לבוש מרדכי בבא קמא סג

שעמד בדין ג"כ תלי' בזה אם נימא שרבנן סלקו השעבוד מהלואה ותקנו רק שמלוה בשטר היינו מלוה דאית לה קלא יגבה מן הלקוחות א"כ גבי נזקין קודם שעמד בדין לאו מלוה היא ורבנן תקנו שלא יחול שעבוד רק מלוה דאית ליה קלא וכשעמד בדין רק אז חל השעבוד שאז הוי מלוה דאית ליה קלא וכדביארנו לעיל דעמד בדין מועיל שנעשה אז הלואה. אבל אם נימא דרבנן לא סלקו שעבוד רק תקנתם היתה שלא יגבו מן הלקוחות היכא דלית ליה קלא א"כ בנזקין דאית ליה קלא אף קודם שעמד בדין גובין מן המשועבדים כיון דלהנזקין משועבדים הנכסים ותקנתא דלקוחות לית כאן כיון דאית ליה קלא והוי כמו מלוה ע"פ דגובה נגד מלוה בשטר המאוחרת כיון דליכא תקנתא דלקוחות. דרק היכא דאיכא תקנתא דלקוחות תקנו שלא יחול השעבוד. נמצא דהפוסקים דגם בנזקין אין גובין ממשועבדים קודם שעמד בדין סוברים להלכה כסוגית ב"ב וכדמוכח מסוגיא דגיטין מרבא שרבנן סלקו שעבוד מהלואה ורק במלוה בשטר יש שעבוד. והא דקאמר הכא ש"מ לוה כו' היינו דתקשה מהכא למ"ד שהתקנה היתה רק שלא יגבו מן הלקוחות אבל את השעבוד לא סלקו וגובה מן הדין דלדידי' לוה ומכר נכסיו מן הדין גובה ורק מטעם תקנת הלקוחות אין גובין וא"כ בנזקין דליכא תקנת הלקוחות אף אם מכר נכסיו ואח"כ בא לבי"ד יגבו. ומדקתני בפני בי"ד פרט למכר נכסיו ואח"כ בא לבי"ד מוכח דלוה ואח"כ מכר נכסיו עתה שעשו רבנן תקנה שלא יגבו מהלקוחות סלקו שעבוד לגמרי ועתה מן הדין אין גובין אם לא במלוה בשטר ומשו"ה בנזקין ג"כ אין גובין ודחי דאין ראי' מכאן דבפני בי"ד פרט לבי"ד הדיוטות אבל לדינא אה"נ דפסקינן הכי ומשו"ה סברי להנך פוסקים דגם בנזקין אין גובין מן המשועבדין אבל הפוסקים שפסקו דבנזקין גובין ממשעבדי ס"ל דהתקנה היתה רק שלא יגבה מן הלקוחות היכא דלית ליה קלא ולא שסלקו השעבוד נמצא בנזקין דאיכא קלא בכה"ג לא הי' תקנה כמו שלא הי' תקנה לגבי

יורשין

**(הערה

הנה ביארנו דעת הרמ"א דגבי פדיון אין מועיל שליח. והקשה בשער המלך. א"כ אמאי אמרינן בנתן החמש סלעים ע"מ להחזיר אם לא החזיר בטל הנתינה. הא כל מעשה שאין יכול לקיים ע"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים. לענ"ד לא קשה. דהטעם שאין יכול לפדות ע"י שליח הוא משום המצוה דאין עושין ע"י שליח והכא לא הנתינה המצוה אך הפדי' המצוה. אבל עכ"פ בלא הקנאת המעות לא חל הפדי'. נמצא אף דהכא אין יכול לעשות הקנאה ע"י שליח משום דהאי הקנאה בלא הפדי' לא יצא היינו דהפדי' לא יצא. אבל הקנאה בעצמה הוא דבר שיוכל לעשות ע"י שליח. וא"כ הכא איננו מתנה על הפדי'. אלא על הקנאת החמש סלעים ובודאי דעל ההקנאה יכול להתנות. דאטו אם הכא ע"י ההקנאה יכול הוא לקיים מצות הפדי'. משו"ה ישתנה דין ההקנאה. נהי דעל הפדי' אין יכול להתנות. אבל על ההקנאה אמאי לא יהי' בידו להתנות. ועיין בחידושי רע"ק וכמעט דברינו כדבריו אלא שהוא ביאר רק אם נימא דיכול להקנות ע"י שליח. והוא בעצמו אומר במעות הללו אני פודה. אכן לדברינו אף אם נימא דאין מועיל לא קשה ודו"ק:)** )

סימן יג

סוגיא דצרורות. וסוגיא דיש שינוי לצרורות לרביע נזק וסוגיא דהיתה מהלכת ברה"ר ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה

(א) הרמב"ם פסק (בפ"ב מהלכות נזקי ממון ה"ד) ז"ל היתה מהלכת ברה"ר ובעטה והתיזה צרורות והזיקו ברה"ר פטור. ואם תפש הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא ואינו תולדות רגל שהרי בעטה ע"כ. וכתב הראב"ד ז"ל זה טעות הוא כי בודאי הביעוט שינוי הוא דאי לא שינוי בצרורות היכי משכחת לה כו'. ובאמת קשה קושית הראב"ד דאיך נימא דהאיבעיא אם ביעוט הוי שינוי או לא הוי שינוי. כמו שתירץ המ"מ והתפלא על קושית הראב"ד דאיך נוכל לומר דמספקא לי' אי ביעוט הוי שינוי. הא הרמב"ם בעצמו פסק הבהמה אינה מועדת לביעוט. הרי דביעוט הוי שינוי. עוד פסק הרמב"ם (שם ה"ט) ז"ל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו. אם היו בתוכו תבלין וכיוצא בהן שהושיט ראשו כדי לאוכלן על התבלין משלם נזק שלם ועל הכלי משלם חצי נזק כחצי נזק צרורות שכך הוא דרכו ואם הי' הכלי ריקן. ה"ז משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות והקשה הראב"ד ז"ל זה טעות הוא דהא צרורות ע"י שינוי הוא ובעיא הוא אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק או לא עכ"ד. ועיין בהמ"מ מה שתירץ והוא דחוק

(ב) כתב הרמב"ם (בפ"ג מהלכות נזקי ממון ה"י) ז"ל היתה מהלכת ברה"ר ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה ואפילו עמדה משלם מה שנהנית. שכן דרך הבהמות לאכול זו מעל גבי זו. ואם קפצה ואכלה על גבי חבירתה משלם מה שהזיקה שגבי חבירתה כחצר הניזק הוא חשוב. והדברים תמוהים מאי דקאמר הרמב"ם שמשלם בקופצת משום דעל גבי חבירתה כחצר הניזק הוא. א"כ אמאי באכלה בלי קפיצה אין משלם מה שהזיקה כיון שאכלה ברשות הניזק דהיינו ע"ג חבירתה. ע"כ כיון דגופא ברה"ר ה"ז דין דאכלה מתוך הרחבה במחזרת דפטור. כמו שביאר במקום הזה הכ"מ. א"כ מאי מהני שגבי חבירתה כחצר הניזק. עכ"פ גופא ברה"ר. ובשלמא הרא"ש דמפרש דטעם דפטור במחזרת. דמקום שיכולה לאכול בדרך הילוכה לא הוי חצר הניזק והוא מפרש בקופצת מיירי שהפירות הי' מונחים במקום שבלא קפיצה לא היתה יכולה ליטול ניחא אבל הרמב"ם דלא מפרש דמיירי דוקא במונחים במקום שאינה יכולה לאכול בלי קפיצה ע"כ דאף במקום שיכולה לאכול בלי קפיצה. אם קפצה מחויב. א"כ יקשה ממ"נ אם ס"ל דאף דגופא ברה"ר כיון דאכלה ברשות הניזק מחויב. ומשו"ה בקפצה מחויב. א"כ אף בלא קפיצה יחייב. ואם נימא דכיון דגופא ברה"ר אף שאכלה ברשות הניזק פטור. א"כ אמאי מחייב בקופץ. כיון דלדידי' אין הטעם משום שינוי שהרי פירש הטעם משום דבחצר הניזק הוא

(ג) ונראה לי הטעם. דהנה הרמב"ם פסק (בפ"ב הי"ד) ז"ל היו מחטטין בחבל ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר. ואם הי' על החבל אוכל ובשעת אכילתן פסקוהו משלם גם על החבל נזק שלם. והקשה הלח"מ קושית המאירי על הרי"ף דכיון דפסק כרבה דזרק כלים מראש הגג ובא אחר ושבר במקל פטור. ע"כ דס"ל בתר מעיקרא אזלינן ולא בתר תבר מנא. א"כ למאי אצטריך לתירוצא דאזל מיני'. כיון דבתר מעיקרא אזלינן הרי גופא הוא אף אם נתגלגל מעצמו כדאיתא בגמרא

ונראה לי ליישב בפשטות. דכיון דהרמב"ם מיירי ברישא היכא דלא הי' על החבל אוכל. א"כ פסיקת החבל הי' משונה. מעתה אם הי' הדלי מתגלגל ע"י הפסיקה לא הי' משלם אלא חצי נזק שהרי משונה הוא. משו"ה מפרש הרמב"ם מיני'. ואז אף שבא ע"י הפסקה שהוא משונה. אבל כיון שההיזק בעצמו הוא אורחי'. אזלינן בתר ההיזק בעצמו. ואף דרש"י גבי סתם דלתות חתורות הן אצל כלב. פרש"י דאם הי' החתירה משונה אז לא הי' משלם גם על אכילת החררה אלא חצי נזק