לבוש מרדכי בבא קמא מו

ולדידי נראה דבודאי האמת כדברי הקצוה"ח האחרונים דהיכא דאיכא קצת נזק וצריך שומא אין לך אלא מקומו. וגבי דוחף מטבע לא הי' כלל נזק. וא"כ יהי' החיוב רק מה שצריך להוציא ממון אחר זה הוי גרמא. ומה שהקשה מריפוי דבהמה במקום נזק. לענ"ד פשוט דבודאי כששמין כמה נפחתה הבהמה שמין אותה כמה שוי' למכור. וממילא יחשוב הלוקח כמה יצטרך להוציא על ריפוי הבהמה. וזה ינכה מן הדמים. וממילא כששמין כמה היא שוה עתה בשעת הנזק יש בכלל הזה גם הוצאות הריפוי וכן מפורש בתוס' גיטין (דף מ"ב) ד"ה ושור לגבי שבת ז"ל ור"ת אומר דלא שייך שבת אלא באדם דשבתו לא הוה בכלל נזק דמשום שבת לא פחתי דמיו כל כך. אבל שור פשיטא דשבתו בכלל נזק הוא דפחתו דמיו ומתחלה כשהוזק שמין אותו כמה דמיו פוחתין למכר עכ"ל התוס'. וממילא הוא הדין והוא הטעם גבי ריפוי דבהמה כיון ששמין כפי שעומד' למכור. ממילא נזק הריפוי בכלל. שהרי שמין כמה יתן לוקח בעדה עתה. וממילא יחשוב הלוקח שצריך לו להוציא הוצאות על רפואתה. ומשו"ה נמי פריך אי אגודא שויא ארבעה ובבירא שויא זוזא כי קא טרח בדנפשי' קא טרח. שהרי צריך לשום ההיזק שעשה הבור ושמין אותה כמה היתה שוה היינו כמה הי' נותנים לו בעדה קודם הנפילה. וכמה נותנין עתה אחר ההיזק שנעשה בה. וממילא הא יחשוב הלוקח שצריך לו להוציא הוצאות להעלותה מן הבור ויפחות מהדמים שיתן ולא דמי לדחף מטבע לים הגדול. ששם לא עשה כלל נזק. ואין לנו מה לשום ורק לחשוב היזק שיצטרך ליתן לבר אמוראי. זה הוי ממון אחר שמפסיד דהוי רק גרמא בנזקין. וע"ז משני ל"צ דבבירא שויא זוזא ואגודא שויא זוזא. דהא הכא הוא באופן שאין הלוקח פוחת המקח שיצטרך להוציא הוצאות להעלות. וא"כ הויא הוצאות שיוציא על העלאה לא בגדר נזק. רק ממון אחר שמפסיד. בכה"ג אילו לא קרא דוהמת. לא הי' צריך לו לשלם בעד הוצאות. וא"כ מוכח מהאי גמ' גופא דבדחף מטבע אין צריך לשלם ההוצאות שיצטרך להעלות אף לר"מ דהא הכא אליבא דהילכתא קיימינן. ואחרים גופיהו היינו ר"מ כמפורש בהוריות. ואעפ"כ היכא שאין נזק אין צריכין לשלם בעד הוצאות שיוציא על העלאה. ובריפוי נמי בכה"ג בבהמה היכא שאם נשום כמה יתן הלוקח לא יפחות כסף שיצטרך להוציא על הוצאות הריפוי. אין צריך לו לשלם בעד זה שיוציא יותר מן הנזק ששמו לו שהוא כמה יפחות הלוקח שהרי בבהמה אין צריך ליתן לו ריפוי רק נזק. וכיון שהלוקח לא יפחות איננו בגדר נזק רק ריפוי ואינו מחויב בבהמה. אבל באדם דשם אמרה התורה ורפא ירפא. א"כ מוטל על החובל לרפאות מלבד נזק. שם שמין כמה יצטרך להוציא על ריפוי. (ועיין בתוס' פחת נבילה ודו"ק)

אלא דלכאורה יש להקשות נהי שביארנו שאדרבה מגמ' דידן נמי מוכח כמסקנת המרדכי דאין מחויב לשלם בעד מה שיצטרך להוציא המטבע מים הגדול אף לדידן כיון דשם אין נזק. והוצאות העלאה היכא דאין נזק הוי ממון אחר. אכן כל זה היינו קודם שדרשינן קרא דכסף ישיב לבעליו והמת. שעל בעל הבור להעלות שור מבורו. אבל עתה דגלי קרא. שחיוב ההעלאה על בעל הבור. אף שאינו בגדר נזק. שהרי נזק ביארנו. שהוא השומא כמה יתן הלוקח. והכא שהלוקח איננו פוחת בעד ההעלאה שהרי בבירא שויא זוזא ואגודא שויא זוזא וא"כ אינו מדין נזק ואעפ"כ גלתה התורה שעל בעל הבור להעלות. הרי חזינן שחייבה התורה לשלם אף אותו ממון אחר שפוחת בשביל זה וא"כ נימא דגלי קרא דאף ממון אחר שמפסיד על ידו יצטרך לשלם דבודאי זה דוחק לומר דהיכא שעשה קצת היזק אז מחויב אף ממון אחר. והיכא דאין מחויב על היזק אין משלם בעד ממון אחר. וכן רצה הקצות לחלק שם בתחלת דבריו. וכמובן זה דוחק גדול. דמאי שייכא האי היזק בהדי האי היזק. מה שעשה לו היזק היינו שפחת דמיו. הא שילם לו. והיזק שיצטרך ליתן בעד העלאה הוא היזק אחר. ואטו נימא היכא ששרף שטרו של חבירו שלא הי' שוה פרוטה הנייר. אז לא ישלם בעד החוב למאן דלא דאין דינא דגרמי. אבל אם עשה לו היזק בהנייר שוה פרוטה. אז ישלם לכו"ע אף בעד החוב שבשטר. בודאי דזה אין לומר כלל. ובהדיא אמרינן גבי שורף שט"ח מאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי בי' דמי ניירא בעלמא. הרי דאף שמשלם לו דמי הנייר. ששוה הנייר ששרף שוה פרוטה. אעפי"כ בעד החוב שהוא ממון אחר שהפסיד ע"י שריפת השטר אין משלם. א"כ ה"נ אמאי מחויב בעל הבור לשלם בעד העלאת השור המת מן הבור הא הוי ממון אחר. ואף ששילם לו בעד הנזק. אבל העלאה שאין בכלל נזק לא ישלם. אחרי שהלוקח לא יפחות בעד העלאה ומדחזינן דחייבה התורה ע"כ שחייבה התורה אף על ממון אחר. וזה בודאי אי אפשר לומר שהרי קיי"ל אף למאן דדאין דינא דגרמי היינו רק מדרבנן ובבהמתו לא דיינינן גרמי

ואולי יש לומר דהנה באמת צריך ביאור הא דאמרינן דוהמת יהי' לו איצטריך לפחת נבילה. וכדאיתא בתוס' דלא שייך קרנא דתור' קבירא בי' שהרי יכול למכור. ובלא קרא דוהמת יהי' לו הוי אמינא שהמת שייך למזיק. ולכאורה מה טעם הא כל נזקין אין צריך לשלם אלא הפחת שהפחית. אבל מה שנשאר הא הוי של הניזק דמה שלא הזיק מאין נימא שהוא של המזיק. ואטו אם אחד שבר רגל של בהמה קנה הבהמה. לכאורה בודאי היינו אומרים דצריך לשלם בעד היזק שהזיק הבהמה. אבל גוף הבהמה במה קנה. ולמה איצטריך והמת לגלות דהמת של ניזק. ועכצ"ל דבלא קרא דוהמת יהי' לו היינו אומרים. כיון שהניזק הי' לו שור. ועתה כשהמיתו הרי אין שור לפנינו רק דבר אחר לגמרי שעתה לפנינו נבילה לא שור. היינו סוברים שהוא צריך לשלם לו בעד שור שהזיק. ומחייב לשלם כל דמי השור שהרי השור עתה איננו לפנינו. ונבילה הוא דבר אחר שכבר נשתנה. וממילא כיון שהוא צריך לו לשלם בעד שור של הניזק שהרי עתה אין השור בעולם הוי אמינא דממילא קנה הנבילה המזיק שהרי בעד כל השור נתחייב בתשלומין. וכדאמרינן בגמ' לשתוק קרא ולכתוב שור ישלם תחת השור. היינו שמחויב לשלם בעד השור שהרי עתה אין השור בעולם. וממילא הנבילה של המזיק. ומשו"ה איצטריך קרא דוהמת יהי' לו. ולפי"ז נוכל לומר דאף עתה שגלה לנו קרא דוהמת יהי' לו לניזק אין הכונה שהוא איננו מחויב רק בעד פחת שפחת המיתה בשור ועשאתו נבילה. אלא באמת מחויב לשלם בעד כל השור. כיון שנשתנה ואין השור בעולם רק שיווי ששוה הנבילה. גלי קרא שזה הוא תשלום של המזיק להניזק ותשלום הזה גובה מגוף הנבילה ואין יכול לסלקו בדבר אחר. וממילא כיון שגלתה התורה שתשלום זה שיווי הנבילה גובה מגוף הנבילה. ממילא פחת נבילה דניזק. כדקיי"ל לר"ע גבי שור תם. דאין משתלם אלא מגופו אף שהוא ג"כ בגדר תשלומין ס"ל לר"ע שאם כיחש מזיק נותן כשעת הנזק. והיינו דס"ל לר"ע כיון שאמרה התורה שהפרעון מגופו. ממילא תיכף נעשה השור של הניזק. ובכה"ג למפרע הוא גובה אליבא דכו"ע כיון שאין יכול לסלקו בדבר אחר. ה"נ בנבילה כיון שהשיווי הזה אף שהוא בגדר התשלומין כיון שאין יכול לסלקו בדבר אחר נעשה תיכף הנבילה של הניזק. ומשו"ה פחת נבילה של הניזק. ולפי"ז שביארנו דאין הפירוש דגלי קרא דאיננו מחויב לשלם רק בעד הפחת שפחת ועשאו מחי למת. דבאמת החיוב לשלם בעד השור כדכתב קרא ישלם תחת השור. אחרי שעתה אין השור בעולם. ונבילה דבר אחר הוא. רק דגלי קרא דהנבילה גובה מגופו. לפי"ז שפיר ניחא דאשמעינן קרא דעל בעל הבור להעלות שור מבורו שאף שנעשה תיכף תשלומין. עכ"פ נעשה חיוב על המזיק לשלם להניזק וממילא החיוב על המזיק לתת ליד הניזק התשלומין כדין כל תשלומין שצריך הלוה לשלם ליד המלוה בעיר היינו במקום שלא יצטרך, להוציא הוצאות להשיגם לא שיחזור לו במדבר. וכדאיתא במתניתין לקמן קי"ח ה"נ לא ישיב לו בבור רק מחויב הוא להעלות מן