לבוש מרדכי בבא קמא עא

דשאי' וביתא מיתבא יתיב. אבל גם חסרון שחרוריתא דאשייתא אין כאן נמצא דהכא פטור. גם בלא הני טעמי'. אבל לפי מה שפירשנו דמשום חסרון שחרוריתא דאשייתא שמגלגלין הכל היינו דוקא אם נימא דטעם הפטור משום כופין על מדת סדום. אבל כפי שרבא רוצה לומר דאף אם הי' הדין דפירות ברה"ר אפקורי מפקר הי' פטור על ההנאה. הרי דס"ל דעל ההנאה לא חייבה התורה. א"כ אף היכי שיש חסרון שנשחרו כתליו, אעפי"כ פטור. א"כ גם בלא הני טעמא דשאי' וביתא מיתבא יתיב פטור הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. וכן מוכח מדיתיב ר' אבוה קמי' דר' יוחנן וקאמר זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות שכר. ור' יוחנן לא ס"ל כן כדדחי דכמדעת דמי ואם נימא דבאנו לפטור מטעם דכופין על מדת סדום. למה ליה לדחות דכמדעת דמי, הרי פשוט דגבי הקדש לא שייך כופין על מדת סדום. ומדשני רבה דהטעם גבי הקדש דכהדיוט מדעת דמי ופרשנו דהיינו מטעם דדמי להדיוט שהשכיר. וכאשר כן מצאתי ברשב"א מפורש, ע"כ דאילו הי' שלא מדעת הי' פטור, וע"כ דלא מצינו דחייבה התורה על הנאה גבי הדיוט: ורק גבי הקדש החמירה התורה שיחויב בעד הנאה. אבל בהדיוט בכה"ג היכא דלא השכיר. אף במקום שאין כאן כופין על מדת סדום, אעפ"כ פטור על הנאה. משו"ה לא הביא כלל הרמב"ם טעמים דשאי' וביתא מיתבא יתיב. דהוא פסק כרבא ורבה. דטעם הפטור פשוט דעל הנאה לא חייבה התורה ואף במקום שיש חסרון שחרות הכתלים ג"כ פטור מלשלם דמי דירה

(י) אולם לפי זה יקשה על רבא ורבה מר' יהודה דאיך אמר רבי יהודה אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות שכר. דלדידהו אי אפשר לתרץ משום שחרוריתא דאשייתא שהרי ס"ל דעל הנאה לא חייבה התורה. אלא דבאמת יש להקשות מאי פריך מר' יהודה דאמר דבעל הבית צריך ליתן ההוצאות כיון דבעל העלי' בנה הבית בעד בעל הבית. נמצא שכשמשלם לו בעל הבית, הרי הי' הכסף הלואה. והרי אמרינן בב"מ אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות שכר, והכא הרי הוי הלוהו ודר בחצירו ולמאי אצטריך לטעמא דשחרוריתא דאשייתא, וצ"ל דהתם בב"מ יש שני לשונות דאיכא דאמרי ס"ל דלא אמר רב יוסף בר מנוימי אלא הלויני ודור בחצירי אז צריך להעלות לו שכר. אבל הלוהו ודר בחצר חבירו אין צריך להעלות שכר. והחילוק דבין הלוהו והלויני הוא דבהלוהו, הרי לא השכיר לו החצר והוא מעצמו דר בה ולא הוי רק הנאה. אבל בהלויני ודור בחצירי הרי השכיר לו החצר בעד אגר נטירת הלואה, ואף שעד עתה הי' גברא דלא עביד למיגר, עתה כשאמר לו הלויני ודור בחצירי הרי עתה השכיר לו החצר. וכן משמע מדברי הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה דבהלויני ודור בחצירי הוי רבית דאורייתא. נמצא דלהאי לישנא דס"ל דלא אמר רב יוסף בר מניומי רק בהלויני ודור בחצירי. אף שעל דעת זה הלוה, שהמלוה חשב בשעה שהלוה, שידור בשביל ההלואה בחצירו כיון דהלוה לא קצב בכה"ג לא אסר. נמצא דהגמ' בב"ק ס"ל כהאי לישנא דאין אסור רק היכא דהלוה השכיר החצר בעד אגר נטירת ההלואה. א"כ גבי בעל העלי' בונה דבעל הבית לא רצה כלל שיבנה, הרי לא השכיר לו הבית בעד הלואה. ואף שבעל העלי' בנה על דעת זה שידור בה הוי רק כהלוהו ודר בחצירי דלהאי לישנא מותר משום רבית משו"ה אצטריך לטעם דשחרוריתא דאשייתא

(יא) נמצא דלא קשה על רבא ורבה איך יפרנסו דברי ר' והודה אחרי דלדידהו אף היכא שיש שחרוריתא דאשייתא פטור מלשלם. אחרי דס"ל דעל הנאה לא חייבה התורה אכן לפי שביארנו ניחא שרבה ורבא יסברו כהאי לישנא דאף הלוהו ודר בחצירו אף דהלוה לא קצב ג"כ אסור משום רבית ונמצא דצריך לשלם משום איסור רבית. נמצא דלא קשה ג"כ על רש"י, מה שהקשו למה לרש"י להביא טעמא דרבית אחרי דבגמ' אמר טעם אחר. אכן לדברינו ע"כ אצטריך לטעמא דרבית, לדידן דפסקינן כרבה ורבא ור' יוחנן דטעם פטור בדר בחצר חבירו שלא מדעתו משום דעל הנאה לא חייבה התורה א"כ ע"כ אצטריך לטעמא דרבית דהא אנן פסקינן דאף בהלוהו ודר בחצירו ג"כ צריך להעלות שכר

סימן טז

סוגיא דהכלב שנטל חררה. ואשו משום חציו או משום ממונו. וסוגיא דטמון במדליק בתוך שלו ובשל חבירו. ויתבאר סתירת שני הסוגיות בדף כ"ג ובדף ס"א. ויבאר דהרמב"ם לא פסק דאשו חוי חציו

דף כא הכלב שנטל חררה והלך לגדיש אכל החררה והדליק הגדיש על חררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק. (ועיין שם בגמ'). והנה הרמב"ם פסק (בפ"ב מהלכות נזקי ממון הלכה י"ז) כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש אם הניחה בגדיש ואכל את החררה והדליק את הגדיש על החררה ועל מקום החררה משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק ואם הי' מגרר את החררה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נזק שלם ועל מקום הגחלים חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור עכ"ד. וכתב הראב"ד ליתא דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר והוא קושיא גדולה עד שהמ"מ כתב ע"ז ואיני יודע תירוץ. והכ"מ תירץ דמשו"ה פטר הרמב"ם משום דכח כחו לאו ככחו דמי. וכדאיתא בתוס' דמשו"ה לא אוקי ר"י בדאדי' אדוי' משום דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור. ומלבד דתירוצו קשה כמו שהקשה הלח"מ דכיון דהוי איבעיא דלא איפשטא בגמ' אי כח כחו ככחו או לא הי' לו לפסוק אי תפס לא מפקינן מיני' כדרכו בכל ספיקא דאיבעיא. מלבד זה קשה לי דהא הכא לאו כח כחו הוא דבשלמא התוס' דמפרשי דאדי' אדוי' שזרק. א"כ מקום הגחלים הוי כחו ושאר הגדיש כח כחו. אבל הרמב"ם דמפרש שהי' מגרר. א"כ מעשה בגופו הוא כמו שליף שעלי' וכמו עגלה מושכת בקרון דהוי גופה ממש ומשלם נ"ש אלא משו"ה לא מיחייב אלא בחצי נזק משום דמשונה הוא. אבל גופא הוא. וא"כ כל שאר הגדיש רק כחו חד הוא לא כח כחו. אלא דכחו דקרן הוא כיון שעיקר המעשה היינו ההנחה היתה ע"י שינוי. וא"כ שפיר פריך הראב"ד דצרורות הבא משינוי מרביע נזק מיהת לא מיפטר

ונראה לתרץ דהנה הרמב"ם פסק (בפי"ד מהלכות נזקי ממון ה"י) המדליק בתוך שדה חבירו ויצאה האש ונאכל הגדיש והי' גדי כפות לי' ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש. הי' עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. והקשה הראב"ד ז"ל אינו יודע מהו דהכא לאו בטמון מיירי. וכתב ע"ז המ"מ ז"ל ובהשגות על מ"ש רבינו כו' ונעלם מעיני ולא ידעתי מה אינו יודע שהפטור כשעבד כפות הוא משום דקים לי' בדרבה מינה ולא הי' יכול לברוח עכ"ד. ופשוט דכונת הראב"ד להקשות על הרמב"ם דאמאי קאמר הרמב"ם המדליק בתוך שדה חבירו משמע דוקא במדליק בתוך שדה חבירו הא אם הדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו פטור ע"ז הקשה שפיר הא הכא לאו בטמון מיירי ובטמון מפלגינן בין מדליק בתוך שלו לשל חבירו אבל כיון דמיירי בגלוי א"כ גם במדליק בתוך שלו והלכה בשל חבירו ג"כ וחייב (דזה אין סברא כלל לומר דנקט הרמב"ם בתוך שדה חבירו משום רבותא דסיפא דבעבד כפות אף בשדה חבירו פטור. זה אי אפשר לומר כיון דהפטור משום דקילב"מ פשיטא דאף בשדה חבירו פטור הרי אף מזיק בידים ג"כ פטור היכא דקילב"מ ע"כ דנקט הרמב"ם שדה חבירו משום רישא דדוקא בשדה חבירו. אבל