לבוש מרדכי בבא קמא לז

ז"ל מי שהי' לו חוב אצל חבירו ואמר לו מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר ה"ז כמו שנתן הדמים עתה וכל החוזר בו מקבל מי שפרע. לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהן יכול לחזור בו. והקשה הראב"ד דהרי בקידושין אמרינן ואי מלוה להוצאה נתנה אמאי ושוין במכר שזה קנה הרי דאם נפסוק המקדש במלוה אינה מקודשת גם במכר לא קנה. וא"כ הרי פסקינן המקדש במלוה אינה מקודשת ואיך פסק הרמב"ם דבמכר קונה מלוה. והנה בירושלמי קידושין פ"ב ה"ה איתא בקידושי מלוה לחומרין בקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע ביקש להעמיד לו מקחו נשמעיני' מן הדא והרי לך אצלי בו יין ויין אין לו הא יש לו חייב ליתן לו תני רבי חייא אם יש לו יין חייב ליתן לו יין. וכבר תמה הרשב"א דמפשטות דברי הירושלמי משמע דהלוקח יכול לחזור ואין מוסרין אותו למי שפרע אבל המוכר לא יכול לחזור בו וקנה הלוקח קנין גמור. ואיך אפשר שהלוקח אין מחויב במי שפרע והמוכר מחויב להעמיד המקח. אכן לפי מה שביארנו למעלה דהרמב"ם פסק במת האב בתוך ל' בין שחלקו בין שלא חלקו נשתעבדו הנכסים משום דס"ל כלישנא קמא דבכורות דאליבא דעולא האי קרא דוהאיש אשר אתה נושה יוציא אליך את העבוט. קאי בבא לגבות חוב. לא בבא למשכנו דע"ז מיירי תחילת הפסוק. ויש בפסוק שני דינים האחד דאם תבא למשכנו לא תכנס אל ביתו לעבוט עבוטו רק בחוץ תעמוד. וכן אם באת לגבות בדין אז אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט. ומזה ע"כ מוכח דשעבוד מטעם קנין מדקראה לו תורה עבוט ע"כ דכשמגיע לאחד חוב אז כל נכסיו קרוין עבוט אליבא דעולא. היינו שהתורה עשתה כל נכסיו כמו משכון אלא דהתורה נתנה רשות ללוה ליתן מה שירצה. והנה במלוה על שדהו ואמר אם לא אתן לך מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלך. למאן דס"ל אסמכתא קניא. לא צריך קנין אחר שהרי מתחלה הלוה באופן שאם לא ישלם אז יהי' שלו ונעשה קנין בשעת מעשה לזה למאן דס"ל אסמכתא קניא. וכן יהי' הדין אם הזמן לא יהי' תלוי בימים רק במעשה הלא ג"כ יהי' קנוי בלא קנין למשל אם הלוה על שדהו ואמר אם לא אלך בשעה פלונית למקום פלוני יהי' שלך יהי' גם כן קנוי בעת הגיע הזמן. והנה בפסחים פליגי אביי ורבא אי בע"ח למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא. דלאביי משעה שהלוהו קנוי לו אלא דיש לו זכות לשלם. וממילא כששילם איגלאי מילתא למפרע דלא הי' שלו אבל אם לא שילם אז איגלאי מילתא למפרע דהי' שלו. והנה אף דרבא פליג וס"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא דקני למפרע אבל זה נוכל לומר דגם רבא ס"ל דמכאן ולהבא אין צריך קנין. כיון דבשעה שהלוהו חל השעבוד על כל נכסים. וכמו שביארנו דלעולא שעבוד מטעם קנין. ובשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת ויש להם שדה בשותפת וציא שט"ח על אחד מהן יוכל הבע"ח לגבות. משום דהרי יש לו קנין בהשדה לגבות וחל שם עבוט על כל הנכסים. אלא דיש רשות להלוה לברר על איזה דבר. אבל כיון דבירר הלוה דרוצה לפורעו מדבר הלא זה הוא העבוט. והוי כאילו הלוה על דבר זה ואמר לו כשיגיע הזמן יהי' שלך. ה"נ בהגיע הזמן היינו שהלוה רוצה לפרוע מדבר זה הרי זה הדבר נעשה שלו. ובמכאן ולהבא ס"ל לרבא ג"כ דלא בעי קנין דכיון דדין התורה הוא שיגבה מדבר זה הרי נעשה דבר שלו. ולא שייך כאן אסמכתא שהרי לא גזים וכן הוא הדין ואף אם בשעה שהלוהו לא הי' לו עדיין הדבר אבל כיון דשעבודא דאורייתא הלא נעשה עבוט כל שקונה בעד החוב (אף שפסק הרמב"ם דאקני לא אמרינן אחריות טעות סופר היינו מדרבנן דבעי שטר) ומשו"ה מיושב שפיר הא דאמרינן בב"מ (דף ס"ו) דלאחר מתן מעות קנה כנגד מעותיו. ובשעת מתן מעות קנה הכל. והוא דלאחר מתן מעות אם הלוה רוצה להגבהו משדה זו הרי על זה אמרה התורה יוציא אליך את העבוט. ופירש בתוס' דקאי גם על קרקע. ומהו יוציא אלא הכונה דמראה לו זה יהי' לתשלומין וכיון דרצה הלוה שיגבה מזה נעשה תיכף דין הגבי' על שדה זו ונעשה שלו. וכיון דדין הגבי' על שדה זו ולא יותר אין צריך קנין כמו בשור תם דכיון דדין הגבי' על השור ס"ל לר"ע שנעשה שותף תיכף ולא בעי קנין. אבל כיון דהוא רק מטעם גבי' ממילא לא קנה אלא כנגד מעותיו. אבל בשעת מתן מעות אז אם הקנה לו הרי הכסף הוא מטעם קנין. וממילא הדין בנותן פרוטה על השדה קנה כל השדה. משא"כ בגבי' אין יוכל לגבות רק כדי חובו ונכון בע"ה

מעתה מבוארים דברי הירושלמי. דהנה אם אחד רוצה למכור לחבירו דבר בעד החוב נהי דלא יכול לקנות מטעם ההלואה שהרי מלוה להוצאה נתנה ולא הוי כסף אבל עכ"פ יכול לקנות מטעם עבוט. שהרי כיון שהלוה רוצה למוכרו בעד החוב. הרי זה כמו שרוצה לפורעו בזה בעד החוב. ונעשה דין עבוט ע"ז שרוצה למוכרו. ומהו דין העבוט הזה שזה יהי' שלו בהגיע הזמן. ומהו הזמן. שהלוה רוצה שיפרע המלוה מזה. שכ"ז שלא רצה הלוה הי' לו רשות לדחות אצל דבר אחר אבל כיון שהראהו על דבר זה. כבר נתקיים יוציא העבוט. אלא כיון דהוא מטעם גבי' לא יכול לגבות רק כמה שמגיע לו ולא יותר אבל אם הי' מלוה כסף אז הי' קונה אף שוה אלף בעד מלוה פרוטה. לפי"ז הפירוש בהירושלמי כן בקרקעות לא קנה במטלטלין אין מוסרין למי שפרע היינו אם באנו לדון מטעם קנין שיקנה אף יתר על המלוה. אז לא קנה ואף למי שפרע אין מוסרין מה שיתר על המלוה. אבל אם ביקש רק להעמיד מקחו כמו שהלוה. היינו אם המכירה היתה רק בדמי הלואה זה מחויב להעמיד וראי' ממתניתין שאם אין לו יין. הא יש לו חייב ליתן לו יין. משום דמתניתין מיירי היכא שלא הי' הקנין רק כדי הלואה ואז קונה מטעם גבי' כיון שחל דין הגבי' על היין שהרי הוציא לו עבוט את היין. משו"ה שפיר פסק הרמב"ם בקדושין לא קנה דהתם לא שייך גבי' ורק מדין קנין והלואה כיון דלהוצאה נתנה לאו כסף הוא. אבל גבי מכר כיון דרוצה ליתן החבית של יין בעד החוב אז זהו העבוט ונעשה תיכף שלו מדין גבי'. וכל זה הוא דוקא אם נסבור כעולא דשעבוד מטעם קנין. דאז מיירי קרא דיוציא העבוט בבא לגבות. אבל אם נסבור שעבודא לאו דאורייתא קרא דיוציא אליך את העבוט מיירי ג"כ בבא למשכנו ולא בגבי'. ולא נקרא כלל עבוט. ע"כ לדידי' צריך המלוה לעשות קנין בנכסי הלוה כשבא לגבות שהרי לא הי' לו כלל קנין בהנכסים (ולדידי' בשני יב"ש שיש להם שדה בשותפת לא יוכל לגבות בעה"ש דלדידי' הגבי' מהנכסים הוא מדין ערב וכו') משו"ה לדידי' אם נימא דמלוה להוצאה ניתנה ולאו כסף הוא גם במכר לא יוכל לקנות במלוה אם נסבור מלוה להוצאה ניתנה. משו"ה בקדושין דאזלא הסוגיא אליבא דרב דס"ל שעבודא לאו דאורייתא פריך ואי מלוה להוצאה ניתנה במכר אמאי קנה. אבל הרמב"ם דס"ל שיעבודא דאורייתא וס"ל מטעם קנין כדמוכח מהלכות בכורות משו"ה במכר פסק דקנה מטעם כיון דרצה לפרוע נעשה ע"ז דין העבוט וקנה בלא קנין אחר. והנה הר"ן הביא דהרשב"א הקשה אמאי אמר רב נחמן זה גובה וזה גובה. לימא בעל בינונית לבעל זיבורית אני פורע אותך בחוב שאתה חייב לי ותירץ דמהא שמעינן דשטרא לאו בני גוביינא נינהו דמילי נינהו אע"ג דמילי דמזדבני בפריטי נינהו מכל מקום לאו בני גוביינא דבי דינא נינהו. וב"ד ג"כ אין יכולין להגבות מלוה שיש לו ללוה אצל אחרים בחוב שיש לו עליו מתורת גוביינא אלא דלכי מטא זימנא מוציאין מזה ונותנין לזה מדרבי נתן כו' עכ"ל הר"ן בשם הרשב"א בכתובות (דף ק"י)

ובזה מיושב שפיר מה שהקשו איך פסק הרמב"ם בשנים שהוציאו שט"ח זה על זה ויש לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית זה גובה וזה גובה. הלא אם יגבה בעל הזיבורית בינונית יחזור בעל העידית ובינונית ויגבה הבינונית שהרי פסקינן בינונית וזיבורית בע"ח בבינונית. כרבינא אליבא דעולא. אכן לדברינו הרי ביארנו דאליבי' כל נכסים המה עבוט. נמצא כיון שבאו לב"ד