לבוש מרדכי בבא קמא עג

ממונו אלא דחייבה התורה לענין נזקין כמו שהי' מזיק בחציו אף שאשו לאו חציו ממש הוא. שהרי זה לשון התוס' (בדף ע"ז ד"ה כפתו) עוד יש לפרש דכל הני דסוף חמה וצינה וארי לבא כו' ואש שלא המיתה אלא ברוח מצוי' פטור ממיתה אלא דלענין ממון חייב נזק שלם ולא דמי לחצי נזק צרורות אע"ג דכח כחו הוא דהא אשו נמי חייב משום ממונו כדמוכח בפרק כיצד דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו עכ"ד התוס' ולכאורה תמוהים דברי התוס' שהרי למאן דס"ל אשו משום חציו אמרינן דמחויב נמי מיתה שהרי אמרינן דמשו"ה פטור לרבי יוחנן במדליק את הגדיש והי' עבד סמוך לו ומה שהגיה מהרש"ל בתוס' ברוח שאינו מצוי' ע"ז יפה הקשה המהרש"א דברוח שאינו מצוי' גם לענין ממון פטור. אך מה שפירש המהרש"א דכונת התוס' לחלק בין אם האש שרף בלא רוח מצוי' אז חייב מיתה אבל אם שרף ע"י רוח מצוי' אז פטור ממיתה ג"כ תמוה דא"כ מאי מקשה לרבי יוחנן אשו דפטר רחמנא בטמון היכי משכחת לה מאי קושיא כי פטר רחמנא היכא דשרף האש ע"י סיוע רוח מצוי' דאז לאו חציו שהרי פטור ממיתה אלא ע"כ דכי אמר רבי יוחנן אשו משום חציו ג"כ מיירי היכא דשרף ע"י רוח מצוי' דבלא סיוע גם ר"ל מודה ואעפ"כ ששרף בסיוע הרוח מצוי' משום חציו הוא וא"כ יתחייב. אכן לדברינו ניחא דברי התוס' כפשוטם דנהי דמעיקרא הוי סברי דרבי יוחנן סבירא ליה אשו חציו ממש הוא וגופו הוא אכן למסקנא דאמרינן מאן דאית ליה אשו משום חציו אית ליה נמי דהחיוב משום דלאו חציו הוא אלא דחייבה התורה משום חציו וכי חדשה התורה לענין ממון ולא לענין חיוב מיתה ומשו"ה מיושב שפיר מאי שהביא בתוס' דלא דמי לחצי נזק צרורות אע"ג דכח כחו הוא. ולכאורה מאי שייך צרורות באדם וכן מאי שמחלק בין כחו לכח כחו ומהמהרש"א משמע דכח כחו יפטר ממיתה לכאורה תמוה כיון דקיי"ל דכחו כגופו א"כ גם כח כחו כגופו ורק לענין גלות מפלגינן בין כחו לכח כחו כמו דמפלגינן בין דרך ירידה לעלי' וכדאיתא בתוס' אבל לענין מיתה כיון דלענין ממון לא אשכחן חילוק באדם בין כחו לכח כחו א"כ גם לענין מיתה כח כחו כגופו. אולם לדברינו שפיר מביאים התוס' דאע"ג דחיוב האש הוי ממון ורק שחייבה התורה משום חציו א"כ כל כח האש הוי כח הממון היינו כח האש הראשון והכח האחר הוי כח כח. ולכאורה יש לומר אף דחייבה התורה אשו משום חציו היינו על כח הראשון אבל על כח השני לא מצינו שחייבה התורה משום חציו כיון דבאמת אשו ממונו הוא ע"ז מפרשי התוס' דלא דמי לחצי נזק דחד כח הוא דהאש הולך ושורף והוי כל האש כח ראשון

עכ"פ זה בודאי נוכל לומר דהרמב"ם ס"ל אליבא דחזקי' וכן אליבא דהאי סוגיא דאשו ממונו הוא אלא דחייבה התורה משום חציו מדקריא רחמנא מבעיר. ומעתה יתיישב שפיר החילוק בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו דכיון דבאמת חיוב האש משום ממונו ורק רחמנא קרי' מבעיר א"כ אימתי חייב משום חציו היכא דהוא מבעיר היינו דנוכל לחייבו על הבערה אז קריא רחמנא מבעיר על כל מה ששורף אח"כ כאילו הזיק בחציו אבל אם על ההבערה אי אפשר לחייבו דמדליק בתוך שלו הוא וא"כ מחייבינן ליה רק משום שלא שמר אשו אז אף אם יצא האש ודלק בשל אחר לא חייבה התורה באופן כזה משום חציו רק משום כי תצא אש ואינו מחויב אלא מטעם שמירה דתרי קראי כתיבי כתיב כי תצא אש משמע דהחיוב הוא משום כי תצא היינו שלא שמר אשו וכתיב המבעיר משמע דהחיוב משום שהוא מבעיר לזה מפלגינן דאם על תחלת ההבערה נוכל לקרותו בשם מבעיר היינו שדלק בשל חבירו אז על כל מה ששרף אשו אח"כ ג"כ מבעיר מקרי אבל אם על ההבערה לא נוכל לחייבו אז מחויב משום כי תצא אש היינו מטעם שמירה

וכן מוכח כדברינו מדאמרינן (בדף ס"ב) אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי של כסף הוא הזיקתו משלמת דינר זהב משום דאמר לה מאי הוי לך גבי' דאזקתי' פשעה בו משלמת של כסף דאמרה ליה נטירותא דדהבא לא קבילת עלי א"ל רב מרדכי לרב אשי אתון בדרבא מתניתו לה אנן ממתניתין פשיטא לן חיטין וחיפן בשעורין שעורין וחיפן בחיטין כו' ופירש רש"י בד"ה מאי הוי לך ז"ל אלא דמי למשאיל מקום לחבירו להגדיש שעורין והגדיש חטין דאמרן לעיל אינו משלם אלא דמי שעורין דמבעיר לא מזיק בידים הוא אלא פושע הוא כדכתיב כי תצא אש מעצמה מפי המורה עכ"ד רש"י ולכאורה תמוה דהא אמרינן אשו משום חציו כדכתיב המבעיר את הבערה

אולם לפי מה שבארנו יתיישב דהנה באש אם הדליק בתוך של חבירו אז חמור יותר מכל ממון שהרי קריא רחמנא מבעיר וחייבה התורה משום חציו אבל אם הדליק בתוך שלו אז אדרבה קיל יותר מכל ממונא דכל ממונא אין החיוב מטעם שמירה כמו שביארנו במקום אחר בארוכה דלכאורה קשה כיון דפטר בנעל כראוי שהוא דלת שיכולה לעמוד ברוח מצוי' א"כ החיובים על שורו הוי דומיא דשומר חנם שהרי שומר שכר חייב ברוח מצוי' וא"כ אמאי חייב בכל חיובי שן ורגל הרי בשומר חנם דאם הניח עדרו בשעה שדרך בני אדם להניח אז פטור וא"כ כיון דדרך להניח שור לילך ברה"ר כדאמרינן שור שהוא ברשות יוכיח א"כ אמאי חייב על מה שנכנס השור לחצר הניזק או על הזיקו בקרן ברה"ר. ונהי דאין רשות להשור אבל השור לאו בר חיובא הוא אלא דמחייבינן להבעלים והרי שמר כדרך שבני אדם שומרין ומזה הוכחתי דחיובי כל מזיקין דעלמא אינו מטעם שלא שמר אלא מטעם דחייבה התורה על שממונו מזיק אלא מדכתב קרא ולא ישמרנו מזה ידעינן דאם שמר אז פטרתו התורה אבל כל שלא עשה שמירה דאין הפטור שפטרתו התורה בזה אז מחויב שהרי ממונו הזיק ואין לו דבר שיפטרנו משא"כ בשומר אינו מחויב אלא על שלא שמר וא"כ כיון דאין עליו חיוב על שלא שמר שהרי דרך בני אדם כן משו"ה פטור וכן הראני אחד בנ"י בהכונס איתא להדיא כן בשם רא"ה ת"ל שכונתי לדעתו וזה דוקא בכל מזיקין דהוא ממונו ממש ויש בו ממשא משא"כ באש דלית בו ממשא היינו דאין קנינים של ממון ממש בהאש דשלהבת לאו כלום הוא כמו בשלהבת של עכו"ם דאמרינן (בביצה ל"ט) דמותר ליהנות וכן במודר הנאה מחבירו הרי דאין קנינים בהשלהבת. א"כ מה שהולך אח"כ ושורף לאו ממש הוא וגם מבעיר לא הוי שהרי הדליק בשלו אז אינו מחויב אלא מטעם שמירה דכתב קרא כי תצא אש היינו דמחויב משום שלא שמר שלא יצא ואינו מחויב אלא מטעם פושע וזהו כדפירש הקונטרס דמכי תצא אש ילפינן דהחיוב מטעם פושע

והנה לפי דברינו אימתי פרכינן לרבי יוחנן טמון באם דפטר רחמנא היכי משכחת לה ומוקמינן דוקא בנפלה גדר שלא מחמת דליקה דכלו ליה חציו היינו דוקא לפי מאי דהוי סבירא לן דרבי יוחנן סבירא ליה דאשו חציו ממש הוא וא"כ בודאי קשה אילו הזיק חץ בטמון מי מפטר. אכן כפי שבארנו דהרמב"ם ס"ל אליבא דחזקי' והאי סוגיא דהכונס או כפי ביאור התוס' דסנהדרין אליבא דמסקנא דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי דהחיוב משום ממונו אלא דחייבה התורה משום חציו א"כ כי חייבה התורה משום חציו לענין גלוי. אבל לא לענין טמון וא"כ לא קשה כלל טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה ומבוארים בטוב דברי הרמב"ם שלא הביא כלל האי דינא דאימתי פטור טמון היכא דכלו חציו. כדהקשה המ"מ ז"ל ואני תמה אחר שהוא ז"ל פוסק כר"י איך לא חלק בטמון כמו שחלקו שם הסוגיא דלא משכחינן לר"י עמון דפטור אלא כשנפל גדר שלא מחמת דליקה והי' לו לגדור ולא גדרו ואולי שרבינו ז"ל מפרשה בפנים אחרות עכ"ל. אך לא באר לן מרן המ"מ באיזה פנים אחרות יבאר הרמב"ם אך לפי דברינו יבואר היטב דלהמסקנא לא קשה כלל טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה שהרי באמת לאו חציו הוא ורק דהתורה חדשה דמחויב משום חציו אבל בטמון פטרה התורה שלא יחויב בטמון משום חציו: