"ב) ד"ה לאו ממונו הקשו ז"ל דהוא לא הדליקו ועל אש של כלבו לא חייבתו התורה ואע"ג דלגבי בור איצטריך מיעוט איש בור ולא שור בור כדאמרינן בשור שנגח את הפרה תרי איש כתיבי מ"מ פשוט לי' לגמרא משום איזה דרשא דפטור על אש בהמתו דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר עכ"ל התוס' אך תירוץ התוס' קשה מאד דא"כ למאי אצטריך איש בור ולא שור בור כיון דקיי"ל ג' אבות ולא יותר ואם כונת התוס' דפשוט לגמ' דיש דרשה דפטור על אש דבהמתו מדקי"ל דג' אבות ולא יותר עכ"פ קשה איזה דרשא היא והיכן מצינו הדרשה

ולענ"ד נראה דיש ליישב בפשיטות דאף דצריכין קרא איש בור ולא שור בור הרי דבלא מיעוט הוי ילפינן אבות נזיקין מהדדי היינו דוקא לענין בור דהחיוב הוא משום מעשה התקלה ואמרינן דכל מה שבא מתקלתו הרי הוא הגורם ומחויב על גרמתו ע"י התקלה א"כ הוי אמרינן דגם השור מחויב על מעשה התקלה ועל כל מה שבא מתקלתו משו"ה אילו לא כתב קרא איש בור ולא שור בור הוי אמינא דגם השור מחויב על מעשה התקלה אבל היכא דהחיוב מטעם ממונו בודאי איך נימא דהשור ג"כ מחויב מטעם ממונו אטו השור יש לו קנינים בהאש הרי האש לאו ממון דהשור. בשלמא היכא דהחיוב מטעם מעשה אז אמרינן כמו שהאדם מחויב על מעשה שלו כן השור מחויב על מעשה דידי' אבל אם החיוב מטעם ממון איך יחויב השור מטעם ממון הרי השור לאו בר קנין הוא. ולרש"י דס"ל דלמ"ד אשו משום ממונו אינו חייב אלא בגחלת שלו בודאי דלא גחלת דכלב הוא אף דהתוס' הקשו על רש"י מכופף קומתו של חבירו ומטיא ברוח מצוי' דפרכינן לקמן (בדף נ"ז) אי ברוח מצוי' בדיני אדם נמי ליחייב פשוט יש לתרץ דקושית הגמ' דהרי קיי"ל הלכה כרבי יוחנן דאשו משום חציו א"כ גם בגחלת של אחר מחויב ולר"ל באמת לא קשה ומה שהקשה התוס' מגץ שיצא מתחת הפטיש והזיק חייב אע"ג דמסתמא מפקיר ליה ולכאורה זה קשה דהא מתניתין היא אך באמת תקשה לר"ל דס"ל לאו חציו הוא מברייתא (בדף ל"ב) הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב (ד' דברים או גלות לכל אחד כדאית ליה) עכ"פ חזינן דחציו הוא אלא התם מיירי דאזיל מכחו בלא רוח מצוי' דאז חץ ממש הוא א"כ מאי קשה מגץ שיצא מתחת הפטיש התם נמי מיירי דאזיל מכחו בלא סיוע רוח מצוי' דהוי גופו ממש ומשו"ה חייב. ואין לומר כיון דמיירי שם בדיני אש א"כ ע"כ מיירי בהלך והזיק ע"י רוח מצוי' דאם ע"י כחו לא הוה ליה למיתני בין דיני אש שהרי אדרבה למאן פרכינן מהא מתניתין לריש לקיש ולר"ל מיירי המתניתין דקודם משנה זו בהי' עבד כפות כגון שהצית בגופו של עבד דהוי גופו ממש וכן גמל טעון פשתן מיירי בגוף הגמל שהי' מסכסך כל הבירה דהוי מקום גחלים כל הבירה דהוי גופו ממש וצ"ע על דברי התוס' מאי קושיא היא זו וגם מה שהקשה התוס' א"כ יפקיר כל אדם הגחלים כו' ג"ז לא קשה שהרי יתחייב על מקום הגחלים ועוד בודאי יש עצה לאדם להזיק ואעפ"כ יפטור. שהרי כל אדם יוכל לשלוח ע"י חש"ו גם לדחוף לים הגדול (ואף ע"י משיכה פטור להרמב"ם כמבואר אצלינו במקום אחר דהרמב"ם לא ס"ל כדעת התוס' שם דע"י מעשה קנין מחייב ודו"ק) אלא דאם עשה באופן הפטור פטור ואם עשה באופן המחויב חייב. וא"כ לרש"י בודאי דלא קשה אלא אף לפי' התוס' דלר"ל מחויב אף אם הדליק בגחלת של חבירו נוכל לומר כיון דהוא הדליק האש החדש שהוא עשה הוא שלו והוי קנינו כמו ממונו משא"כ בשור דלא שייך שנעשה שלו משו"ה אף בלא קרא ידעינן דפטור על אשו שהרי לאו דידי' הוא

אכן לדידן אף דס"ל אשו לאו חציו ממש עכ"פ חייבה התורה משום חציו א"כ החיוב משום מעשה דידי' א"כ דאין קרא למעט איש אש ולא שור אש ילפינן אבות נזיקין מהדדי כמו דהוא חייב על מעשה שלו כן השור מחויב על מעשה שלו. והנה נהי דחזינן מדאצטריך קרא איש בור ולא שור בור הרי דבלאו קרא ילפינן לאבות נזיקין מהדדי היינו דוקא אבות נזיקין שבדבר