לבוש מרדכי בבא קמא נד

א"כ אמאי לא כתב הרמב"ם גם גבי מעש"ש שפודין ואח"כ שורפין. ועיין שם בהשגת הראב"ד שהקשה אמאי שורפין אותן שלל שמים הוא ולא חל עליו איסור

(ג) עוד קשה לי על הרמב"ם איך פסק דמע"ש של עיר הנדחת יגנזו דמשמע מדברי הלח"מ דאילו הי' מבאר הרמב"ם דמיירי בנכנס לירושלים ונפל מחיצות הי' ניחא דס"ל מעשר שני בירושלים ממון הדיוט. והדברים תמוהים דהרי הרמב"ם פסק מע"ש ממון גבוה הוא והאי דפסק (בפ"י מהלכות בכורים) דעיסה של מעשר שני בירושלם חייבת בחלה. הטעם דס"ל כמאן דאמר בסוכה (דף ל"ה) דמשום היתר אכילה מקרי לכם. וכמבואר בארוכה שם בכ"מ בשם הר"י קורקוס. אבל בודאי ממון גבוה הוא וכיון דממעטינן שללה ולא שלל שמים. א"כ אמאי אסור בעיר הנדחת מע"ש כיון דשלל שמים הוא. והנה רש"י שם בסנהדרין (דף קי"ב) פירש הטעם דאמרינן גבי תרומה וגבי מע"ש יגנזו. וקשיא ממ"נ אם ממון גבוה הוא יהא מותרים. ואם ממון הדיוט הוא יהיו נשרפין כדין עיר הנדחת. ופירש רש"י הטעם דאין נשרפין דכיון דקודש הוא לא מזלזלין בהו כולי האי. והדברים תמוהים כיון דמצות עשה מן התורה הוא לשרוף. שע"כ ממון הדיוט הוא מדנאסרין. וא"כ יש מצות התורה לשרפם בכלל שלל עיר הנדחת ואיך מדחינן מצות עשה מן התורה משום דלא מזלזלין בתרומה ומע"ש ועדיפא מינה אמרינן בפסחים דכשיש על התרומה איסור מה"ת לאכול. כיון דאסור לאכול אין על זה כלל דין דמשמרת תרומותי ומותר לטמאותן ביד. ושורפין אותן ולא אמרינן כיון דקודש נינהו לא מזלזלין

בהו

(ד) וליישב כל זה נראה לי דהנה בסנהדרין שם אמרינן ר"ש אומר בהמתן ולא בהמת בכור ומעשר כו' ואמרינן אמר רבינא לעולם בבעלי מומין ומי שנאכל בתורת בהמתך יצאו אלו שאין נאכלין בתורת בהמתך אלא בתורת בכור ומעשר. הרי דר"ש ס"ל דכיון דיש ע"ז דינים איך לאכול לא מקרי בהמתך. אבל אנן פסקינן כת"ק דאף דיש ע"ז דינים איך לאכול. מקרי בהמתך. כיון דהוא שלו והזכות איך לאכול ניתן לו. והנה בעיר הנדחת כתוב קרא החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב ואת כל שללה תקבוץ כו' ושרפתה באש את העיר ואת כל שללה. והנה הא דעיר הנדחת נאסר בהנאה ילפינן מהחרם שתעשה חרם. ומצות שריפה מושרפתה כו' והא דממעטינן שללה ולא שלל שמים. היינו רק היכא דשלל שמים נינהו אז אין על זה דין דתקבוץ ושרפתה כיון דהוא שלל שמים היינו שהממון ממון שמים. אבל מדין בהמתה לא אימעוט שכיון שהדין לאכול הוא שלו ומקרי בהמתו. ומעתה מיושב שפיר מאי שמע"ש יגנוז ולא נשרף דבאמת מע"ש שלל שמים הוא דהרי מע"ש ממון גבוה הוא אלא דאע"פ ששלל שמים הוא אבל היתר אכילה לא שייך במע"ש שהרי הוא יכול להעלות לירושלם ולאכול ולא אחר ומשו"ה מקרי בהמתך. ומשו"ה דין דהחרם שייך בהו ונאסרין ובעי גניזה. אבל אין חיוב לשורפן. דגבי מצות שריפה כתיב שללה ולא שלל שמים. וכיון דממון גבוה משו"ה אין נשרף ובעי גניזה ולא שריפה ואילו לא היה כתוב אלא חד מיעוט שללה לא הייט ממעטים רק היכא דהממון הוא ממון גבוה כמו מע"ש. אבל היכא דהממון ממון הדיוט כמו תרומה ביד כהן אף דיש על זה קדושה הי' שורפין. אבל כיון דכתב רחמנא גבי מצות שריפה תרי מיעוטי חד ואת כל שללה תקבוץ. וממעטינן שללה ולא שלל שמים. וחד ושרפתה כו' ואת כל שללה. דבא ג"כ למעט שללה ולא שלל שמים. משו"ה ממעטינן אף היכא דהממון הוא ממון הדיוט כיון דיש על זה קדושה. משו"ה לא שורפין שהרי מיעט רחמנא שללה ולא שלל שמים היינו דשרפינן דוקא דברים שאין עליהם קדושה כלל. אבל נהי דאין עליהם מצות שריפה אבל מדין החרם לא אימעוט שהרי בהמתה נינהו ואף כתבי הקודש ממעטינן מדין שריפה כיון דיש עליהן קדושה

(ה) לפי"ז מיושב נמי קושית כראב"ד שהקשה אמאי פסק הרמב"ם דבכור בע"מ נהרג דבכלל בהמתך נינהו דהרי ר"ש אמר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר. ור"ש לא בא אלא לפרש ולא פליג את"ק עיין שם בכ"מ ע"כ אי אפשר לומר כן דמדקאמר הת"ק דמע"ש יגנזו. ע"כ דס"ל דאף דנאכל בתורת מע"ש אעפ"כ בהמתו נינהו. ולפי"ז ג"כ מיושב מאי שפסק הרמב"ם דמע"ש יגנז ולא פירש דמיירי דוקא בנכנס לירושלם ונפל מחיצות כדאיתא בגמ'. אכן לדברינו ניחא דנהי דפסק הרמב"ם. דמע"ש בגבולין פטור מן החלה. היינו דבעינן שיהי' ראוי לאכול. דכל שאינו ראוי לאכול לאו לחם הוא. וכיון דבגבולין אסור לאכול. לאו לחם הוא דאין לומר דטעמא משום דבגבולין ממון גבוה הוא דהרי גם בירושלם ממון גבוה. וע"כ כיון דההיתר אכילה שלו מקרי לכם. (דע"כ הכונה מה שההיתר אכילה הוא שלו אבל אילו לא היה לו רק רשות איך שייך לקרות עריסותיכם. וע"כ הכונה דההיתר אכילה הוא שלו). אבל בגבולין כיון דאין ראוי לאכול לאו לחם הוא. אבל גבי עיר הנדחת כיון דהמעשר שלו ובהמתו מקריא חל על זה דין דהחרם לאסור בהנאה. אך כ"ז דוקא אם נימא דאף דמעשר ממון גבוה. משום היתר אכילה מקריא לכם. אבל אם נימא דאם ממון גבוה הוא. אף שיש היתר אכילה לא מקריא לכם ממילא גבי עיר הנדחת. אם נימא דממון גבוה הוא גם בהמתו לא מקריא. ומשו"ה לרב חסדא דתלי פלוגתייהו דר"מ ורבנן באי מעשר ממון גבוה או ממון הדיוט הרי דלא ס"ל דמשום היתר אכילה מקריא שלו משו"ה פריך שפיר אי נימא דבגבולין ד"ה דממון גבוה הוא אמאי יגנזו. אבל הרמב"ם שפסק כמאן דס"ל דמשום היתר אכילה מקריא לכם. א"כ גבי מעשר אף בגבולין אף דממון גבוה הוא כיון דשלו הוא וההיתר אכילה הוא שלו בהמתו מקריא. אף דהממון הוא ממון גבוה

(ו) ומיושב נמי מאי שהקשינו אמאי בקדשי בה"ב אמר הרמב"ם יפדו ואח"כ שורפין אותן ואילו במע"ש לא הביא הרמב"ם דפודין אותן ואח"כ שורפין. והנה הראב"ד הקשה. אמאי שורפין כיון דשלל שמים הוא לא חל איסור. אך מלישנא דהגמ' משמע כהרמב"ם מדקאמר קדשי בה"ב יפדו. ואי נימא דלא חל עלייהו איסור כלל. למאי קאמר יפדו הול"ל מותרין שהרי יש כמה קדשי בה"ב שהן עצמן ראוין. אלא ע"כ הכונה דמחויבין לפדות. והטעם נראה לי דקדשי בה"ב יש עוד לבעה"ב זכותים בהדבר. ומשו"ה מחויבים הבעלים להוסיף חומש ורק קדושת דמים נחתא על הדבר אבל הדבר עדיין להבעלים. ומשו"ה הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל דוקא אם הבעלים חללו ומשו"ה כתב הרמב"ם דגנב והקדיש אף קדשי בה"ב אין משלם תשלומי דו"ה. ולא אמרינן מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. וע"כ דגם בקדשי בה"ב יש שיור זכות להבעלי' והוי כאלו לא מכרו כולו וכיון דגוף הדבר עדיין של הבעלים הרי אמרה התורה תקבוץ את כל שללה. א"כ מצוה לקבוץ השלל ולשרוף. וכיון דע"י פדי' ישרף השלל מחויבין לפדות. אבל כ"ז הוא דוקא אם ע"י פדי' ישרף השלל. אבל אם ג"כ ע"י פדי' לא ישרף השלל. בודאי דאין מחויבין לפדות. והנה בהקדש כשפודין.. הרי דבר הנפדה נשאר של הקדש לגמרי בלא שום זכותים להבעלים אבל במע"ש הרי כשפודין הכסף גם של הבעלים א"כ נשאר שלל הבעלים הוא זכות הבעלים בהכסף. וממילא אין מחויב לפדות כיון שהכסף ישאר בלא שריפה שהרי בהכסף יש שלל שמים ושלל שלו ומשו"ה יגנזו

(ז) היוצא לנו מדברינו דיש שני דינים. יש דין הכסף של מי הוא שלו או של גבוה. ויש דין הדבר בעצמו של מי היא או של גבוה או של הדיוט. והנה התוס' הכא בב"ק י"ב ד"ה ומחיים מי אמר הקשה אי מחיים לא אמר כ"ש לאחר שחיטה והנה רשב"ם פירש (בב"ב קכ"ג) דמשו"ה קדשים קלים לר' יוסי הגלילי ממון בעלים. משום דהבשר שייך להבעלים. ותמוה לי הדבר דהרי הכא אמרינן דהבשר זוכין הבעלים לאחר שחיטת משולחן גבוה ואיך נימא שמשום הכשר קדשים קלים ממון