לבוש מרדכי בבא קמא מד

הדבר למפרע שזהו חלקו בין השמשות וא"כ שפיר מקשי הגמרא מכל הברירות דעלמא. דהוברר הדבר למפרע הלא לא סבירא ליה לרב נחמן

סימן ז

סוגיא דשור ובור שמסרן לחש"ו והזיקו. ויבאר חילוקים היכא דאזלה מחמת הרוח דיש מקום שחייב ויש מקום שפטור

דף ט שור ובור שמסרן לחש"ו והזיקו חייב לשלם מה שאין כן באש במאי עסקינן כו' לעולם בשור קשור ובור מכוסה ודכוותה גבי אש גחלת. ודקא אמרת מ"ש הכא ומ"ש הכא שור דרכי' לנתוקי בור דרכי' לנתורי' גחלת כמה דשביק לה מעמיא ואזלא. וכתבו בתוס' ד"ה שור ז"ל פרש"י אפילו בלא חרש דרכי' לנתוקי מאליו וכן בבור דרכי' לנתורי מאליו וקשה דהא ע"כ בקשרו ובכסהו כראוי איירי כדפירש"י ולקמן תנן כסהו כראוי פטור ונראה לפרש דדרכו לנתוקי ע"י חרש כו'. והנה הרמב"ם בפ"ד מהלכות נזקי ממון כתב ז"ל מסר בהמתו לחש"ו אע"פ שהי' השור קשור הבעלים חייבין שדרך השור וכיוצא בו להתיר הקשר ולצאת ולהזיק אפי' שמרוה שמירה מעולה וחתרה ויצאה והזיקה הבעלים חייבים. וכתב הראב"ד ע"ז א"א חיי ראשי דבר זה לא מצאתי לו שורש כי מה שאמרו בור מכוסה ושור קשור שמסר לחש"ו שהוא חייב באינו קשור ואינו מכוסה כראוי עסקינן וסומך על שמירת החרש. והנה על הרמב"ם דפירש כפרש"י קשה קושית התוס' כיון דכסהו כראוי אמאי חייב הא תנן כסהו כראוי פטור. ועל הראב"ד דמפרש בלא כסהו כראוי. קשה ג"כ כמו שמפרשי התוס' דע"כ בכסהו כראוי מיירי. דאס לא כסהו כראוי אמאי פטור באש

ונקדים עוד דהנה בב"ב אמרינן דבי מריין ברי' דרבין כי הוו נפצי כיתנא הוה אזלא רקתא ומזקי אינשי אתו לקמי' דרבינא אמר להו כי אמרינן מודה רבי יוסי בגירי דילי' הני מילי דקא אזלא מכחו הכא זיקא דקא ממטי לה מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו אמרוה קמי' דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסעייתו. ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש והזיק דחייב לשלם התם ניחא ליה דליזול ופירשו בתוס' ד"ה מאי שנא דרבינא לא חשיב פירכא דסבר כי היכי דלא גמרינן משבת לענין תשלומין כדמפרש רב אשי בהכונס דגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בנזקין פטור הכא נמי לא גמרינן מהתם שיהא חייב להרחיק ומר בר רב אשי סבר נהי דלענין חיוב תשלומין לא גמרינן לענין הרחקה דלחשיב גירי דילי' גמרינן שפיר. כיון דגרמא בנזקין אסור. והנה הרמב"ם פסק בפי"א מהלכות שכנים דמחויב להרחיק. אבל אם הזיק פטור לשלם כיון שרוח הוא שהזיק. וקשה עליו שהרי הרמב"ם פסק בפי"ד מהלכות נזקי ממון גבי ליבה וליבתה הרוח דמחויב אף היכא שלא הי' בלבוי' כדי ללבות. אף דהרוח הוא שליבה. הרי דלא ס"ל כרב אשי דאמר בב"ק דלא ילפינן משבת דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא ומשו"ה פטור באם לא הי' בלבוי' כדי ללבותו. אבל הרמב"ם שפסק שם דחייב בכל גווני אף שהרוח הוא שעשה הליבוי איך פטר כאן גבי רקתא משום שהרוח הוא שהזיק. והנה התוס' בב"ב ובב"ק הקשו אמאי פטרינן משום שהרוח הוא שליבה. או משום דזיקא דקא ממטי ליה. מאי שנא דמחייבינן באש משום רוח מצוי' אף דזיקא הוא דקא ממטי. ונראה לפי מה שביארנו למעלה לחלק בין דליל דכתב רש"י דפטור משום שלא נתקל אדם בבורו ובין הא דאמרינן ולחייב בעל גחלת. וביארנו דעל מעשה של זה אין מחויב האחר אף שפשע ורק גבי גחלת דהחיוב הוא משום דאזיל ברוח מצוי' אז פרכינן ולחייב נמי בעל גחלת. שהרי הוא הניח ברוח מצוי' ומשו"ה פרש"י דהפירכא הוא אף לר"ל על כל הגדיש דאמאי אמרינן בגמ' דפטור. ולא פירש דהקושיא אמתניתין אמקום גחלת. דמקום גחלת דהוא מעשה הכלב שהוא שורף לא מחייבינן לבעל גחלת אף שפשע. כמו שביארנו בארוכה והא דמחייבינן בהניח אבן על הגג והרוח הוא שזרק. התם כיון שזרק הרוח. הרי כובד האבן הוא המזיק. והרוח זרקו מעל הגג אבל היכא דמזקי בור המתגלגל ודליל בהדי דאזל דאז כח התרנגול הוא שמזיק אז פטור בעל הדליל. מעתה גבי רקתא פטור שהרי המוץ בעצמו לא הי' יכול להזיק. ורק מה שהרוח זורקו בכח על פני האדם הוא שמזיק א"כ לאו מעשה דידי' ולאו אשו הוא המזיק. ולא דמי' לאש שהזיק ברוח מצוי'. דהתם הרוח רק מקרב. אבל כיון שקירב הרוח אז האש מעצמו בוער. אבל הכא בלא כח הרוח. אף אם הי' מקרבו לא הי' מזיק בלא כח הרוח ומשו"ה אין לחייבו על היזק הרות אף שהוא ע"י פשיעתו וכן מה שהקשה בתוס' אמאי גבי ליבה וליבתה הרוח פטור אם לא הי' בליבוי' כדי ללבותו. מאי שנא מאש שמחויב אף שהלך ברוח מצוי'. אכן לפי מה שביארנו למעלה. דמשו"ה פריך בגמ' נימא כורה גרם לו. והקשו בתוס' אף אם גם הכורה גרם אבל גם הבור גרם ויחייבו שניהם. וביארנו דבאמת גבי בור לא עשה כלל תקלה לגבי דהאי שור. שהרי כמו שהלך השור באופן שלא הי' נופל בלא קול הכרי'. לא הי' כלל לגבי' תקלה נמצא שהכורה עשה בורו תקלה לגבי דהאי. ולא דמי לבור המתגלגל ברגלי אדם. ואבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו. דהתם כיון דמצוי הוא הרוח ואדם ושור המגלגלין הרי עשה מתחילה תקלה. שהרי הרוח יפיל והשור והאדם יגלגלו אבל הכא אטו מצוי הוא שירד כורה וישמיע קול שמזה יבעת השור. נהי דאונס לא הוי אבל פושע ג"כ לא הוי' שנימא שעשה לכתחילה תקלה לגבי דהאי משום שהכורה ירד. ומשו"ה אינו מחויב על מעשה הכורה. והנה היכא דליבה ואין בליבוי' כדי ללבותו. הנה לא נוכל לומר שעשה מזיק כיון שמצוי הוא הרוח. דאף שאמרינן שמצוי הוא הרוח אבל אטו מצוי הוא כל רגע שנימא מצוי הוא שברגע שליבה יבא הרוח. נהי דאמרינן שאם הניח אבן בראש גגו ונפל ברוח מצוי' והזיק שמחויב. היינו שהרי הרוח מצוי לבא אם לא בשעה זה יבא בשעה אחר נמצא שעשה מזיק. אבל הכא כיון שאין מצוי שיבא ברגע זו ממש. הרי לא עשה כלל מזיק. נמצא דהרוח הוא שעשה המזיק משו"ה אין לחייבו על מעשה הרוח. שהרי לא עשה כלל מזיק. וכן יש לפרש הירושלמי שהביא התוס' (בדף נ"ט) ד"ה לבתה ר' יוחנן ור"ל תרווייהו אמרי אפילו ברוח שהעולם מתנהג בו פעמים שהוא בא ופעמים אין בא. פירוש וא"כ אין מצוי שיבא ברגע שליבה. ודוק. וא"כ אדרבא מוכח מהירושלמי דלר"י ור"ל מיירי מתניתין ברוח מצוי' והוא דלא כדברי התוס'

עפי"ז נוכל לישב קושית התוס' בד"ה ורבינא שהקשה מאי פריך מגץ היוצא מתחת הפטיש לרבינא. לאמימר נמי הי' יכול להקשות שהרי אמימר מודה דפטור מתשלומין וגץ היוצא מתחת הפטיש מחויב בתשלומין אכן לדברינו מיושב. שהרי גבי רקתא יש שני טעמים לפוטרו ולא ללמוד מאש. חדא דלא עשה כלל מזיק. שאילו לא הי' בא הרוח ברגע שנפץ הי' הרקתא נופל לארץ ולא הי' הולך. נמצא דזה לא מקרי מצוי. שהרי אין מצוי שיבא ברגע זו ממש. ועוד יש טעם לפוטרו כיון שבשעת הזיקו ג"כ היזק הרוח הוא. שסוטר הרקתא על פני האנשים. ובלא חוזק היזק הרוח אם הי' רק מקרבו לא הי' מזיק. אכן גבי גץ בעת שהרוח מקרבו אז הגץ בעצמו בוער. שהרי אש הוא. והנה רבינא ומר בר רב אשי. פליגי בהאי סברא. אי מקרי גירי דילי' הכא גבי רקתא כמו דאמרינן לעיל זמנין דבהדי דמנח סולם יתבא הנמי' בחור ויקפץ. הנה לרבינא ס"ל דאף דהרוח מצוי. אבל אין מצוי שיבא ברגע זו ממש משו"ה לא מקרי כלל מעשה דילי'. אבל מר בר רב אשי ס"ל דמשום זה מקרי גירי דילי'. ואעפ"כ פטור מתשלומין גבי רקתא. משום דהרות