לבוש מרדכי בבא קמא סא

שיש על האדון שלא ישלחנו ריקם ומשו"ה אם לא הגיע לידה לא יוכל האב להוריש לאחין שהרי גם היא לא זכתה עדיין בשום חיוב ולא דמי לנערה בחיובי דאונס ומפתה דהתם נתחייב בחיובי דמים. ויש לה חיוב דמים עליו. וכל זה הוא קודם שנתן לה ההענקה. אבל כשנתן לה הרי הם דמים בידה וא"כ פריך הכ"מ שפיר כמו דאמרינן בחיוב שנתחייב לה אחד. זוכה האב בהחיוב ומורישו לאחין. א"כ ההענקה שהגיע כבר לידה אמאי לא יזכה האב להוריש לאחין. וע"ז תירץ דבאמת היכא שבא לידה גם הרמב"ם מודה דזוכה האב דבא לידה כבא לידו דמי. (ועיין בדברינו להלן דף פ"ט)

ולפי"ז יתיישב שפיר הירושלמי דכרמו פרט להקדש שהביאנו לעיל דמשמע דאילו לא כתב קרא כרמו פרט להקדש הוה אמינא שאם יש חוב הקדש מוקדם לחוב נזקין מאוחר חוב הנזקין קדים ואילו רה"ג ס"ל דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת לגבות למלוה בשטר מאוחרת. ותירצנו משום דהירושלמי ס"ל שלד"א דע"כ ס"ל כן דהרי הכא בקרא מה"ת קיימינן ואי נימא שעבודא דאורייתא הלא מן התורה מלוה ע"פ כמלוה בשטר היא. אכן לפי הנ"ל לא אצטריך לכל זה דבאמת הירושלמי יכול לסבור שעבודא דאורייתא אלא דכ"ז הוא דוקא היכא שמחויב בדמים כבר אמרינן דלחיוב דמים נשתעבדו הנכסים. אבל היכא דאין עליו כלל חיוב דמים לא שייך כלל לומר שישתעבדו הנכסים למצוה דרמי על גופו (אם לא במלוה הכתובה בתורה למאן דאית ליה ככתובה בשטר דמי כמו שיבואר להלן) כמו דלא שייך למימר שישתעבדו הנכסים למצות סוכה. והנה היכא דאמר הרי עלי מאה מנה לבדק הבית אי לא כתב קרא כרמו פרט להקדש הוי אמרינן אימתי אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היינו דבדבורו נעשה קנין דוקא במקדיש דבר ואומר שהדבר יהי' להקדש אבל היכא דאמר הרי עלי בכה"ג לא מצינו שיעשה אמירתו לגבוה קנין שעבוד להקדש. דבאמת נוכל לומר דבהקדש לא שייך שמחויב דמים להקדש ורק דברים וחפצים יוכלו להתקדש דכן הוא דין התורה אבל היכא דאמר הרי עלי ליתן דבר מה להקדש מחויב הוא לקיים נדרו משום לא יחל דברו שמוטל עליו חיוב לקיים מה שנדר. כמו באמר הרי עלי שלא אוכל דבזה לא שייך קנינים רק חיוב לקיים מוצא שפתיו וכמו באומר אשכם ואשנה פרק זה. אבל לא שהקדש קנה קנין שעבוד דמים עליו דלא נתחייב דמים להקדש דבכה"ג לא מצינו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היכא דלא שייך שהדבר יהי' הקדש דשעבוד לא שייך למימר שיתקדש וגם נוכל לומר שכונתו לא הי' כלל להתחייב דמים רק חיוב עליו לקיים מוצא שפתיו והוי דומי' דנשבע אחד לתת דבר מה לחבירו דאף שעליו מוטל לקיים שבועתו אבל חבירו אין לו כלום עליו דמשו"ה אמרינן (בסימן פ"ג) דאם אחד תובע לחבירו נשבעת ליתן לי דבר מה והוא כופר אין משביעין אותו ע"ז משום דלא הוי כפירת ממון (עי"ש בש"ך ס"ק פ"א) רק שעליו רמיא מצוה לקיים שבועתו וכן מן יורשיו אינו יכול לגבות א"כ אלו הי' הדין בהקדש כן היינו שאם אמר הרי עלי מנה להקדש לא קנה הקדש קנין חיוב דמים רק שעליו מוטל חיוב לקיים נדרו מדין לא יחל והלך אח"כ והזיק בודאי דהנזקין היו קודמין להקדש שהרי הנכסים נשתעבדו לחוב הנזקין ולהקדש לא נשתעבדו הנכסים ובחוב כזה גם מאן דאית ליה שעבודא דאורייתא מודה דהמלוה בשטר המאוחרת קדמה לגבות משו"ה אצטריך כרמו פרט להקדש היינו דאשמעינן קרא דכמו דאמרינן במקדיש חפץ אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ה"נ בהקדש כשאמר הרי עלי מאה מנה לבה"ב הוי כמסירתו להדיוט היינו כמו שהקנה להדיוט חוב עליו על מאה מנה ויש עליו חיוב דמים להקדש ואשמעינן קרא דלא דמי לנשבע לחבירו ליתן דהתם בהדיוט לא נשתעבדו הנכסים אבל בהקדש נשתעבדו הנכסים משו"ה קדם ההקדש לגבות

ומעתה נבוא ליישב גם מה שקשה על הב"י איך אמר דאף שקדם חוב הפדיון לחוב הבע"ח עכ"ז גובה הבע"ח קודם הלא הוא ס"ל דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת לגבות למלוה בשטר מאוחרת. ועוד הקשינו אמאי סתים דבריו דמשמע אף בחוב בע"פ ג"כ הדין כן וזהו תימא. אכן לפי מה שבארנו יתיישב בטוב דהנה זה פשוט דהחילוק שבין מ"ד שעבודא דאורייתא למ"ד לאו דאורייתא דלמ"ד דאורייתא היינו שהחיוב לשלם מוטל על הנכסים וא"כ יש להמלוה קנין שעבוד בהנכסים לגבות מהן משו"ה גובה מן הלקוחות. ולמ"ד שעבודא לאו דאורייתא ס"ל דהחיוב הנהו רק אכתפא דגברא ולא על הנכסים ואין להמלוה קנין בהנכסים לגבות מהן משו"ה אינו גובה מהלקוחות שהרי הלקוחות לא נתחייבו אליו. (לפי"ד ההסבר הזה הוא פשוט מאד וא"כ תמוה מאד דברי המהריט"א שמקשה שם איך אמרינן לר"י דטריף מן המשועבדים הרי משעבדי קרקע הם ואין פודין בקרקעות ע"ז תירץ דכמו דהבכור בעצמו מחויב למכור קרקע וליתן דמים אף דבשאר חוב אינו מחויב למכור ולהביא דמים. בפדיון בכור מחויב הבכור בעצמו למכור הקרקע ולהביא הדמים הכי נמי מחויב הלוקח למכור הקרקע וליתן לכהן הדמים ודבריו אלה משוללי הבנה מאי שייכא דהלוקח לחיוב הבכור דאם נימא דכמו שהוא חייב כן הלוקח הנהו מחויב א"כ גם למ"ד שעבודא לאו דאורייתא עכ"פ הוא בעצמו מחויב לשלם. וא"כ יתחייב הלוקח ג"כ אע"כ דמאי איכפת ליה להלוקח מה שהמוכר חייב הא לא נכנס תחתיו להיות חיובי המוכר עליו. והא דלמ"ד שעבודא דאורייתא גובה מן הלקוחות הלא לא משום שהלוקח מחויב אלא משום דאית ליה קנין שעבוד בהקרקע. וא"כ כיון שאין פודין בקרקעות נהי דהבכור בעצמו הי' מחויב למכור את הקרקע ולתת דמים להכהן אבל הלוקח מדוע יהי' חייב למכור אבל לפי מה שביארנו לעיל דהבכור בעצמו הנהו מורשה של כל הכהנים לא קשה מידי קושיתו שהרי הלוקח לקח קרקע המשועבדת לכהן למכרה וליקח דמים בעד הפדיון ומשו"ה המורשה יכול למכרה ולתת הדמים לכהן. וזהו פשוט דזהו כונת התוס' בשבועות (דף י"ד ע"ב) ד"ה בכל שכתבו וז"ל ואזל כהן וטריף הנך משועבדים לאו דמפרק בקרקעות אלא ימכרם ויתן דמים לכהן. כונתם שהבכור יתן לכהן ולא כמו שפירש המהריט"א שהלוקח ימכרם ויתן לכהן דלוקח בודאי אינו מחויב למכור וליתן הדמים). ומשו"ה דעת הרב האי שהמלוה ע"פ קדים שהרי כיון דמן הדין משועבדים הנכסים להמלוה בע"פ ושעבודו קדים להמלוה בשטר משו"ה קדים לגבות. וכבר ביארנו דדוקא בדבר שהוא מחויב ליתן דמים בזה אמרינן נשתעבדו הנכסים לחיוב הדמים אבל בדבר שרק מצוה על גופו כמו בנשבע ליתן להדיוט דלא נשתעבדו הנכסים וכן בהקדש אילו לא כתב קרא כרמו פרט להקדש אם אמר הרי עלי מנה לבה"ב לא הי' רק חיוב עליו לקיים דברו מדין לא יחל ולא הי' קנין שעבוד בהנכסים להקדש ובכה"ג גם הרב האי גאון מודה דחוב בשטר המאוחר קדם לגבות לחוב כזה שהרי לא נשתעבדו לו הנכסים א"כ בפדיון בנו הלא אין מוטל עליו חיוב דמים ליתן לכהן אלא דמוטל עליו לקיים מצות פדה תפדה ומשו"ה איתא ברמ"א ביו"ד (סימן ש"ה) דאין האב יכול לפדות ע"י שליח וגם אין בי"ד פודין בלא האב. ואם כי הרעישו הש"ך והט"ז על זה דהא קיי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותן נ"ל דלא קשה מידי דנהי שאם הי' חיוב מן התורה ליתן דמים לכהן אז הוה אמרינן שלוחו של אדם כמותו מה לי אם נותן בעצמו או ע"י שלוחו. אבל כיון דעיקר החיוב הוא המצוה לפדות הבן מיד הכהן אלא שאמרה התורה שהפדי' היא הוא הכסף שנותן לכהן תחת הבכור וזה ודאי שאם במשך הזמן נתן חמשה סלעים לכהן ולא אמר לפדיון אף שמצות אין צריכות כונה בכ"ז לא יצא ידי חובתו שהרי תפדה אמר רחמנא והאי לאו פדיון הוא בשלמא אילו הי' כתוב בתורה תתן חמשה סלעים לכהן אז הוה אמינא הרי נתן ויצא ידי חובתו אף שלא כיון אבל השתא שכתבה התורה תפדה הלא עיקר המצוה הפדי' לא נתינת הה' סלעים וא"כ כמו שאינו יכול לשלוח שליח להניח תפילין כן אינו יכול