לבוש מרדכי בבא קמא מז

הבור. וכ"ז הוא היכא שיש עליו חיוב תשלומין אבל בדחף מטבע של חבירו לים הגדול דשם אין עליו חיוב תשלומין שישלם לו המטבע שהרי לא הזיק המטבע. ובעד זה שיצטרך להוציא הוצאות לבר אמוראי הוי ממון אחר. ואין מחויב לשלם ונכון בע"ה. אלא דלפי"ז יהי' לנו דין חדש. דהיכא שנפל שור לבור ונשברה רגלו. דכיון שלא נשתנה השור. ואיננו דבר אחר. כדקיי"ל דקטע רגלו לה הוי שינוי שהרי איבעי לן גנבה קטעה ומכרה מהו הרי דקטעה איננה שינוי. וא"כ לכאורה אף בלא קרא דוהמת ידעינן שאין מחויב לשלם רק בעד פחת הקטעה. שהרי שורו לפניו רק שעשה בו היזק יצטרך לשלם לו בעד ההיזק שעשה בשורו. נמצא דהכא בודאי דלא שייך לומר שכל השור הוא בגדר תשלומין. שהרי אין מחויב בעד השור היכא דבבירא שויא זוזא ואגודא שויא זוזא דלא שייך לישום שכר העלאה בתוך הנזק בזה לא יהי' הדין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו. שהרי בעד נזקו היינו בעד פחת שיפחות הלוקח משלם לו. ואמאי ישלם לו בעד העלאה. הא הוי ממון אחר והוי כדוחף מטבע של חבירו לים הגדול. וכל השור איננו מחויב לשלם ורק במת השור שנשתנה לגמרי אז מחויב להעלות שכל הנבילה הוי תשלומין אבל בלא נשתנה דאיננו בגדר תשלומין. אין מחויב להעלות ולע"ע לא מצאתי דין זה במפרשים. (ועיין לקמן בדברינו בסוגיא דעובר ירך אמו)

סימן ט

סוגיא דגובין מן העבדים ועבדי כמקרקע. ויבאר הרבה דיני כל המחובר לקרקע כמקרקע. ודיני ענבים העומדות לבצור

דף יא ע"ב אמר עולא אמר רבי אלעזר הלכתא גובין מן העבדים כו' והקשו בתוס' ד"ה אנא איך פליג רב נחמן אעולא וס"ל עבדי כמטלטלי דמי הא קיי"ל לגבי אונאה ושבועה עבדי כמקרקעי דמי ותירץ בתוס' דהכא לגבי מילי דרבנן ס"ל לרב נחמן עבדי כמטלטלי וס"ל שעבודא לאו דאורייתא והנה לכאורה קשיא איך פסקינן עבדי כמטלטלי דמי לגבי חוב הרי ס"ל שעבודא דאורייתא וכן יקשה מאי אישתמיט עולא מיני' דרב נחמן הא עולא סובר דשעבודא דאורייתא

ונראה לי דהנה הרמב"ם פסק ענבים העומדות לבצור לאו כבצורות דמיין ומשו"ה במסר לו עשר גפנים טעונות והלה אומר אינן אלא חמש פסק כחכמים דפטור משבועה והקשו דהרי הרמב"ם בעצמו פסק דעומד לבצור כבצורות דמיין לכמה מילי כמו לגבי קנין וכדומה ותירץ הש"ך בחו"מ (סימן צ"ה ס"ק ט') דדוקא לגבי שומרין ס"ל דלאו כבצורות דמיין אבל לכל מילי כבצורות דמיין וכן הוא מפורש בפירוש המשניות להרמב"ם. אלא דהקשו על הרמב"ם איך אמרינן בגיטין המקדיש עבדו אין מועלין בו רשב"ג אומר מועלין בשערו כו' והכא בשערו העומד לגזוז קמפלגי מר סבר כגזוז דמי ומר סבר לאו כגזוז דמי ואמרינן לימא הני תנאי כהני תנאי דתנן רבי מאיר אומר יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש ר"מ מחייב וחכ"א כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואמר רבי יוסי בר חנינא ענבים העומדות לבצור איכא בינייהו כו' הרי דגמ' מדמה דין מעילה לשומרים ולהרמב"ם לא נאמר אלא לגבי שומרים דלאו כבצורות דמיין ולא לגבי דבר אחר

והנה הש"ך בחו"מ סימן צ"ה ס"ק ז' הביא דהטור הקשה איך פסקינן ענבים העומדות לבצור כבצורות דמיין הרי ר"ח פסק כרבי אליעזר והקשה הש"ך הלא הר"ח פסק כרבי אליעזר לגבי תלוש ולבסוף חברו ומה ענין זה לענבים העומדות לבצור והנה בדברי הרמב"ם בענין תלוש ולבסוף חברו לכאורה קשה דהנה הרמב"ם פסק דמגבינן עישור נכסי אפילו מעמלי דבתי ופירש הרשב"ם בב"ב ס"ז משום דפסקינן להלכה כרבי אליעזר דכל המחובר לקרקע כקרקע וא"כ איך פסק הרמב"ם גבי דף של נחתומין שקבעו בכותל דטמא דלא כרבי אליעזר ושם בב"ב אמרינן דתלי זה בזה

ונראה לי לתרץ דהנה התוס' בב"מ (דף צ"ט) פירשו דלאו לכל מילי אמרינן דענבים העומדות לבצור כבצורות דמיין שהרי לגבי שבת לאו כבצורות דמיין ונראה לי טעם הדבר דהנה אם באנו לדון אם הדבר קרקע או מטלטלין עלינו לראות אם הדבר מיטלטל או אינו מיטלטל ומשו"ה ענבים העומדות לבצור ס"ל דכבצורות דמיין משום דדבר המיטלטל הוא שהרי עתיד הוא לבוצרם ואף שכשיבוא לטלטלם יצטרך לקצור או לתלוש אטו משום זה לא יקרא דבר שעומד לטלטל הרי גם דבר כבד שיצטרך עגלה לנושאו ג"כ מקרי דבר המטלטל אף דלא מיטלטל בנקל כמו כן גבי ענבים העומדות לבצור מקרי נמי דבר המטלטל שהרי עתיד לבוצרם. וא"כ לגבי אונאה דאמרה התורה דקרקע אין לה אונאה אמרינן היינו דוקא דבר שאין עומד לטלטל אבל לא ענבים העומדות לבצור וכן לגבי שבועה דמודה במקצת ילפינן מכסף או כלים דבעינן דבר המטלטל וענבים העומדות לבצור נמי דבר המטלטל הוא אבל גבי שבת אין תלוי בדבר מיטלטל שהרי גם התולש מבעלי חיים מחויב אלא עיקר הדבר התולש דבר מן המחובר חייב ומשו"ה בענבים העומדות לבצור מחויב שהרי עכ"פ מחובר הוא וגבי מחובר לא שייך לומר כיון דעתיד ליתלש לאו כמחוברין נינהו דהרי עכ"פ עתה מחוברים נינהו

ולפי"ז לכאורה קשה הא דאמרינן בב"ב אמר רבי אלעזר מ"ט דרבי אליעזר דכתיב ויטבול אותו ביערות הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף דבש התולש ממנו בשבת חייב חטאת ולפי דברינו מנא ליה לרבי אליעזר למילף דכורת דבורים הרי היא כקרקע נהי דמחייב התולש בשבת משום דכמחובר דמיין וזה יליף מיערות הדבש אבל מנא לן שתהא נקנה בכסף ושטר ולשארי הדברים דילמא דבר המטלטל הוא. ונראה לי דהנה לעיל הקשינו איך פסק הרמב"ם דף של נחתומין שקבעו בכותל דטמא והרי הוא פסק גובין עישור נכסי אפילו מעמלי דבתי הרי דס"ל כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אכן בפירוש כל המחובר לקרקע נוכל לומר שני ביאורים או משום דכל המחובר לקרקע הוא בעצמו קרקע כיון שהוא מחובר אינו דבר המיטלטל או משום דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו כמו דאמרינן המחובר לטמא טמא לטהור טהור. והנה הא דאמרינן דאין קרקע מקבל טומאה הטעם משום דבעינן כלי מעשה והיכא דעשה כלי אז אין הכונה שאותו צד שמשתמש בו הוי כלי אלא כל הדבר נעשה כלי ובקרקע אם חפר חריץ אף במתכת אין הדבר כלי שהרי לא נוכל לומר שהקרקע נעשה כלי ומשו"ה קרקע אינו מקבל טומאה אבל היכא דהי' הדבר כלי מקודם שחברו ואח"כ חברו נהי דנעשה קרקע אבל שם כלי שהי' על הדבר לא בטל וגם עתה כלי הוא כדין כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה נמצא דהוא קרקע ואעפי"כ כלי הוא ומטמא וא"כ מדאמר רבי אליעזר דדף שקבעו בכותל אין מטמא ע"כ דאין הטעם משום דהדף נעשה קרקע דנהי דהוי קרקע עכ"פ כלי הוא כיון שמקודם הי' כלי ע"כ דסבר רבי אליעזר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע מטעם דכללא הוא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו וכיון דנתחבר לקרקע חל עליו דיני הקרקע מעתה שפיר פסק הרמב"ם דמטמא דף שקבעו בכותל אף דפסק הרמב"ם דגובין עישור נכסי מעמלי דבתי היינו משום דמחובר לקרקע הוא בעצמו איננו דבר המיטלטל. אבל לא משום דסבירא לן כל המחובר לו כמוהו. ולא דמי למאי דאמרינן כל המחובר לטמא טמא ולטהור טהור התם בנעשה תשמיש להדבר. אבל אם אין הדבר תשמיש אז לא אמרינן כל המחובר ומשו"ה פסק הרמב"ם