לבוש מרדכי בבא קמא סה

(ז) נמצא דבשן ורגל יש שני פטורים. האחד מקרא דוביער בשדה אחר. ולא ברה"ר. והאחד היכא דלא הי' כולה ברשות הניזק אז פטור מטעם דכיון דקרא מיירי באופן שהיתה כולה ברה"ר. ואין לנו לימוד לחייב לא נוכל למילף משאר אבות נזיקין. דמה להנך דאורחא נינהו. מעתה יתיישב דברי הרמב"ם דאמר פשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה פטורה שכן דרך הבהמות לאכול זו מזו. ואם קפצה ואכלה מעל גבי חבירתה משלם מה שהזיקה. שעל גבי חבירתה כחצר הניזק הוא חשוב. והקשינו א"כ אמאי פטור בפשטה צוארה. אלא ע"כ כיון דהיא עומדת ברה"ר משו"ה פטור א"כ מאי מועיל שגבי חבירתה כחצר הניזק הוא. עכ"פ המזיק עומד ברה"ר. אכן לפי הנ"ל מיושב דבפשטה צוארה אף דהביעור הי' ברשות הניזק ואין לנו לימוד לפטור. עכ"פ לחיוב ג"כ אין כאן לימוד דקרא מיירי באופן שעמדה כולה שלא ברה"ר. היינו שלא היתה ברשות שדרכה להיות שם ולמילף משארי אבות נזיקין ליכא למימר שכן דרך הבהמות לאכול זו מזו. אבל בקפצה ואכלה נהי דשן חשבינן לה. כיון דהאכילה אורחה. והרמב"ם הרי סבר דאף אם בא להדבר ע"י דבר שהוא משונה כמו חטיטת חבל שלא הי' עליו אוכל. כיון דהגלגול אורחא משלם נזק שלם אבל עכ"פ לגבי הדיחוי דלא מצינו למילף משארי דברים. משום דגבי דבר שכן דרכה נוכל לומר שלא רמיא התורה חיובים. הלא שתאכל ע"י קפיצה. זה הוא לאו דרכה וא"כ נוכל למילף משארי אבות נזיקין לחיובא. וזהו שמפרש הרמב"ם דהיכא דקפצה ואכלה מעל גבי חבירתה משלם מה שהזיקה שגבי חבירתה כחצר הניזק חשוב. א"כ הביעור הי' ברשות הניזק. ופטורה דובער בשדה אחר ולא ברה"ר אין כאן. כיון דגבי חבירתה חשוב חצר הניזק. ואין כאן רק פטור דאורחא. וא"כ היכא דקפצה דגם פטור דאורחא אין כאן. משו"ה משלם נזק שלם. ועפי"ז מיושבים פסקי הרמב"ם שפסק גבי תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו באופן שלא הי' תבלין כתב הרמב"ם. דמשלם חצי נזק. ככל הקנסות והוא עצמו פסק דספק אם יש שינוי או אין שינוי. ואם יש שינוי לצרורות לא הי' צריך לשלם. אלא רביע נזק. וגם מה שמפרש הרמב"ם בעיא דיש שינוי הוא אם ביעוט הוי שינוי גבי צרורות או לא הוי שינוי והרי הוא בעצמו פסק דביעוט הוי שינוי ותולדה דקרן הוא אכן לדברינו יתיישב. דהנה חיוב צרורות אם נימא דהתורה חייבה על שהבהמה הזיקה ע"י צרורות א"כ תקשה איך פסקינן התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י דמשלם חצי נזק. הרי הוי דין דמחזרת. וכיון דהבהמה אינה עומדת ברשות הניזק הרי אמרינן דפטורה היכא דאורחא. וע"כ צ"ל דהילכתא גמירי לה שצרורות שבא ע"י בהמתו מחויב גם בעד המזיק הזה על צרורות דבהמתו הצרורות הוא המזיק. א"כ הרי המזיק שהוא הצרורות הוא ברשות הניזק כולה. ולא דמי לעץ ארוך שהקשו על הרא"ש דכתב דפטור דהתם הדין דגופא הוא א"כ הרי הבהמה מזקת ע"י העץ ארוך. וכיון דהבהמה היא המזקת והיא עומדת ברה"ר משו"ה פטור. אבל גבי צרורות אין הכונה דהילכתא גמירי לה דבהמה שהזיקה ע"י צרורות משלם חצי נזק אלא דהילכתא דצרורות שנולד ע"י רגל דבהמתו. מחויב על הצרורות והצרורות בעת הילוכו הוא מזיק שלו. אלא דאינו משלם על מזיק כזה. רק חצי נזק. והנה כפי הנראה דהרמב"ם סבר דהאי הילכתא כיון דלא נאמרה רק ברגל איך נוכל למילף בקרן. כיון דרגל פטרה התורה ברה"ר וקרן חייבה התורה ברה"ר א"כ לא נוכל למילף פטור דצרורות גבי קרן מרגל. והא דאיבעיא לן גבי בעיטה אם משלם חצי נזק או רביע נזק ס"ל להרמב"ם דכיון דביעוט הרי רגל הוא שהרי אין כונתה להזיק. (דאטו יודעת הבהמה שתתיז צרורות. ואף אם נימא דגבי ביעוט על הכלי היתה כונתה להזיק. אבל גבי צרורות כונתה היתה להצרורות נמצאת על הכלי אין כונתה להזיק). ומפשטות הגמ' דפריך רביצה ובעיטה תולדה דרגל. ומשני משום דאין הזיקה מצוי. משמע דביעוט (אף על כלי) אין כונתה להזיק. אלא דהפטור הוא משום דבר שאין מצוי. דכל שאינו מצוי ג"כ תולדה דקרן הוא היינו דחיוב מזיק בדבר שאין מצוי מקרן ילפינן. וזה לא שייך אלא דאם ההיזק גופא הוא מעשה שאינו מצוי. אבל אם המזיק נולד ע"י דבר שאינו מצוי. אעפ"כ עתה דיש מזיק אין שייך לומר כיון שנולד ע"י דבר שאין מצוי כיון דעתה הוא כאורחא וכמו שהוכחנו לעיל מחטיטת חבל דהעיקר דעיינינן אם לחשוב לשן או לקרן עיינינן על ההיזק בעצמו אם הוא כאורחא או לאו. וכיון דביארנו דצרורות ההילכתא גמירי דחייב על צרורות המזיק. ולא שהבהמה הזיקה ע"י צרורות. א"כ הרי הצרורות בשעה שהוא מזיק. הוא אורחא. והוא רגל ממש. ועל צרורות שהוא רגל גמירי הילכתא. וא"כ לכאורה הי' לחייב בודאי חצי נזק ולפטור ברה"ר. אך באמת קשיא מאין לנו הדין דפטור ברה"ר גבי צרורות. כיון דהוא חיוב אחר. וע"כ דהילכתא גמרי לה דצרורות משלם חצי נזק מאילו היה מחויב על עצם המזיק שהוא מסבבו. ואפשר דכן גמירי דצרורות רגל הוא ומשו"ה פטור ברה"ר. מעתה מיושב שפיר האיבעיא אם נימא דכן גמירי הילכתא דצרורות דרגל. משלם חצי מכפי שהי' מחייבין על עצם המזיק המולידו. מעתה אם בעטה ברה"ר משלם רביע נזק. שאם היינו מחייבין על הביעוט הי' מחויב חצי נזק ברה"ר. ועתה הצרורות אף שהוא רגל שהרי אורחא הוא הלא בצרורות אין כאן פטור ברה"ר. והא דפטור בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"ר היינו דכיון דגמירי הילכתא דפטור מחצה מאילו היינו מחייבין על המזיק המסבבו. וכיון דהתיזה ברה"ר. הרי אם היינו מחייבין על התיזה ברה"ר הי' פטור לגמרי מטעם דרגל פטור ברה"ר. ואם בעטה ברשות הניזק אז יהי' ג"כ הדין דאין מחויב אלא רביע נזק אם נימא דההילכתא גמירי דעל מזיק הצרורות משלם מחצה מאילו היינו מחייבים על המזיק המוליד אותו. ואם נימא דהלכתא גמירי לה דצרורות המזיק כאורחא משלם חצי נזק ורגל הוא אז יהי' ברה"ר פטור לגמרי. דאף דבא ע"י ביעוט עכ"פ הצרורות הוא כאורחי' והוא רגל. ואם הי' ברשות היחיד משלם חצי נזק. וכל וה הוא דוקא אם הצרורות הוא רגל אבל היכא דבהצרורות גופא יש שינוי דהצרורות גופא הוא קרן בכה"ג לא גמיר הילכתא ומשו"ה היכא דהכניס ראשו לאויר כלי זכוכית ולא הי' בו תבלין דאז אין דרכו לצעוק. וא"כ לא שייך לומר דהאויר נעשה מזיק דהוא דבר שאין בו ממש. וע"כ הכונה דהבהמה הזיקה ע"י האויר. א"כ בשעה שהתרנגול צועק הרי בהצרורות גופא שינוי א"כ הוי קרן ממש וקרן לא גמירי הילכתא. ונשאר הדין דכחו כגופא ומשלם חצי נזק **(מהנמו"י משמע דהוא מפרש ג"כ דיש שני פטורים פטור דוביער. פטור דשאינו אורחא והיכא דקפצה אין פטור דוביער. וגם לא אורחא. אלא דמהנמו"י משמע דהיינו כיון דהבהמה שהחיטין מונחים עלי'. לא הוי מקום מיוחד. ולא הוי רה"י גמור. ואף דאין פטור דובער דהפטור דוקא היכא שלא הי' כלל רשות הניזק. אעפ"כ פטור מטעם אורחא והיכא דקופצת לא הוי אורחא ומחויבת ודו"ק:

)** )

סימן יד

סוגיא דנטל אבן או קורה של הקדש. וסוגיא דרכב ובא חבירו ורכב. ואין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת ויתבאר הרבה חילוקי דינים במעילה. אם החיוב על הנאה. או על ההוצאה מרשות הקדש

(א) דף כ נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל. נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל.