לבוש מרדכי בבא קמא נה

הבעלים אחרי דהבשר גופא אח"כ אינן שלהם. ע"כ נראה דהנה בקדשי מזבח. כיון דהוא בעלים להביא קרבן ולהתכפר בו. א"כ יש לומר או דהקרבן הוא כבר של מזבח. אלא שיש לו זכות להתכפר וממילא יש עליו שם בעלים. או אדרבא דנימא דבאמת אינו של מזבח אלא דעשאו לקרבן אבל הוא קרבן שלו והנה בקדשים שחייבין מעילה. ע"כ מדחייבה התורה מעילה דחיוב מעילה הוא נהנה מקדשי ה'. ע"כ דנתנה התורה שהממון של הקרבן הוא של ה' אלא דיש לו זכות בהקרבן להתכפר בו אבל בקדשים שאין בהן מעילה פליגי ר' יוסי הגלילי ורבנן. רבי יוסי הגלילי סבר דקדשים קלים ממון בעלים הוא. ולא נתנה התורה השור להקדש שיקרא שור של הקדש מדאין בהן מעילה וגם גוף הדבר הוא שלו. אלא כיון שעשאו קרבן לא יוכל לעשות בהן דבר אחר רק לקרבן אבל יכול למוכרו לאחרים. דשיווי הקרבן הוא שלו. ורבנן ס"ל דאף דלא נתנה התורה על זה מעילה אבל דין ממון אין כאן שכיון שעשאו קרבן אין הקרבן ממון. אף דגוף הבהמה הוא שלו. אבל דין ממון כבר אזל כיון שעשאו קרבן ואין לו לעשות דבר אחר רק להקריבו ולא למוכרו והנה ע"ז פריך ומחיים מי אמר פירש מאי שמפרש שמחיים ס"ל לר' יוסי הגלילי אף שמחויב להקריבו. לא אזל דין ממון מיני' ע"ז פריך מי אמר הרי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דכיון דחזי להקרבה לית לי' זכי' בגוויהו. דכל שמחויבין להקריבו הוא של מזבח. וא"כ ע"כ הא דאמר ר' יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הוא ע"כ מיירי לאחר שחיטה משום דהבשר דזכתה התורה לבעלים נעשה שלהם. ויש בידם לאכול והמשנה דהמקדש בחלקו ע"כ דלא כר' יוסי הגלילי ולא תסבור כי קא זכו משלחן גבוה. דנימא כיון דזכו זיכתה להם התורה שיהי' שלהם (ולא יסבור כדדיקינן בקדושין מוכל מנחה בלולה וכו') וא"כ מתניתין דמיירי בשור מחיים יקשה דהיא דלא כמאן. ומשני דהא דאמר דכיון דחזי להקרבה אין זכות בגוויהו היינו כהנים דבאו לזכות. ע"כ כ"ז שיש זכות להמזבח אינם זוכים כי על זה לא שייך זכות כיון דחזי להקריב. אבל היכא דגוף הדבר שלו. ורק שעשאו קרבן כמו בקדשים קלים בזה ס"ל דהוי ממון בעלים כיון דלא חייבה התורה מעילה. הרי דלא עשאתו התורה קדשי ה'. ורק כשהקריבו נעשה קרבן ה' ואז זוכה הבשר משולחן גבוה

(ח) והנה בב"מ (דף צ"ט) אמר שמואל האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבירו ואית בה חמשים תמרי אגב הדדי מזדבין בנ' נכי חדא. חדא חדא מזדבן בנ' להדיוט משלם חמשים נכי חדא כו' מתקיף לה רב ביבי בר אביי להדיוט אמאי משלם חמשים נכי חדא נימא ליה אנא חדא הוה מזבנינא להו אמר רב הונא ברי' דרב יהושע שמין בית סאה באותה שדה תנן. והקשה בתוס' תימא היכי מייתי ראי' ממקרקעי אמטלטלי דעל כרחך לא דמו שהרי הכא חביצא דתמרי אין שמין בששים אלא בפני עצמה. וי"ל דהכי מייתי ראי' כיון דמקילין כולי האי במקרקעי אין לנו להחמיר במטלטלין ולומר כל חדא וחדא הוו מזבנינא לי'. עכ"ד התוס'. וכמובן תירוץ התוס' דחוק דמי נתן גבולין להקל במטלטלין מבקרקע אם לא נוכל למילף בדבר אחד. א"כ יוכל להיות כי גם בדין זה דכל חדא לא ילפינן. ונראה לי דשאלת הגמ' הי' במזיק חבירו. אם שמין הדבר כמו ששוה אצל הניזק. או שמין מה ששוה למכור בשוק. וצריך לשלם בעד דבר שנמכר בשוק. וע"ז מביא ראי' דע"כ בנזקין שמין מה ששוה הדבר למכור דאם נימא מה שהוא אצלו היזק. א"כ איך שייך לומר שמין בית סאה באותה שדה אם נימא דעלינו לראות איך הוא ההיזק אצלו. אטו איש שיש לו מאה שדות והזיקו לו שדה אחת. האם אצלו היזק קטן. מאם לא הי' לו כ"כ שדות בודאי דלגבי' דידי' אין נפקא מינה בין אם יש לו מאה שדות. או אין לו רק שדה אחת ההיזק של השדה אחת הוא. ורק אם נימא דגבי מזיק אין שמין רק השיווי שהדבר שוה למכור לא השיווי שאצל הניזק אז שייך חילוקים. כי בשעה שקונה אדם האם נוכל לצמצם שווי הדבר. כשקונה אדם דבר איננו רואה חסרון קטן שיש בהדבר וקונהו. למשל אם אדם קונה בית חומה ובה חלון זכוכית אחד חסר. האם יפחות מסכום המכר בשביל חלון זכוכית בודאי דאין זה מדרך העולם אבל אם שברו לאחד חלון זכוכית האם נימא מי שיש לו בית חומה גדול כששברו לו הזכוכית האם לא עשה לו היזק. והנה בקרקע חזינן דאמרה התורה. ששמין באותה שדה. משא"כ במטלטלין לא כתבה התורה ששמין ע"ג דבר אחר ולא מצינו חילוק בין קרקע למטלטלין רק לענין זה איך ישומו אם ע"ג דבר אחר או בפני עצמה. אבל בזה הדין שמוכח מדאמרה תורה שמין ע"ג שדה אחר ע"כ דדין מזיק הוא לשלם שיווי הדבר ששוה למכור. לא מה ששוה אצל הניזק. דאם נימא דדין מזיק הוא לשלם השיווי שאצל הניזק אין נפקא מינה אם ישומו בפני עצמה. או ע"ג דבר אחר. בזה לא מצינן חילוק א"כ שפיר מביא ראי' מקרא דובער בשדה אחר דשמין ע"ג שדה דעיקר חידוש חידשה בשמין. אבל זה ממילא ידעינן דדין הנזק הוא מה ששוה למכור. א"כ כיון דחמשים שוה למכור נכי חדא משלם נכי חדא. דאף דלגבי' שוה חמשים דהא מזבין. דין נזק לשלם מה ששוה למכור לא מה ששוה אצל הניזק

עפי"ז מיושב שפיר קושית התוס' שהקשה איך אמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה. הא רבא לא ס"ל דרבי יוסי הגלילי מדאוקי מתניתין נכסים שאין בהן דין מעילה כרבנן אכן לפי מה שבארנו למעלה לא קשה כלל דנהי דרבנן ס"ל דקדשים קלים לאו ממון בעלים הוא. אין הטעם משום דס"ל דקדשים קלים הוי הגוף של מזבח דזה בודאי לא אמרינן. מדלא חייבה התורה מעילה. ע"כ דלא הוי קדשי ה'. אלא דאעפ"כ אם כפר בקדשים קלים פטור מקרבן שבועה משום דלאו ממון בעלים הוא. פירוש כיון דרק קרבן שלהם הוא ואין בידו למוכרו ולא לעשות בו שום דבר ומשו"ה לאו ממון בעלים הוא היינו דלא שוה ממון למכור כיון דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. ומשו"ה פריך שפיר נכסים שאין בהן מעילה מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי. דהיך אמרינן נכסים שאין בהם מעילה מחויב אם הזיק. אע"פ שהם קדשים קלים. ואין בהם לעשות אלא להקריב א"כ גבי היזק דהדין הוא דשיימינן כמו ששוה למכור. כיון דלרבנן אין שוה למכור. שאין בידו למכור קרבן. א"כ קרבן דלאו מדברים העומדים למכור נינהו. אמאי ישלם. ע"כ דאתיא כר' יוסי הגלילי דס"ל דממון בעלים. ומוכר עולתו ס"ל דקיים. משו"ה לדידי' אם הזיק קדשים קלים משלם והנה כל זה דאמרינן דלרבנן פטור היינו דוקא אם הזיק קדשים קלים. אבל אם קדשים קלים שלו הזיק. אף דרבנן ס"ל דלאו ממון בעלים הוא היינו דממון לא הוי. אבל הקרבן היינו גוף הדבר. הוי בודאי של הבעלים ובהמתו מקריא. א"כ כשהזיק שור של קדשים קלים הרי שור שלו הזיק ולכו"ע משלם. דדוקא לגבי הניזק בעינן שיזיקו דבר ששוה ממון. אבל גבי המזיק לא בעינן רק שיהי' שור שלו ובהמתו יהי' וא"כ קדשים קלים דכיון דאין בהן מעילה הרי דלאו קדשי ה' הוא. משו"ה שפיר קאמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה כו'. דהרי המזיק בהמתו הוא ומחויב לשלם. אבל במתניתין דקאי אם הנזיקין הם קדשים. ע"ז קאמר רבא נכסים שאין בהן דין מעילה. דאילו נכסים שיש בהן דין מעילה היינו קדשים קלים אם הזיקו אינו משלם. דגבי הזיק החיוב לשלם מה ששוה למכור. לא מה ששוה לגבי דידי' כמו שהוכחנו מדין דשמין באותה שדה

(י) מעתה מיושב שפיר פסקי הרמב"ם דפסק כרבנן משו"ה לא הביא דין דר' יוסי הגלילי. וגם לא הביא דין דבכור נוטל פי שנים במוקדשין דאתיא כר' יוסי הגלילי. ומשו"ה פסק המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. ואעפ"כ אמר נכסים שיש בהן מעילה אין בהן דין נזקין. משמע דאילו נכסים שאין בהן מעילה אע"פ שקדושים יש בהן דין נזקין. כיון דבהמתו הוא ושור שלו הוא. כמו שאמר רבא תודה שהזיקה. וכמו שאמר רבי אבא שלמים שהזיקו. אבל היכא דהזיק קדשים קלים. בזה לא קאמר הרמב"ם דיחייב לשלם דכיון דפסקינן