לבוש מרדכי בבא קמא סד

כיון דההיזק בא ע"י חתירה שהוא משונה. אבל כבר השיג ע"ז הרא"ש. ופירש דאילו לא הי' סתם דלתות חתורות אצל כלב. אז הי' אונס. אבל משום משונה לא איכפת לן כיון דעיקר הנזק בא באורחי'. אף דבא לזה ההיזק ע"י שינוי. וכן הוא דעת הרמב"ם. משו"ה באזל מיני'. אף דפסיקת החבל הי' בשינוי. כיון דהיזק הדלי הוא כאורחי' אף דבא ע"י דבר שהוא משונה משלם נזק שלם. ומשו"ה איצטריך לשנויא דאזל מיני' דאל"כ לא הי' משלם אלא חצי נזק אף דגופא הוא דבתר מעיקרא אזלינן כיון דמשונה הוא. והא דבגמ' לא אמרו האי שינויא אלא אם נימא בתר תבר מנא אזלינן הוא לפי מאי דקאמרי במאוס בלישה. דאז אורחא משו"ה אם נימא בתר מעיקרא אזלינן משלם נזק שלם אף בלא אזל מיני' שהרי הפסיקה הי' כאורחי'. והראב"ד דהשיג על הרמב"ם ס"ל כדעת רש"י דס"ל דאף דעצם ההיזק בא בדבר שהוא אורחי' כיון דבא לזה ההיזק ע"י דבר שהוא משונה. משלם חצי נזק. משו"ה כתב דלא בהיר. דאגופא דברייתא מקשה. פירש ואף היכא דאזל מיני' ס"ל הראב"ד דמשלם חצי נזק היכא דלא הי' על החבל אוכל דהפסיקה הי' שינוי. וע"כ דמיירי ביש אוכל. והתם לא אצטריך לטעמא ושינויא דאזיל מיני'. (ואין להקשות לשיטת הרמב"ם והרא"ש דאזלינן בתר עצם ההיזק אם הוא אורחי'. אף דנתגלגל ע"י דבר שהוא משונה משלם נזק שלם. א"כ למאי איצטריך לטעמא דכיון דאורחי' למיכל לפתא אורחי' למסלק. אף אם לא הי' אורחא האכילה הוא אורחא. ואפשר דהתם אצטריך לטעמא שיחייב על הדנא ג"כ נזק שלם. דהדנא נשברה ע"י הסריכה ואם הסריכה לאו אורחי'. גם על הדנא לא ישלם נזק שלם. אף להרמב"ם והרא"ש ומשו"ה נמי איצטריך. לטעמא כיון דאורחא)

(ד) והנה הרי"ף פירש. דפטור שן ורגל ברה"ר משום דאורחי' הוא וכבר תמה ע"ז הרא"ש דאטו הרי"ף טעמא דקרא אתא לאשמעינן הא פסוק מפורש הוא לפטור שן ורגל ברשות הניזק וביער בשדה אחר ולא ברשות הניזק. ונראה לי דהנה התוס' לעיל הקשו. דאמאי לרב כל מילתא דלא אפקרינהו משור ילפינן. כיון דלא אתי אלא מצד השוה משור ובור. א"כ לפטור בהו כלים. ונראה לי דכיון דעתה כתוב בקרא ארבעה אבות נזקין. א"כ ילפינן צד השוה מכולהו דחייבה תורה על ממונו המזיק דזה הכלל ילפינן מבינייהו דהתורה חייבה על ממונו המזיק. ומשו"ה אמרינן וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיין כולהו כו' אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא להלכותיהן והקשה בתוס' הא אי לא הוי נפקא אלא מבור ואינך הוי פטרי בהו כלים. אך באמת הגמ' נקט לקושטא דמילתא דעתה אילו לא הי' כתוב בקרא שן הוי ילפינן מכולהו היינו כיון דחזינן דחייבה התורה על ממונו. הוי מחייבינן בשן ואדרבא בהפטור היינו משיבין מה לבור שכן אינו ממונו משו"ה פטרה התורה כלים. אבל שן דממונו הוא מחויב על כלים דכיון דחזינן דרמיא התורה חיובים אממונו. א"כ אדרבא עיקר החידוש הוא על הפטורים ומשו"ה ס"ל לרב דאדרבא לא ילפינן לפטור בתקלתו דלא אפקרינהו מבור דמה לבור שכן אין ממונו ושמואל ס"ל דבור כיון דאוקמי' התורה ברשותי' נמי ממונו הוא אלא בדבר שאינו הולך ומזיק פטרה התורה אכלים

(ה) ובזה מיושב שפיר דברי הרמב"ם (בפ"ב מהלכות נזקי ממון ה"י) ז"ל הי' חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק במה דברים אמורים שקשרו אדם. אבל אם נקשר ברגליהן מאליו בעל התרנגולין פטור. ואם הי' לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר. בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל עכ"ד ועיין שם בראב"ד. וכבר הארכנו בפירש דברי הרמב"ם וישבנו בע"ה קושית הראב"ד. אך זה לכאורה תמיהא גדולה בדבריו. כיון דהחיוב משום בור המתגלגל. א"כ איך כתב הרמב"ם ונסתבך כלי באותו החוט הא בור פטור על הכלים והיא לכאורה תמיהא גדולה על הרמב"ם. אכן לדברינו מיושב שפיר. כיון דעתה חזינן דחייבה התורה אממונו. אלא דחזינן דנתנה התורה פטורים בשארי דברים. כמו בור שפטרה התורה אכלים. א"כ הפטור הוא החידוש. ואם נוכל לדחות שלא למילף מינייהו לא ילפינן הפטור ומחייבינן. משו"ה היכא דהחוט הי' קשור ברגלי התרנגול. א"כ הרי הבור הזה לא דמי לבור שבתורה דבור שבתורה מיירי דלא היה הולך ומזיק אבל בור שקשור ברגלי התרנגול. הרי דבור הזה הולך ומזיק. ומשו"ה אמרינן מה לבור שבתורה שפטרה התורה על כלים דהתם אינו הולך ומזיק אבל בור כזה דהוא הולך ומזיק. אף דלא דמי ממש לאש. שאש של האיש מזיק את הדבר. והכא הכלי נתקל בבור אעפ"כ חייב על כלים. כיון דלאו נוכל למילף מבור. כיון דהפטור הוא החידוש אחרי דחזינן עתה דחייבה התורה אממונו. אף דאילו לא הי' כתוב כלל בור לא הוי ידעינן חיוב תקלה אבל עתה דחייבה התורה תקלה וגלתה התורה דתקלה נמי חיוב הוא. א"כ הפטור הוא החידוש ומשו"ה מחייב הרמב"ם בבור שהולך ומזיק על כלים

(ו) והנה היכא דהבהמה אכלה מתוך הרחבה במחזרת. לכאורה קשה מאין לנו לפטור. הא קרא לא מיעט אלא היכא דבער שלא בשדה אחר. היינו דהנזק הי' ברה"ר אבל הכא דהנזק הי' ברשות הניזק מה לו שהמזיק עמד ברה"ר. עכ"פ עיקר הנזק ברשות הניזק וקרינן בזה ובער בשדה אחר. וע"כ מפרש דהטעם דכל שיכול השור לאכול בדרך הילוכו לא מקריא רשות הניזק. אך א"כ תקשה היכא דשבקתא לרחבה ואכלה מצידי הרחבה וקמה כולה בצידי הרחבה. ואכילתה הי' במקום שגם אם לא היתה עומדת בצידי רחבה היתה יכולה לאכול תפטר בכה"ג כיון דהפירות מונחים במקום שיכולה לאכול בדרך הילוכה. אף דעתה היא עומדת בסימטא. עכ"פ הפירות מונחים במקום שאין רשות הניזק כיון דיכולה לאכול בדרך הילוכה. והוי דומיא דעומדת ברה"ר ואוכלת ברה"ר דפטור לכולי עלמא. ומסתימת דברי הפוסקים משמע דאם שבקתה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה. אף אם אכלה ממקום שהיתה יכולה לאכול בלי העמידה ברחבה מחויב בעל השור. וכן פירש הכ"מ דכיון דסתם הרמב"ם וכתב דבקפיצה מחויב משמע אף אם אכלה ממקום שהיתה יכולה לאכול בלי קפיצה. אם קפצה ואכלה מחויבת ה"נ משמע דאם קמה בצידי רחבה מחויבת בכל גווני ועכצ"ל דצידי רחבה מקרי רשות הניזק. וא"כ תקשה מחזרת אמאי פטור הא קרא לא מיעט אלא היכא דהביער הי' ברה"ר. וצ"ל נהי דקרא לא מיעט אלא היכא דהי' הביער ברה"ר שהרי כך לשון הפסוק ובער בשדה אחר ולא שבער ברה"ר. אבל עכ"פ קרא מיירי היכא דהיתה עומדת כולה ברה"י. שהרי לשון ושולח משמע ששלחה כולה לרשות ניזק. אבל במחזרת נהי דובער הי' בשדה אחר. אבל ושלח לא הי' כאן שהרי הבהמה היתה עומדת ברה"ר. והנה זה לא נוכל לומר דושלח בא למעט. שהרי אצטריך לגופא למילף רגל דמחויב. אלא עכ"פ קרא לא מיירי אלא באופן כזה. וע"ז לכאורה יש להקשות היכא דלא הי' ושלח נילף לחיובא מכולהו. נהי דהיכא דהבער היה ברה"ר. לא נוכל למילף לחיובה שהרי גזיה"כ הוא ובער בשדה אחר ולא ברה"ר אבל היכא דהבער הי' ברשות הניזק דזה לא מצינן למילף מובער ורק משום דלא מיירי קרא בכה"ג כיון דכתוב בקרא ושלח דמיירי באופן שהלכה כולה לרשות הניזק ואין לנו לימוד לחייב בכה"ג נילף לחיובא משארי אבות מזיקין כיון דושלח לא אתי למיעוטא. ע"ז מפרש הרי"ף דשן ורגל אורחא א"כ לא נוכל למילף משארי חיובים לגבי שן ורגל. דבשארי חיובים רמיא התורה חיובים ברה"ר היינו בדברים שאינן אורחא. אבל שן ורגל שאורחא הוא לא נוכל למילף לחיובא אם אכלה בדרך הילוכה והוא גמ' מפורשת (בדף י"ט) וכי יאחזנה בזנבה וילך אי הכי קרן נמי, נימא וכי יאחזנה בקרן וילך הכי השתא קרן לאו אורחא הא אורחא הרי דבאורחא שייך למימר וכי יאחזנה בזנבה וילך: