לבוש מרדכי בבא קמא סז

הקרבן שהוא מביא הוא רק בעד ההנאה ולא יצא כל הכלי לחולין כיון שאין מביא קרבן בעד הוצאת הכלי. רק בעד הנאה. ולא נעשה כלל גזלן על הכלי. דכיון דמדעת הוא. הרי כנחית לאגרא. וא"כ הרמב"ם דפסק כרבה. שפיר פירש מתניתין אף בקדשי בה"ב בכלי תשמיש. דכיון דמילתא דעביד לאגרא הוא. הוי כנחית לאגרא. דדין ההקדש כדין הדיוט דמי. א"כ יש מועל אחר מועל אף בקדשי בה"ב כיון שהקרבן איננו רק על ההנאה. א"כ כל הכלי אין יוצא לחולין. והסוגיא דקדושין ומעילה אזלא לפי מאי דסבר שמואל דהחיוב הוא משום הוצאה. דכשלא מדעת דמי. וא"כ גזלן הוא. ודין גבוה כדין הדיוט בכה"ג דאין משלם בעד ההנאה דכיון דכשלא מדעת דמי לא נחית לאגרא. וחיוב קרבן מעילה הוא בעד הוצאה מרשות דנעשה גזלן על הכלי. וכמו שפסק הרמב"ם דהמשאיל קרדום יוצא לחולין ומש"ה מותר לבקע לכתחילה. א"כ בקדשי בה"ב אין מועל אחר מועל ורק בקדשי הגוף יש מועל. משום דבהוצאתו מרשות הקדש אין יוצא לחולין

(ה) והנה הרמב"ם פסק שם (בפ"ו מהלכות מעילה ה"ט) נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן. אע"פ שלא רחץ מעל. שהרי נהנה בהיותו רחץ בכל עת שירצה. וכן אם נתנה לאחד מבעני אומניות מעל אע"פ שעדיין לא עשו מלאכתו. קנה בה חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל. ואם מן ישראל לא מעל. והקשה הכ"מ ז"ל ויש לתמוה דהתם אליבא דר"ל דאמר משיכה קונה מן התורה קיימינן. ואנן קיי"ל כר"י דאמר דבר תורה מעות קונות. ולכאורה היא תמיהה גדולה. דהרי בב"מ מ"ח מייתינן ראי' לר"ל ממתניתין דנתנה לבלן דדוקא בלן דלא מחסרא משיכה. אבל מידי דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך מייתינן ראי' דמשיכה קונה מן התורה ולא מעות. ולוי תנא בפירוש נתנה לסיטון מעל במתניתא שלו. ור"ל מוקי לה כרבי שמעון דס"ל מעות קניא. אבל בעכו"ם ליכא לאוקמא כדפירש בתוס' דסיטון הוא המוכר דבר לח. עכ"פ חזינן דאם מעות קונות. אז מעל אף אם לא משך אף בישראל. וא"כ הרמב"ם דפסק דמעות קונות מן התורה איך פסק דלא מעל. ונראה לי לתרץ דהנה לכאורה תקשה איך אמרינן דלרבי יוחנן דס"ל מעות קונות מעל. הא רבי יוחנן מודה דמדרבנן מעות לא קניא. וא"כ אמאי מועל הרי הוא נתן המעות כמו שהדין לדידן. ולדידן לבתר תקנתא דרבנן מעות אינן קונות. וצ"ל דלא דמי דלרבי יוחנן דאמר מעות קונות מן התורה. ורק דרבנן תקנו דלא יקנה משום שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעלי'. א"כ היינו דוקא תקנו שלא יקנה הלוקח את הפירות. אבל זה לא תקנו שלא יקנה כלל המוכר את הכסף כי ע"ז שייך אדרבא יאמר נשרפו מעותך בעלי'. וע"כ קנין המוכר בהכסף לא בטלו וכמו שפירש התוס'. אבל לר"ל לא קנה כלל המוכר הכסף כיון דמן התורה מעות אינן קונות אלא במשיכה ולדידי' לא תקנו רבנן משום שמא יאמרו. שמשום זה יקנה. והנה בהקדש יש חיוב בשוגג בעד שמוציא מרשות. וחיבה התורה קרבן מעילה וגם קרן וחומש לכפרה. ויש עוד חיוב בנהנה במזיד והתם אין החיוב משום הוצאה מרשות. שהרי אין יוצא מרשות הקדש. ורק חיוב תשלומין משום נהנה מן ההקדש אף במזיד מחויב לשלם מדין תשלומין כנוטל מן ההדיוט. מעתה הרמב"ם דמיירי התם בדיני נהנה מן ההקדש במזיד. והתם אין החיוב מטעם מוציא מרשות. אלא מטעם נהנה. משו"ה שפיר כתב הרמב"ם דאם נתן הפרוטה אפירות לא מעל. שהרי במזיד החיוב מטעם נהנה. וכיון דרבנן תקנו שמעות אינן קונות הרי לא נהנה עדיין שהרי לא קנה עדיין הפירות. אחרי שעתה תקנו רבנן דמעות אינן קונות הרי לא נהנה עדיין. אבל בב"מ איירי הגמ' בנהנה בשוגג. ובשוגג הרי החיוב מטעם מוציא מרשות הקדש. ולר"י כיון דס"ל מעות קונות הרי המעות הקנה כבר להמוכר והוציאם מרשות הקדש. ובמוציא אף שלא נהנה מעל בשוגג. משו"ה הוכיח דלר"י אף בפירות מעל. שהרי בשוגג החיוב מטעם מוציא. ולר"י הרי כבר הוציא. ואין להקשות. א"כ איך מוכיח ממתניתין מנא ליה דמיירי בשוגג דילמא מיירי במזיד. ובמזיד הא פרשנו דאף לר"י לא מעל. דבמזיד החיוב מטעם נהנה. ואף לר"י אין נהנה כיון דרבנן תקנו שמעות אינן קונות. ממילא הרי לא נהנה אך באמת שם דמיירי אליבא דר"ל ע"כ ס"ל דמתניתין מיירי בשוגג. דהנה הרמב"ם כתב (בפ"א מהלכות מעילה) כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בראשו. ועיין בהג"ה בשם מה"ר שמואל אבוהב דהקשה הא קיי"ל אין לוקה ומשלם. ותירץ דלצדדין קתני לוקה אם אתרו ומשלם אם לא אתרו. והנה ר"ל ס"ל בכתובות דחייבי מלקות שוגגין פטורין מן התשלומין. א"כ לר"ל בנהנה במזיד דאין התשלומין כפרה אלא מטעם תשלומין הרי כיון דחייבי מלקיות שוגגין נינהו הא פטורין מן התשלומין ולדידי' בנהנה במזיד אין כאן דין מעילה כלל. ולדידי' הא ע"כ היכא דקתני מעל מיירי בשוגג. א"כ שפיר מוכיח דמשיכה קונה מן התורה דאם נימא מעות קונות. והטעם רק משום נשרפו חיטך בעלי'. הרי קניית הכסף לא בטלו. וקנה המוכר הכסף וא"כ אף היכא דמחסרא משיכה. מעל שהרי בשוגג יש חיוב מטעם הוצאה והרי הוציא מרשות הקדש. ומדקתני נתנה לבלן דדוקא בלן דלא מחסרא משיכה. ע"כ דמעות אינן קונות אף מן התורה. ועיין בקצוה"ח (בסימן ל"ח) דפירש דרבא נמי ס"ל כר"ל דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין מדרבא ס"ל מכה מכה. וצ"ל אליבא דהקצוה"ח דאע"ג דאמר רבא הילכתא כותי' דרבי יוחנן לגבי ריש לקיש. הכא ס"ל לרבא דאיפרך מברייתא דמכה מכה שהביא התוס' מפרק החובל עכ"פ לר"ל בודאי דמייתי רבא ראי'. ובפרט אם נימא כהקצוה"ח דרבא בעצמו ס"ל כריש לקיש בדין דחייבי מלקיות שוגגין פטורין. א"כ רבא אליבא דנפשי' מביא ראי' כר"ל דכיון דנהנה במזיד פטור מן התשלומין. א"כ ע"כ בשוגג מיירי מתניתין דנתנה לבלן מעל דבמזיד אין דין מעילה. ומדקתני נתנה לבלן דדוקא בלן דלא מחסר משיכה ע"כ דמעות אינן קונות מד"ת. אכן הרמב"ם לטעמי' דפסק כרבי יוחנן דחייבי מלקיות שוגגין חייבין בתשלומין ומשו"ה פסק בנהנה מן ההקדש במזיד דמשלם. א"כ מתניתין דנתנה לבלן מיירי במזיד דאין כאן חיוב מוציא מרשות הקדש רק משום נהנה וכיון דעתה תקנו רבנן דמעות אינן קונות הרי לא נהנה עדיין. ומשו"ה דוקא בלן נהנה דלא מחסרה משיכה

(ו) לפי"ז מיושב שפיר הקושיא שהקשו הפוסקים על הרמב"ם איך מפרש קושית הגמ' מה לי הוא מה לי חבירו דקאי אסיפא נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל. וע"ז פריך מה לי הוא מה לי חבירו דמאי קושיא דילמא מיירי בשוגג אכן לדברינו ניחא. דזה לא רצה הרמב"ם לפרש דהקושיא הוא בנטל אמאי לא מעל. דהתם פשוט דלא מעל כ"ז שלא הוציא שהרי לא נהנה עדיין. וגם מוציא מרשות לא מקרי דכיון דסבר שהוא שלו. הרי בשוגג לא הוציא שנטילתו לא היתה לזכות. והרי אמרינן יתומים שהניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם כו' משלמין דמי בשר בזול. הרי דבשוגג לא נעשה שואל ולא גזלן. והרי לא עשה כלל קנין לזכות כיון דלא נתכווין לזכות לאו קנין הוא. משא"כ במשאיל דנתכווין להקנות בשאלה לחבירו. דנתכווין להכניסה לרשות חבירו. והרי עשה השואל קנין. וראי' לדבר דכשסבור שהוא שלו לא מעל על נטילה בלי הנאה. שהרי אמרינן נזכר בעה"ב ונזכר שליח חנוני מעל לכשיוציא ואמאי לא מעל בנטילתו. אלא דנטילה בשוגג לא מקרי מוציא מרשות הקדש. ע"כ מפרש הרמב"ם דהקושיא אסיפא ומשום דבמזיד שניהם מעלו. והא דהקשו דלמא מיירי בשוגג אכן לדברינו ע"כ מיירי המתניתין במזיד. שהרי נטל אבן או קורה היא רישא דהמשנה דנתנה לבלן. והנה לדידן דס"ל כרבי יוחנן דמעות קונות אי אפשר לומר דמתניתין מיירי בשוגג דא"כ תקשה מ"ש בלן דלא מחסרה משיכה. הרי בשוגג החוב משום מוציא מרשות הקדש. וכיון דמעות קונות מן התורה וקנין המוכר לא בטלו רבנן. א"כ הרי הוציא מרשות הקדש. וע"כ