לבוש מרדכי בבא קמא נג

ילפינן דבקניית מטלטלין אג"ק בעינן נתן דמי כולן. הא הרא"ש בעצמו משמע דס"ל דהיכא דאמר בפירוש שרוצה שיקנה אז קונה במתנה אף דס"ל דמתנה הוי כלא נתן דמי כולן א"כ לכאורה גם במכר הדין כן ויסבור הרא"ש כהרשב"א א"כ איך מביא ראי' דגבי מטלטלין אגב קרקע בעינן נתן דמי כולן הא ע"כ מיירי דאמר לו אגב אליבא דהרא"ש והיכא דאמר שרוצה שיקנה הא מועיל אף בלא נתן דמי כולן). והרמב"ם הא ס"ל דבצבורין לא בעינן אגב. וא"כ להרמב"ם מאי ראי' ממכר עשר שדות דבעינן דוקא נתן דמי כולן ואם לא נתן דמי כולן אמרינן שלא הקנה השדות שאינם סמוכים אבל בהשדה שעשה החזקה הרי לא אמרינן שעשה שיור והכא אם נימא דלא רצה להקנות המטלטלין עכצ"ל דהניח שיור בהחצר שיהי' מטלטלים שלו מונחים בהשדה וגם מאי ראי' משדות שאינן סמוכים לצבורין דסמוכים המה. ואף שרש"י מפרש דמטלטלין הנקנין אגב קרקע כשדה שאינה סמוכה לה דמי הרמב"ם ס"ל דסמוכה היא כיון דצבורין ואיך נוכל לומר תני' כותי' מנא לן דלאו סמוכה היא. אכן לפי הנ"ל מיושב דהנה מה שביארנו דבקניית מטלטלין אגב קרקע בצבורין קונה מטעם חצר ואף באינו משתמר גלי לן קרא דחצרו וקנינו באין כאחד כיון שאם יקנה יהי' חצר המשתמר כמו בגיטו וידו באין כאחד זהו דוקא אליבא תירוצא דרב אשי דחצר משום שליחות נמי מועיל ומשו"ה בחצר היכא דמשתמר לא בעינן עומד בצד שדהו. אבל לפי ההוה אמינא סברי דחצר אי נימא דבעינן דוקא עומד בצד שדהו דבעינן דומיא דיד. אף בחצר המשתמר בעינן עומד בצד שדהו ומשו"ה פריך מר"ג וזקנים וכי עומדין בצד שדהו ומשו"ה ג"כ פריך טוה"נ אינה ממון לקנות אג"ק דאף דצבורין. בעינן שהמוכר יקנה אג"ק. דלא נוכל לומר שקונה מטעם חצר שהרי חצר אינו קונה אלא בעומד בצד שדהו דבעינן דומיא דידה נמצא דרבא דס"ל שם כפי ההוה אמינא דהרי הוא אמר שפיר עבד וכו' אלא טוה"נ אינה ממון כו' לקנות אגב. (ומפורש אצלנו במקום אחר דגם הסיומא ולא היא נמי מדברי רבא הוא). נמצא דאליבא דרבא לא הוי כלל הא דביארנו למעלה דיש שני קנינים שנתחדשו מקרא דויתן האחד בצבורין וגלי לן קרא דמועיל חצר כזה שקונה עתה והוא קנין דאורייתא מטעם חצר. אליבא דרבא אי אפשר לומר כן שהרי חצר אינו קונה אלא דומיא דידה. ואליבי' הא דבצבורין קונין אף בלא אמירת אגב דביארתי דהטעם משום דבצבורין הקונה קונה ע"י החצר ואליבא דרבא צריך ע"כ לומר טעם אחר דלדידי' הטעם משום דאמרינן דבודאי דעתו להקנות שהרי לדידי' בצבורין ג"כ עיקר הטעם דמועיל משום דהמוכר מקנה המטלטלין אגב קרקע דהרי לדידי' בחצר בעינן עומד בצד שדהו. משו"ה אליבא דרבא שפיר מביאין ראי' כמו במכר עשר שדות אמרינן בעינן סמוכין דלא רצה להקנות כל השדות ה"נ אין ראי' שרוצה להקנות את המטלטלין דלגבי ההקנאה לא שייך סמוכין. ומשו"ה אף בצבורין לא קנה אבל הרמב"ם דפסק כרב אשי ולדידי' בצבורין המקבל מתנה קונה ע"י החצר א"כ אין ראי' ממכר עשר שדות דהתם אמרינן מנא לן דרוצה לעשותם לדבר אחד אבל הכא הרי הלוקח הוא קונה ממילא ע"י החצר ומנא לן אדרבה דרוצה לשנות שהרי כיון שהם ברשותו ממילא קונה ע"י החצר ודו"ק. משו"ה לדידן אין ראי' לקנין מטלטלין אג"ק דבצבורין כיון שהם בחצרו קונה אף אם לא נתן הכסף אחרי שהלוקח מעצמו יכול לקנותם רק אם המוכר מניח לו לקנות ולא בעינן הקנאה שיקנה לו אגב קרקע וממילא הוי כסמוכין. ובאין צבורין הא בלא אמירת אגב לא קנה כלל ובאמר קנה אגב הא גלי דעתו שרוצה שיקנה והיכא דגלי דעתו שרוצה שיקנה אף במכר עשר שדות קונה בהחזיק אף אם לא נתן דמי כולן משו"ה לדידן לא הביא הרמב"ם כלל דינא דנתן דמי כולן דלתירוץ רב אשי לא שייך האי חילוקא כלל

סימן יא

סוגיא דקדשים קלים ממון בעלים. וסוגיא דעיר הנדחת. ויתבאר חילוקים בין ממון בעלים. ובין גוף הדבר של מי. וחילוקים בעיר הנדחת בין שלל לגוף

הדבר

(א) גמרא נכסים שאין בהן מעילה מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי מאן תנא א"ר יוחנן בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הוא. והנה הלחם משנה (בפ"ח מהלכות נזקי ממון) הקשה דברי הרמב"ם אהדדי. דאיהו כתב קדשים שחייבין בהן מעילה אין בהן דין נזקין. הרי דבאלו שאין בהן מעילה יש בהן דין נזקין. ומשום דר' אבא דאמר שלמים שהזיקו גובה מבשרן וכן רבא שאמר תודה שהזיקה גובה מבשרה ס"ל כר' יוסי הגלילי. משו"ה פסק הרמב"ם כר' יוסי הגלילי. והביא ג"כ דין דרבא ודר' אבא. והקשה הלח"מ א"כ איך כתב הרמב"ם (בפ"ב מהלכות גניבה) הגונב קדשים מבית בעלים בין ק"ק בין קדשים קלים ה"ז פטור מן הכפל. ולדברי הרמב"ם הא קדשים קלים ממון הדיוט הוא ומקרי רעהו ותירץ דהתם גבי גניבה איכא מיעוטא אחרינא וגונב מבית האיש דמיעט הכל ולכך הביא הרמב"ם אח"כ ההוא קרא דוגונב ולא סמך אקרא דרעהו דלעיל עכ"ד הלח"מ. והדברים תמוהין דאם נימא דמקרא דוגונב מבית האיש ממעטינן. אף דבר שהוא ממון בעלים. א"כ איך סבר ר' שמעון הגונב קדשים שחייב באחריותן חייב בכפל משום דס"ל גורם לממון כממון דמי. נהי דממון הוי עכ"פ נמעט מוגונב מבית האיש ואף רבנן לא פליגי עלי' דר' שמעון אלא משום דס"ל גורם לממון לאו כממון אבל אי הוי ס"ל כממון דמי היו מודים דחייב כפל הרי דאם נסבור דהוי ממון בעלים. לא ממעטינן מוגונב מבית האיש. וא"כ קשה דברי הרמב"ם כיון דפסק קדשים קלים יש בהן דיני נזקין הרי דפסק כרבי יוסי הגלילי. ואיך פסק דפטור מכפל הגונב קדשים קלים. ועוד נראה בעיני תמוה דאיך נימא דהרמב"ם פסק כרבי יוסי הגלילי. א"כ אמאי לא הביא בפסקיו דין דרבי יוסי הגלילי דהכופר בקדשים קלים מחויב קרבן. וכן מוכרח דהרמב"ם לא פסק כרבי יוסי הגלילי. דבפ"ג מהלכות נחלות דמנה הרמב"ם דברים שהבכור נוטל פי שנים השמיט דנוטל במוקדשים פי שנים דבגמ' (ב"ב קכ"ג) בברייתא איתא דבכור נוטל פי שנים במוקדשין ופרכינן שם מוקדשין לאו דידי' נינהו. ואמרינן בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי ומדהשמיטה הרמב"ם הרי דלא פסק כרבי יוסי הגלילי. וגם עי' בקצוה"ח מה שהקשה מהא דפסק הרמב"ם המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. ובפסחים אמרינן דהיינו דלא כר' יוסי הגלילי

(ב) ונראה לי לתרץ דהנה הרמב"ם פסק (בפ"ד מהלכות עכו"ם) דמעשר וכסף מעשר שני שבתוך עיר הנדחת יגנזו. והקשה הלח"מ ז"ל שם בברייתא ורב חסדא מוקי לה להך ברייתא במעשר של עיר הנדחת שנכנס לירושלים ונפל מחיצת ירושלם דאי חוץ לירושלים ממון גבוה הוא וירושלם עצמה אינה נעשית עיר הנדחת. וע"כ בעיר אחרת היא ונפל מחיצות כדי שלא תקלוט מחיצות ורבינו לא ביאר זה והוא ז"ל פסק כרב חסדא במעשר שני בגבולין דממון גבוה הוא שכן כתב (בהלכות בכורות פרק ששי) עיסה של מעשר שני בירושלים חייבת בחלה משמע דבגבולין ממון גבוה הוא ופטור וא"כ הוי ליה לבאר כן ולא ידעתי למה עכ"ד הלח"מ. והיא לכאורה קושיא עצומה. עוד קשה לי דקדוק על הרמב"ם דהרמב"ם כתב למעלה דקדשי בדק הבית של עיר הנדחת יפדו ואח"כ שורפין אותן.