לבוש מרדכי בבא קמא נו

כרבנן דלאו ממון בעלים הוא. וגבי ניזק שמינן לשלם מה ששוה הדבר למכור. וכיון דקרבן הוא דבר שאין עומד למכור. משו"ה אינו משלם. והנה הא דהוכחנו דהחיוב לשלם הוא רק כמו ששוה למכור הוא דוקא גבי היזק. אבל גבי גניבה ע"כ דיש עוד חיוב בעד הדבר בעצמו שהרי אמרינן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך. ואילו לא הי' מקיים בהשבתו דין דוהשיב הגזילה לא הי' נפטר. ע"כ דבהשבתו את הגזילה מקיים הוא והשיב את הגזילה. אף שהדבר אינו שוה כלום. ע"כ דדין דוהשיב את הגזילה הוא על עצם הדבר אף שאינו שוה כלום למכור. נמצא דגבי גזילה ישתנה הדין מהזיק. דבהזיק החיוב רק מה ששוה למכור. אבל גבי גזילה אף שאין שוה כלל למכור. מחויב מטעם עצם הדבר שלקח מה שהוא לגבי' דידי' ממון. מעתה אם גזל קרבן מחברי' אף קדשי קדשים. אף דקדשי ה' הוא. מדחייבין בהן מעילה. וגבי נזקין לכו"ע אף לרבנן הי' פטור. דלאו ממונו הוא. אבל גבי גנב וגזלן החיוב בעד עצם הדבר. וכיון דהקרבן הוא קרבן שלו. שהרי אמרה תורה קרבנו. א"כ גזל ממנו קרבן מחויב לשלם בעד הקרבן. אבל רק קרבן גזל. לא גוף הבהמה שגוף הבהמה הוא של הקדש. רק דין קרבן שבהבהמה הוא שלו מדאמרה תורה קרבנו. משו"ה גנב וגזל מחויב לשלם. רק כבש לרבנן ועולת העוף לר' אליעזר בן עזרי' ומשו"ה בגנב והקדיש אין משלם ארבעה וחמשה כיון דהקרבן הוא של הבעלים. א"כ הרי בעינן ומכרו כולה וליכא. ומן הדין הי' משלם גונב קדשים קלים כפל שהרי רעהו מקריא. אלא דמיעט קרא וגונב מבית האיש. ומזה ממעטינן דבר שאין להבעלים ממון. אף שגוף הדבר הי' שלו פטור מן כפל. וכיון דקדשים קלים לרבנן לאו ממון בעלים הוא. משו"ה ממעטינן דפטור מן כפל. דוקא מקרא דוגונב מבית האיש. לא מקרא דשור רעהו. אבל לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי כיון דגם ממון דידי' הוא. משו"ה גם מקרא דוגונב מבית האיש לא ממעטינן. ומשו"ה אליבא דידי' בקדשים שחייב באחריותן חייב כפל. (ואין להקשות כיון דביארנו דגבי גזל אין הדין לשלם כמו ששוה למכור. רק בעד עצם הדבר מה ששוה הוא לגבי' דידי' וא"כ איך מייתינן מקרא דשמין בית סאה באותה שדה. לדין דאם גזל חביצא דתמרי דאינו משלם רק נ' נכי חדא. הא בגזל אין הדין לשלם מה ששוה למכור. אך באמת פשוט. דבגזל הדין לשלם כמה שגזל. והרי הוא גזל ביחד אלא דהקושיא לחייב מטעם מזיק בשעה שאוכלן דהוי כמו תברא או שתיא. דמשלם כמה שהזיק. ע"ז מייתי דגבי מזיק אין משלמין אלא כמו ששוה למכור. ולמכור הרי שמינן ביחד ודו"ק). ובזה יתורץ כל קושית הקצוה"ח שהקשה איך מועיל הכשר בקדשים. כיון דבעינן לרצון בעלים ולאו דידי' הוא. אכן לדברינו הקרבן הוא שלו. משו"ה בעלים הוא על הדבר. שהרי אמרה תורה קרבנו. ודוק כי בזה נדחו כל דבריו שם

סימן יב

סוגיא דלוה ומכר נכסי' ב"ד גובין לו מהן. והרבה דינים במלוה בשטר. ובמלוה ע"פ. ובמלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת. ודיני המוכר שט"ח לחבירו אי קנה הנייר

דף יד תוס' ד"ה שמע מינה ז"ל התוס' ומפרש ר"ת שמע מינה לוה ומכר נכסיו אין בי"ד גובין לו מהן מן התורה דשעבודא לאו דאורייתא ולהכי בנזקין נמי לא גבה דבמלוה בשטר דוקא תקינו לי' רבנן דליגבו ממשעבדי משום נעילת דלת דאי שעבודא דאורייתא ובמלוה ע"פ מדרבנן הוא דלא גבי משום תקנת לקוחות א"כ תקשי הכא אמאי לא גבי בנזקין דהכא ליכא תקנה דלקוחות ולא דמי למלוה ע"פ דהתם מאן דיזיף בצנעה יזיף אבל מזיק לא דייק ואית לי' קלא וקשיא למ"ד שעבודא דאורייתא פרק גט פשוט עכ"ד התוס'

והנה הש"ך בחו"מ (סימן קי"ט ס"ק ז') הביא דעת הרבה פוסקים דס"ל בנזקין ג"כ אינו גובה מן המשועבדים ולדבריהם צריך ביאור בדברי הגמ' דמוכח מכאן דאם נימא שעבודא דאורייתא גובה נזקין מן המשועבדין וכבר עמד ע"ז בתומים ונשאר בצ"ע ובספר קצות החשן הקשה דהכא הלא אמרינן דלמאן דס"ל שעבודא דאורייתא אף דבנזקין יש לו קול אעפ"כ אין גובה מהמשועבדים דרבנן תקנו דיגבה מן המשועבדים במלוה בשטר משום נעילת דלת ולא בנזקין דלא שייך נעילת דלת א"כ אמאי אמרינן בב"ב דבעמד בדין גובה נזקין אף למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא מאי מהני עמד בדין הא קול הי' גם קודם שעמד בדין כדמוכח בתוס' הכא דמיירי קודם שעמד בדין וא"כ מאי מהני גבי נזקין שעמד בדין. ותירץ שם דכיון דעמד בבי"ד הרי ניתן לכתוב ולא יוכל לטעון פרעתי מקרי מלוה בשטר. ולא אבין דבריו דמאי נ"מ אם לא יוכל לטעון פרעתי אטו משום זה יגבה מלקוחות כיון דרבנן לא תקינו אלא במלוה משום נעילת דלת והרי גבי נזקין אף אם לא יוכל לטעון פרעתי אבל הלא סוף סוף ליכא נעילת דלת

אכן נראה לי דיש ליישב הקושי' הזאת בפשיטות דרבנן לא תקנו שיגבה מן המשועבדים אלא במלוה דאית לי' קלא משום נעילת דלת אבל לא בנזקין דליכא נעילת דלת אבל במלוה דאית לי' קלא לא חלקו בין אם הכסף הלוה במזומנים או שמגיע לו בעד דברים שאין בהם נעילת דלת אלא כיון דעתה מגיע ממנו כסף ואית לי' קלא גובה מן המשועבדים אבל בנזקין דלאו מלוה היא באופן כזה לא תקנו. והנה בנזקין כ"ז שלא עמד בדין לאו מלוה היא אלא נזקין מקרי' משא"כ לאחר העמדה בדין אז מקרי' מלוה וכדאמרינן בגיטין י"ח שביעית אינה משמטת אלא מלוה אבל לא שכר שכיר וקנס ואונס ופתוי (והוא הדין שארי נזקין) אבל משעמדו בדין אז נעשה מלוה שהרי עתה מחויב לו כסף שחייבו בי"ד ומשמטת שמיטה וא"כ ה"נ קודם העמדה בדין מקרי' נזקין ובנזקין לא תקנו אבל לאחר העמדה בדין אז נעשה מלוה ובמלוה היכא דיש קול תיקון רבנן וזהו שמועיל העמדה בדין דאז מקרי' מלוה. ועפי"ז מבואר ג"כ הקושי' שהקשה הקצות אמאי המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים הלא לאו מלוה בשטר הוא אבל לפי דברינו פשוט דאין הכונה לדייק דדוקא במלוה בשטר תקנו אלא כונת התוס' דדוקא במלוה תקנו היכא דיש קול לא בשארי חובות וממילא במוכר דיש קול ומלוה הוא שהרי מחויב בעד הכסף שלקח משו"ה גובה מנכסים משועבדים

והנה הרמב"ם פסק הובא בא"ע הלכות קידושין (סי' כ"ח) הי' לו מלוה אצלה אפילו בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך אינה מקודשת אפי' עדיין המעות בידה ולא שלחה בהם יד. ובהגה"ה אפילו החזיר השטר ויש בו שוה פרוטה. ופירש הב"ש שם דס"ל להרמב"ם אע"ג דלפי הס"ד בש"ס דפליגי כשמקדש אותה בש"ח דידה וס"ל לחכמים דשמין את הנייר ש"מ דדעתו על הנייר צ"ל לפי המסקנא לא ס"ל כן עכ"ד ובאמת צריך עיון מנא לי' להרמב"ם לומר דלהמסקנא לא ס"ל כן

וכן קשה אמאי לא הביא הרמב"ם האי דינא שמובא בסעיף ח' דאם אמר לה התקדשי בש"ח ונתנו לה שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת והוא ג"כ מגמרא הנ"ל בקידושין דלחכמים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת וצ"ל דהרמב"ם ס"ל כהנך פוסקים דאית להו בח"מ (סימן ס"ו) דאם מכר ש"ח כדין בכתיבה ומסירה ומחלו מחויב הלוקח להחזיר השטר וא"כ כיון דאמרינן דאשה לא סמכה דעתה וחששה שמא ימחול גם השטר הלא לא ישאר בידה כיון דתהא מחויבת להחזיר