לבוש מרדכי בבא קמא סב

לשלוח שליח לקיים מצות פדי' שעליו כיון דעיקר מצות פדי' איננה הנתינה שהוא נותן לכהן ה' סלעים אלא עיקר המצוה היא מעשה הפדי' מה שהוא נותן ליד הכהן החמש סלעים ואומר זה לפדיון בני והוי כמצות נטילת אתרוג ולולב שהמצוה היא רק הנטילה בעצמה. וכמו כן בפדיון הבן עיקר המצוה היא מעשה הפדי' ולא הכונה שיהי' נפדה הבן כמו פדיון פטר חמור שהרי מתחלה לא הי' על הבן קדושה ולאחר הפדי' לא נסתלק מעליו שום קדושה ואיסור א"כ עיקר המצוה היא מעשה הפדי' לבדה ועל מעשה המצוה לא מצינו שלוחו של אדם כמותו. ומשו"ה ס"ל לרמ"א דאינו יכול לעשות שליח לקיים מצות הפדי'

נמצא כיון דעיקר מצות פדי' איננה החיוב ליתן לכהן ה' סלעים חלא מעשה הפדי' א"כ לא שייך שישעבדו נכסים למצוה דרמי על גופו והוי כמו נשבע ליתן לחבירו דבר מה דאינו חל שעבוד על הנכסים. אלא דמאן דס"ל דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' הרי אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא א"כ בכל חובות דעלמא לא מוטל חיוב אלא על הגוף לא על הנכסים. עכ"ז אמרינן ככתובה בשטר דמי. ולכאורה בשלמא שטר משו"ה משתעבד שהרי בשטר מקנה הנכסים אבל כשכתובה בתורה במה הקנה הנכסים כיון דכל החיובים הוא על הגוף לא על השדות. ועכצ"ל שכיון שכתובה בתורה שיעבדה התורה השדות לכל חיוב שמחויב הוא לשלם. לזה שיעבדה התורה שיגבו מן הנכסים. משו"ה אמר ר"י אף דפדיון הוא חוב הגוף לא על הקרקע עכ"ז כיון שכתובה בתורה שיעבדה התורה הנכסים לכל חיובי הממון שהטילה התורה על הגוף ואע"ג דהיכא דנשבע ליתן לחבירו דבר מה לא נשתעבדו הנכסים ואין גובין מן היורשים. אבל חיובים כזה שהתורה הטילה עליו שיעבדה התורה הנכסים לזה ומשו"ה לדידי' גם לחוב הפדיון נשתעבדו הנכסים וגובה מן המשועבדים. משא"כ לרבנן דס"ל לאו ככתובה בשטר דמיא א"כ נשאר הדין דלחוב כזה שאיננו חיוב דמים רק מצות הגוף לא נשתעבדו הנכסים. ומשו"ה אם יש מלוה בשטר מאוחרת וחוב הפדיון המוקדם מלוה בשטר קודמת לגבות שהרי לחוב הפדיון לא נשתעבדו כלל הנכסים והוי כמו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דלדידי' מודה רב האי גאון שהמלוה בשטר קודמת. ומשו"ה שפיר סתים הב"י וכתב שאף שחוב הפדי' קדים לחוב הבע"ח עכ"ז בע"ח קודם, ומדסתים משמע דאף בחוב בע"פ ג"כ הדין כן. ולפי מה שבארנו יתיישב היטב שהב"י לטעמי' דס"ל כרב האי דמלוה ע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת המלוה ע"פ קדים משום דלהמלוה ע"פ נשתעבדו הנכסים. וא"כ הכא כשהי' לזה חוב הפדי' וחוב המלוה ע"פ הלא לחוב הפדי' אינן משועבדין הנכסים כיון שהחיוב הוא חוב הגוף לפדות את הבן לא חיוב של דמים עליו ולבעל מלוה ע"פ משועבדין הנכסים משו"ה קדם חוב הבע"ח אף שהוא מלוה ע"פ לחוב הפדי' אחרי שלזה נשתעבדו הנכסים ולזה לא נשתעבדו ואדרבה אלו לא הוה סבירא ליה להב"י כרב האי גאון לא הוה אמר האי דינא דאפילו קדם חוב הפדי' לחוב הבע"ח מ"מ הבע"ח קדים אלא דוקא בחוב בשטר אבל לא בחוב בע"פ שהרי כיון דלבע"פ לא משועבדין הנכסים שוין הם לענין גבי' חוב הפדי' וחוב המלוה. אבל כיון דס"ל כרב האי גאון דגם לחוב מלוה ע"פ ג"כ משועבדין הנכסים. אף דאמרו רבנן שלא יגבו מן הלקוחות הוי רק דין שלא יגבו מן הלקוחות ולא שסלקו שעבוד מהנכסים משו"ה חוב מלוה ע"פ גם כן קדים לחוב הפדי' כיון שלחוב המלוה על פה משועבדין הנכסים ולחוב הפדי' אינם משועבדים

ולפי"ז דאף על גב דרבנן תקנו שלא יגבה מן הלקוחות. לא שסלקו השעבוד מהנכסים אלא שעשו תקנה שלא יגבו מן הלקוחות והשעבוד עומד בתקפו. נמצא דבשעה שעושין שטר לא שהשטר יעשה שעבוד שהרי גם בלא שטר ישנו שעבוד על הנכסים אלא שהשטר עושה קול שעל ידו יוכל לגבות מן הלקוחות א"כ אינו צריך שהלוה יקנה את השטר להמלוה שהרי אינו שטר מקנה וכסברת התוס' בגיטין שהביאנו למעלה ומשו"ה לא הביא הרמב"ם האי דינא בקדיש בשט"ח דשמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה דהרמב"ם לטעמי' שגם הוא ס"ל כסברת הרב האי דמלוה ע"פ קודמת למלוה בשטר מאוחרת הרי דגם למלוה ע"פ משועבדין הנכסים והשטר לא הוי שטר מקנה שאין מועיל אלא לעשות קול א"כ לא הקנה הלוה להמלוה את הנייר וא"כ כשיקדשה המלוה בשטר כיון דחששה שמא ימחול הרי גם השטר תצטרך להחזיר שהרי אין לה קנין בהנייר כיון שגם המלוה אין לו קנין בהנייר. אלא זהו דוקא למאן דאית ליה שעבודא דאורייתא אבל אם נימא שעבודא לאו דאורייתא א"כ המלוה אין עושה שעבוד והשטר הוא העושה שעבוד וא"כ הוי השטר שטר מקנה וא"כ הקנה הלוה להמלוה קנין בהנייר דהיכא דהוי שטר מקנה צריך שיקנה הקונה גוף השטר א"כ בקידושין גבי התקדשי בשטר לפי הס"ד דסבר דמיירי בשט"ח דאחרים לא הקשה דרבנן אדרבנן אמאי אמרו שמין את הנייר דהתם דבעי למיפרך לימא כתנאי על רב דאית ליה שעבודא לאו דאורייתא לא מצי למפרך דרבנן אדרבנן דאם נימא דאית להו שעבודא לאו דאורייתא א"כ שט"ח הוי שטר מקנה וקונה המלוה את הנייר וא"כ אף אם ימחול את החוב לא תצטרך להחזיר את הנייר שהרי הקנין שהי' להמלוה הקנה לה וקנין שיש לה בהנייר לא נפקע ע"י מחילתו משו"ה פריך דר"מ אדר"מ דזה בודאי קשה לכו"ע. אבל הרמב"ם דפסק שעבודא דאורייתא שפיר פסק דאין קנין להמלוה בהנייר וממילא אם קדשה בשט"ח אינה מקודשת אף אם יש בהנייר שוה פרוטה אבל הפוסקים דס"ל שאם מכר שט"ח לחבירו ומחלו אין הלוקח מחויב להחזיר גוף הנייר סבירא ליה כהרי"ף דפליג על דברי רב האי וס"ל דמלוה ע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת מלוה בשטר קדים. לדידהו נוכל לומר דרבנן תקנו שהלואה לא יעשה שעבוד נכסים אף שמן התורה הלואה עושה שעבוד דשעבודי' דאורייתא רבנן תקנו שלא יעשה שעבוד ומשו"ה אין גובה המלוה ע"פ נגד מלוה בשטר שהרי כיון שמשועבדים הם למלוה בשטר אין מלוה ע"פ גובה מן המשועבדים. ולדידהו בפשוט ניחא מה שרבא מביא ראי' מזקן שהי' מלוה לכל בני הכפר והי' כותב בכתב ידו דמוכח לכאורה מכאן דגם שט"ח בעינן שטר מקנה ולא ס"ל תירוץ התוס' שהביאנו לעיל דקושית רבא היא משום דמסתמא היו עושים עמו ג"כ טובות והיו נותנים לו שדות כו' דזהו דחוק דדילמא לא קבל הזקן מהם כלום ואם קיבל עשה קנין חליפין או חזקה. ומשו"ה הוכיחו דהשטר הוי שטר מקנה וא"כ שפיר הביאו ראי' מגמ' קידושין הנ"ל שאם מחל שט"ח אין הלוקח מחויב להחזיר השטר שהרי לדידהו שס"ל דרבנן תקנו שמלוה ע"פ לא יעשה שעבוד א"כ השטר הוא שטר מקנה. ויש לומר דבזה פליגי שני הסוגיות ב"ב (קע"ו) וסוגיא דקידושין (דף י"ג) דבב"ב (קע"ו) אמר רב פפא הילכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מהלקוחות גובה מן היורשין שלא תנעול דלת ואינו גובה מהלקוחות דלית ליה קלא ואילו בקידושין אמר רב פפא הילכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ואין גובה מהלקוחות דלית ליה קלא. ונוכל לומר דפליגי בזה דסוגיא דב"ב סבירא לה ג"כ דרב פפא ס"ל שעבודא דאורייתא מדקאמרה טעמא שאין גובין מן הלקוחות הוא משום דלית ליה קלא אעפ"כ כיון שמפני תקנת לקוחות עשו רבנן תקנה שלא יחול השעבוד כלל ע"י הלואה וא"כ כיון שלא חל כלל השעבוד לא הי' לו לגבות אף מן היורשין אלא מפני שלא תנעול דלת בפני לאוין משום הא גובין מן היורשין. וסוגיא דקידושין ס"ל דרבנן לא תקנו שלא יחול כלל השעבוד על מלוה ע"פ רק עשו תקנה שלא יגבו מן הלקוחות נמצא הא דגובין מן היורשין הוא מן הדין והפוסקים שפסקו דאין צריך הלוקח להחזיר השטר כשמחל המוכר דס"ל שהשטר הנהו שטר מקנה תפסו לעיקר את סוגית ב"ב כיון דהיא נאמרה במקום עיקרא דדינא וכדמוכח מקושית רבא

והנה לגבי נזקין אם גובין מן המשועבדין שנשתעבדו קודם