לבוש מרדכי בבא קמא עב

במב"ש ודלקה בשל חבירו פטור ע"ז הקשה הראב"ד אמאי פטור הא לאו בטמון מיירי וצ"ע על נושאי כלי הרמב"ם איך העלימו עין מזה. ויש ליישב זה דלכאורה צריך ביאור החילוק דאמרינן בגמ' בין מדליק בתוך שלו למדליק בשל חבירו דאמר שם (בדף ס"א) פליגי במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו דר"י מחייב אטמון באש ורבנן סברי לא מחייב ופליגי במדליק בתוך של חברו והלכה ואכלה בתוך של חבירו דר"י סבר משלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגן וכלי בקר הוא דמשלם כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם וקשה כיון דאמרינן אשו משום חציו א"כ אימתי פטור בטמון כגון שנפלה גדר שלא מחמת דליקה וכלו לו חציו. אלא דמחייב משום דהי' לו לגודרה ולא גדרה דשורו הוא ולא טפח באפי'. א"כ אף אם הדליק בתוך של חבירו ג"כ מקרי מדליק בתוך שלו שהרי ההדלקה כלתה כבר. אלא דמחייב משום שלא שמר את האש. א"כ מה לי מדליק בתוך שלו מה לי מדליק בתוך של חבירו דא ודא אחת היא החיוב משום שלא שמר האש. ומה שפירש התוס' וז"ל ורבנן במדליק בתוך שלו פטרי כדמשמע קרא דכי תצא אש דאיירי במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך של חבירו מחייב בדבר שאין דרכו להטמין דלא אשכחן קרא דפטור. ג"כ אינו מובן דהרי כיון שכלו חציו א"כ אינו מחויב עתה אלא משום כי תצא אש. דאי לאו קרא דכי תצא אש הי' פטור כיון דעתה לאו חציו נינהו. א"כ נימא היכא דמחויב משום כי תצא אש אז פטור על טמון

ע"כ נראה לומר דהרמב"ם לא פסק אשו משום חציו. דהרמב"ם ס"ל דהאי סוגיא דמחלקא בין מדליק בתוך שלו לתוך של חבירו ס"ל שלא כדברי רבי יוחנן דאית ליה אשו חציו ממש הוא. ומשו"ה ס"ל דאף לענין מיתה מחייבינן לי' אם שרף עבד דקילב"מ דהוי גופו ממש ומזיק בידים הוא אכן האי סוגיא לא ס"ל שהרי זה לשון הרמב"ם שם (בפי"ד מהלכות נזקי ממון הלכה ט"ו) אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקין ובשבתו ובריפוי כו' אע"פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיקה בחציו עכ"ל. הרי דמשמע דבאמת אשו לאו חציו הוא אלא ממונו אלא דחייבה התורה כמו שהזיקה בחציו דילפינן זה מהמבעיר את הבערה מדקרי ליה רחמנא מבעיר הרי דלענין נזקין חייבו התורה כמו שהי' מזיק בחציו ובזה יש לומר דפליגי ר' יוחנן וחזקי' בשולח את הבערה ביד חש"ו דאמר ר"ל משמי' דחזקי' ל"ש אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב מ"ט דהא ברי הזיקא ור' יוחנן אמר אפילו שלהבת פטור מ"ט צבתא דחרש קא גרים. והקשה בתוס' ז"ל תימא לר"י אי חשיב מסירה לחרש כרוח מצוי' לרבי יוחנן נמי מחייב ואי לא חשיב כרוח מצוי'. א"כ מה קשה לר"ל הא לא דמי למסר שורו דהא כו"ע מודי דאין חייבין כלל על האש אלא ביכולה להזיק ברוח מצוי' עכ"ד התוס' ונראה ליישב דהנה התוס' (בדף ו') פירשו דאם שור הזיק בדבר של חבירו כיון דשור לאו בר דעה לא מחייבי בעל השור ומי שהדבר שלו מחויב מטעם אשו. והביאו התוס' ראי' לזה מהא דפרכינן לקמן ולחייב נמי בעל גחלת וקשה לי דלפי דברי התוס' דאם הזיק בדבר של אחר מחויב בעל התקלה מטעם אשו א"כ גם אם הזיק בדבר של הבעלים גופייהו ג"כ נוכל לחייבו מלבד חיוב דשור נוכל לחייבו מטעם אש על החצי על התקלה. א"כ איך אמרינן בהזיקה בשליף שעלי' דאינו חייב אלא ברשות הניזק נהי דעל חצי שמחויב מטעם רגל פטור ברה"ר. אבל יחייב על ההיזק שעשה השליף החצי מטעם אשו דמה לי אם הוא של אחר או של הבעלים בעצמם כיון דבשל אחר מחויב האחר משום אש גם הבעלים של השור יחייבו על תקלה שלהם משום אש ויחייב פלגא ברה"ר

ע"כ נ"ל דע"כ לא פרכינן ולחייב נמי בעל גחלת אלא היכא דהא דמחייבינן לבעל הכלב הוא מטעם שהלך ברוח מצוי' לא מטעם מעשה ממש. אז שפיר אמרינן כי הבי שמחויב בעל הכלב ששלח ברוח מצוי'. ה"נ יתחייב בעל הגחלת שהניח במקום שכלב מצוי ומקרי שלח ברוח מצוי' משא"כ היכא דהוי מעשה ממש כגון שור שהזיק בשליף שעלי' דהוי מעשה של השור אז בעל התקלה פטור כיון דהוא לא עשה המעשה רק השור עשה בדבר שלו. וכן מוכח מלשון רש"י דז"ל רש"י וליחייב נמי בעל הגחלת דהא בין מר ובין מר משום ממונו אית להו הילכך לרבי יוחנן דאמר לעיל על הגדיש משלם ח"נ דצרורות הן לשלם בעל הגחלת חצי האחר דהא ממונו הוא. ור"ל דאמר על הגדיש כולו פטור לשלם בעל הגחלת עכ"ל רש"י. ולכאורה יש לדקדק קצת כיון דלריש לקיש הא דאמר במתניתין ח"נ הוא בדאדי' אדוי' וחיוב ח"נ הוא על מקום הגחלים. א"כ למה לרש"י לפרש אליבא דר"ל דהקושיא הוא על כל הגדיש שזה לא נזכר כלל במתניתין יפרש הקושיא לר"ל כמו לר"י דקאי אמתניתין דקאי אמאי קתני במתניתין ח"נ. א"כ גם לר"ל יפרש דהקושיא אמאי קתני חצי נזק אמקום גחלים, ומחייב בעל הגחלת חצי האחר, ובכלל אינו מובן אריכות דברי רש"י בקיצור הי' לו לפרש אמאי קתני ח"נ יתחייב בעל הגחלת חצי האחר. ע"כ נראה דעל מקום גחלים לא קשה כלל דיחייב נמי בעל הגחלת כיון דהוא מעשה הכלב ממש אף שהכלב עשה בגחלת של אחר מחויב רק בעל הכלב לא בעל הגחלת. אלא היכא דמחייבינן משום דאזיל ברוח מצוי' אז פרכינן דע"ז יחייב נמי בעל הגחלת שלא שימר גחלתו. ומעתה שפיר אמרינן דאם הזיקה בשליף שעלי' ברה"ר פטור כיון דהוא גופא ממש ומעשה בידים הוא ואם הי' השליף של אחר הי' בעל השליף פטור. א"כ גם אם השליף של בעל הבהמה אינו מחייב משום השליף אלא משום מעשה הבהמה דהוי רגל משו"ה ברה"ר פטור. ועפי"ז יתיישב היטב קושית התוס' על רש"י (בדף י"ט) ד"ה וכי ז"ל התוס' ובקונטרס פירש דלא מיתוקמא אמתניתין משום שהקושר הי' פטור כיון דאדי' אדוי' שלא נתקל אדם בבורו וקשה לפירושו דמ"מ לחייב משום אשו דהוי כאבנו וסו"מ שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו בהדי דאזלי דהאי תרנגול הוי כרוח מצוי' עכ"ל התוס'. אכן לדברינו מיושב דכיון דשיטת רש"י דהיכא דשור עשה מעשה בדבר של חבירו כמו בכלב ששרף דבר של חבירו בגחלת של אחר אז בעל הגחלת פטור על מקום הגחלים כיון דמעשה של אחר הוא. א"כ אם התרנגול זרק את הדליל דאז כחו ומעשה דהתרנגול הוא פטור בעל הדליל. ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוו'. דאז המזיק הוא האבן שלו אלא דהרוח הפילן ממקום שהיו מונחים אבל לאחר שנפלו הם נופלים לא מכח הרוח. היינו מעשה ההיזק הוא מכבד האבן אלא דהרוח קירבן למקום הזה

ומעתה יתישב היטב קושית התוס' אמאי פטור לר"י אי חשיב מסירה לחרש כרוח מצוי'. אכן כיון דלרבי יוחנן אשו חציו ממש הוא וכחו הוא (ולדידי' מחייבינן לי' מיתה) א"כ פטר בשלח ע"י חרש אף שהוא רוח מצוי'. אבל כיון שמעשה החרש הוא משו"ה פטור בעל התקלה וכמו בשור שהזיק בדבר של חבירו דלא מחייבינן לבעל הדליל. אכן חזקי' ס"ל דאשו ממונו הוא אלא דחייבה התורה כמו שהי' מזיק בחציו מדכתב קרא המבעיר את הבערה. א"כ אימתי חייבה התורה משום חציו אלא לגבי מי שהוא בר חיובא היינו לענין שמחויב כמו חציו אבל לא לפטור משום דמעשה של אחר הם שהרי לאו מעשה דחרש הוא אלא אם הי' פיקח הי' החיוב משום חציו (דזה אין לומר דחזקי' יסבור אשו משום ממונו דא"כ תקשה הלכתא אהלכתא דהרי קי"ל אשו משום חציו ומחויב בדו"ה ואיך פסק הרמב"ם להא דחזקי' דאם מסר שלהבת חייב עכצ"ל דנוכל לומר דגם חזקי' יסבור דהחיוב הוא משום חציו אלא דלאו חציו ממש הוא אלא דחייבה התורה משום חציו)

שוב מצאתי מוכח מתוס' סנהדרין לחד לישנא דאף דמתחלה הוי סבירא לן דר"י סבר אשו חציו ממש הוא אבל למסקנא דאמרינן מאן דס"ל אשו משום חציו סובר נמי אשו משום ממונו פירוש הוא כמו שביארנו לדעת הרמב"ם דעיקר החיוב משום