לבוש מרדכי בבא קמא מג

למכור קרקע אלא עד היובל משום דכתיב הארץ לא תמכר לצמיתות היינו שאינו יכול למכור לצמיתות ואין בידו למכור אלא פד היובל או באמת בשעת מכירה המכירה היא לעולם דיש כח בידו למכור מכירה מוחלטת לעולם רק יובל אפקעתא דמלכא שאמרה התורה דבשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו ונפקע קנין שהי' ללוקח וחוזרת לזה שהיתה שלו מקודם. והא דכתיב לא תמכר לצמיתות לא שאינו יכול בשעת מכירה למכור אלא הכי הכונה שלא יהי' מכור לצמיתות כיון שבשנת היובל תשוב בחזרה לבעלים. ונראה דיש להוכיח דין זה מהא דאמרינן בגיטין שם אמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני אבל ביובל ראשון ד"ה מביא וקורא ופירש"י ביובל שני שכבר מנו ישראל יובלין ושמיטות וכבר הורגלו להחזיר קרקעות בההיא קאמר ריש לקיש דמביא ואינו קורא דסמכא דעתי' דמוכר דודאי הדרא לי' וזה בטוח שיחזירנה עכ"ל רש"י. ואם נימא דס"ל דיובל הוא הדין שאינו יכול למכור אלא עד היובל ואין כח בידו למכור יותר מאי מועיל שביובל ראשון לא סמכה דעתם ולא סברי שחוזרת הקרקע ביובל וטעו בדין עכ"פ דין התורה שהמכירה לא מהני' רק עד היובל ולא יותר שהרי אין כח בידו למכור יותר וא"כ המכירה לא הוי אלא לפירות אף שהמוכר והלוקח סברו דהמכירה היא לגוף הקרקע שהם חשבו שלא תחזור ביובל אבל באמת אין קנין להלוקח אלא לפירות. וא"כ איך נימא ליה ללוקח ביובל ראשון שיביא ויקרא כיון דידעינן דהוי לפירות וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. אלא ע"כ צריך לומר דהמכירה הויא עולמית אלא שבשעה שבא יובל אז נפקע אבל קודם יובל הויא מכירה לחלוטין וקנין הגוף הוה משו"ה ביובל ראשון מביא וקורא שהרי מכירה היתה לחלוטין משא"כ ביובל שני כיון שכבר סמכו דעתייהו שקרקע חוזרת ביובל ממילא לכתחלה לא מכרו אלא עד היובל כיון שהם יודעין מתחלה שהקרקע תחזור ביובל מצד דין יובל ממילא לא מכרו אלא עד היובל. והנה לפי"ז אחרי דהמכירה יכולה היא להיות לחלוטין אלא דהחסרון מטעם גמר ומקני זהו לא שייך אלא גבי המוכר שהוא לא מקנה אלא עד היובל אבל מצד הלוקח לא שייך לא גמר וקני דהוא הוא קונה סתם אלא שהחסרון מצד המוכר שהוא אינו מקנה אלא עד היובל. וכן הוא ברמב"ם דביובל שני סמכא דעתי' דהמוכר שיחזירו הרי דתלה החסרון במוכר. ואף כי מלשון רש"י משמע דהחסרון הוא גם מצד הלוקח. מהרמב"ם שהזכיר רק מוכר ס"ל דמצד הלוקח לא שייך לא גמר וקני ורק המוכר אינו גמר ומקנה. וכל זה הוא דוקא גבי מוכר אבל גבי האחין שחלקו כפי שבארנו להרמב"ם דסובר דדין שותפות הוא כולה לזה וכולה לזה ובעת החלוקה לא שהם מוכרים זה לזה אלא דבזה שרצו לחלוק ממילא נשאר הדין שזה מסתלק רשותו מחלק חבירו וחבירו מסתלק רשותו מחלקו וזה דאמרינן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ולכאורה כיון שהשדה היתה גם מתחלה שלו אמאי מחויב להחזיר אלא דזה פשוט כיון דכתיב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו ומקודם היתה אחוזה ולפני יובל בעת שחלקו יצאה האחוזה ממנו ואיננו אחוזתו והתורה אמרה דבשעת היובל צריך שישוב השדה למי שהיתה מקודם אחוזתו ולפני היובל יצאה ממנו ונמצא שמי שהיתה השדה שלו אחר החלוקה צריך להחזיר ביובל למי שיצאה ממנו ועכ"פ אף על גב דמחזירין זה לזה ביובל מכל מקום קודם החלוקה היתה כולו לזה וכולו לזה ובשעה שחולקין לא שהם מקנין זה לזה אלא דהחלוקה היא כיון שזה רצה בחלק זה וזה רצה בחלק זה וקנו מידם על זה ממילא נגמר החלוקה ונסתלק רשות כל אחד מחלק שנטל חבירו וא"כ על זה בודאי לא שייך למימר לא גמר ומסתלק נמצא אחר החלוקה נשאר לכל אחד חלקו קנין עולמית כמו במכירה ביובל ראשון דהוי מכירה עולמית משום שאז לא הי' החסרון שלא גמר ומקני הכי נמי בחלוקה אף ביובל שני כיון דבחלוקה לא שייך למימר לא גמר ומסתלק ממילא נשאר לכל אחד קנין עולמית לא קנין פירות עד היובל. ומעתה מיושבים דברי הרמב"ם שפסק קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואעפ"כ פסק האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל ולא קשה האיך משכחת שיביאו ביכורים היכא דחלקו אחין כיון דהרמב"ם סובר כולו לזה וכולו לזה א"כ אחר החלוקה ביובל שני כמו במכירה ביובל ראשון דהקנין הוי עולמית ולא הוי כלל קנין פירות אף שבשעת היובל יהי' אפקעתא דמלכא דיהי' צריך להחזיר מ"מ עד היובל הוי קנין עולמית. והא דקאמר רב יוסף אי לאו דקאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש כיון דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל א"כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון היינו דוקא לרב אסי דאית ליה גבי האחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. ואף שבגמ' אמרינן דטעמא דרב אסי משום דמספקא ליה אי כיורשין הוי או כלקוחות אבל בבכורות (דף מ"ח) מוכח דטעמא דרב אסי הוא משום שהוא סובר דהם מחצה יורשין ומחצה לקוחות. ובזה מיושבים שם קושית התוס' ד"ה דאמר רב אסי ע"ש והיינו משום דרב אסי ס"ל דשותפין או אחין הוו מחצה לזה ומחצה לזה וא"כ כשכל אחד נוטל חלק הו"ל בחלקו שנטל רביע משלו שהי' לו מתחלה ורביע שהאחר מכר. נמצא שבשעה שחולקין לוקח האחד מחבירו רביע שמכר לו וא"כ הוי מכירה ככל מכירות דסמכה דעתו דמוכר ואיננו מוכר לו אלא עד היובל. וא"כ לדידי' שפיר קאמר רב יוסף דאי לאו דהוי סבר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף לא היו יכולין האחין שחלקו להביא ביכורים אלא חד בר חד דבבכורים בעינן שתהא כל היניקה מארצך וכדאמרינן אילן הסמוך למיצר אין מביא וקורא. ובזה מיושב קושית התוס' גיטין (דף מ"ז) ד"ה טבל והארכתי במקום אחר. ואף אי אמרינן כדקאמרה הגמ' בב"ק דמספקא ליה אי כיורשין אי כלקוחות ג"כ לא היו יכולין להביא ולקרות כדאמרינן בב"ב (דף פ"א) דאם קנה שני אילנות בתוך של חבירו כיון דמספקא אי קנה קרקע או לא קנה קרקע מביא ואינו קורא. והא דקאמר בגמרא לא הוה משכחת דמייתי אין הכונה דלא מייתי כלל דהא המוכר שדהו לפירות גם ריש לקיש מודה דמביא אלא דסבירא ליה דאינו קורא והא דקאמר לא משכחת דמייתי פירש"י לא משכחת דמביא וקורא וא"כ שפיר קאמר אליבא דרב אסי דאלו לא סבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף לא הוה משכחת דמייתי אלא חד בר חד כיון דמספק אינו קורא. אבל הרמב"ם דפסק יורשין הוי ובטלה מחלוקת אף שסובר קנין פירות לאו כקנין הגוף מ"מ מביא וקורא דחלוקה לדידי' לאו קנין פירות אלא קנין עולמית כדביארנו לעיל. וניחא נמי השתא איך קאמרה הגמ' בביצה (דף ל"ט) איתיבי' רבא לרב נחמן וכו' ופריך שם בגמרא על הא דאמרינן דרב נחמן סובר יש ברירה גבי בור של שני שותפין והאי מדידי' קא ממלא והאי מדידי' קא ממלא מהא דאמר רב נחמן דאף אם חלקו גדים כנגד גדים לא אמרינן זהו חלקו המגיע משעה ראשונה. והקשינו לעיל דגבי בור של שני שותפין לא הוי כברירה דעלמא דגבי בור של שני שותפין פסקינן כראב"י דסבירא ליה יש ברירה ובכל הברירות אמרינן אין ברירה. אכן לפי אשר ביארנו לעיל דטעמא דאמרינן דברירה זו לא הוו כברירות דעלמא היינו דברירה דהכא הוי מהשתא דבשעה שחולקין אמרינן דהשתא מבורר שמחלקו נסתלק רשות האחר כיון דכן הוא הדין שיחלקו אבל לא אמרינן דהוברר הדבר למפרע דזהו חלקו משעה ראשונה ושם בביצה דאיירי שם במילא מים ביום טוב מה יועיל אם נאמר ברירה דמהשתא נברר שהוא שלו ורשות שהי' לאחרים נסתלק אבל מכל מקום בין השמשות הי' גם כן של אחרים וא"כ נצטרך למימר הוברר הדבר למפרע דברירה דהשתא אינו מועיל כיון שהי' בין השמשות גם של אחרים א"כ הא קנה שביתה כרגלי כולם ואינו יכול לילך אלא למקום שכולם יכולין לילך ואיך נאמר כרגלי מי שנתמלאו לו וע"כ נצטרך למימר דרב נחמן סבירא לי' דהוברר