לבוש מרדכי בבא קמא לה

רבא מכדי נכסי דבר אינש אינון ערבין בי' מי איכא מידי דלדידי' לא מצי תבע ולערב מצי תבע לי' והתנן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב וקיי"ל לא יתבע מן הערב תחילה אלא אמר רבא לעולם שמת לאחר ל' והבמ"ע דליכא אלא חמש סלעים כו' ודכו"ע אית להו דרב אסי דאמר רב אסי האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות ודכו"ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ודכו"ע אית להו דרב פפא דא"ר פפא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות והכא בחמש ולא חצי חמש קא מיפלגי כו' אלא דכו"ע חמש ולא חצי חמש והכא בדרב אסי ורב פפא קא מיפלגי ואיכא דמתני לה אסיפא נתחייבו הנכסים דמית האב אימת אילימא דמית לאחר שלשים מכלל דר"מ סבר כי חלקו פטורין הא אישתעבדו להו נכסי אלא בתוך שלשים כי חלקו אמאי מחייב ר"י ליזל לגבי האי ולידחיי' וגבי האי ולידחיי' אמר רבי ירמי' זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקח אחד מהן שדה מחבירו בע"ח גובה ממנו דא"ל אי בדידך מסיקנא מנתא דידך שקילנא ואי בחברך מסיקנא משתעבדא לי מקמי דידך אמר רבא מכדי נכסי דבר אינש אינון ערבין בי' וכו' כלישנא קמא ע"כ. הרי מוכח דאם חלקו אזיל לגבי האי ומדחי ולגבי האי ומדחי. ותירץ הכ"מ דטעמא של הרמב"ם מדחזינן ללישנא קמא כי מתמה אימת בתוך שלשים ואמר ליזל לגבי האי ולדחיי' לא מתמה אלא אדר"מ ולא אדר"י משמע דלר"י דאמר נתחייבו נכסים ניחא ליה דלא מצי כל חד לדחוי' משום דאע"ג דמית תוך שלשים יום כשהגיע יום ל' חל החיוב על הנכסים ואע"ג דלישנא בתרא מתמה אדרבי יהודה ואמר ליזיל לגבי האי ולדחיי' פסק כלישנא קמא משום דמסתבר טעמי' עכ"ד. אך לכאורה דבריו תמוהים דאיך מסתבר טעמא דלישנא קמא דאיך יחול החיוב ביום ל' כיון שהאב מת. ועל הבנים ג"כ לא יחול החיוב שהרי לא נדע לן מי הוא הבכור ואיך יחול חיוב על הנכסים כקושית רבא מכדי נכסוהי דבר אינש כו' והרי גם לישנא קמא ס"ל כן וא"כ באמת קשה אמאי לא פריך רק לר"מ הא גם לר"י קשה. גם אין לומר דפסק הרמב"ם כרבי ירמי' שהרי פסק האי דיינא דמחית למלוה מקמי' דלתבע ללוה מסלקינן לי'

ונראה לפרש ואולי כן הוא ג"כ כונת הכ"מ דהנה בב"ב (דף קע"ה) אמרינן דבר תורה שעבודא דאורייתא ופירוש רשב"ם דילפינן מוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה וה"ה למקרקע וכן אמרינן לקמן דלא מצי למימר דעולא סבר שעבודא לאו דאורייתא דהא אמר עולא מנין לבע"ח שדינו בזיבורית שנאמר והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. והקשה התוס' מאי ראי' היא זו הא מיירי מיני' דידי' ומיני' דידי' אפילו מגלימא כו'. ועוד הקשה התוס' ז"ל ומה שפירש רשב"ם גבי שעבוד דאורייתא הוי האי קנין דכתיב יוציא אליך את העבוט וגבי לאו דאורייתא פירש והא דכתיב יוציא אליך במשכנו שלא בשעת הלואתו. בב"מ (דף קי"ד) משמע דבשעבוד דמיני' פליגי ולא ידע רבי מאי קאמר וגם לא הבנתי מה שאומר למ"ד לאו דאורייתא דקראי במשכנו שלא בשעת הלואתו כ"ש דהוי דאורייתא דבשלא בשעת הלואתו הוא גבייה מחוב עכ"ד התוס'. וצ"ל דמדיליף עולא דבע"ח דינו בזיבורית מאשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה אף דקרא מיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו והרי חזינן דהקפידה תורה יותר במשכנו שלא בשעת הלואתו מבשעת גבי' שהרי במשכנו שלא בשעת הלואתו אמרה תורה לא תכנס אל ביתו. ובשעת גבי' פסק הרא"ש בשם הר"ת וכן הובא בשו"ע סימן צ"ז סעיף ט"ו שליח ב"ד נכנס לביתו ויפרע לזה חובו שפריעת בע"ח מצוה הרי דחמיר משבש"ה מגביי'. וכן לענין אוכל נפש אסור למשכן ובשעת גבי' מותר לגבות אפילו אוכל נפש כדאיתא להדיא שם בחו"מ סעיף כ"ג בשם נ"י סוף פ' המקבל. וא"כ איך מביא עולא ראי' לגבי' דאינה אלא מן הזיבורית דילמא כי אמר רחמנא דהרשות ביד הלוה להוציא הגרוע דוקא בבא למשכנו שלא לפרעון אבל בבא לגבות אז גובה מן הבינונית או מן העידית כדין נזקין. עכצ"ל דעולא ס"ל דבחוץ תעמוד והאיש זה קאי בבא לעבוט עבוטו דהוא בבא למשכנו. וכדדרשינן והאיש זה שליח ב"ד אבל קרא דאשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט זה דין אחר וקאי על גבי' וקמ"ל דבשעת גבי' יש רשות ללוה ליתן למלוה מה שהוא רוצה. היינו אף הגרוע שבכלים. וא"כ שפיר מביא ראי' דעולא ס"ל שעבודא דאורייתא כיון דפירש דקאי קרא דאשר אתה נושה בו בשעת גבי' א"כ איך כתב קרא יוציא העבוט הא לאו עבוט הוא. עכצ"ל דכל מה שמוציא נקרא עבוט היינו שכל שיש לו הוי כמשכון לגבי מלוה ופירש יוציא הדבר שהי' כבר עבוט היינו שהי' משועבד לו כמשכון (העבוט שהי' כבר עבוט). ע"כ דס"ל דכל נכסיו של לוה עבוט הם למלוה הרי דסובר שעבודא דאורייתא

עוד יש לומר דמשו"ה מוכיח דעולא ס"ל שעבודא דאורייתא כיון דעולא מביא ראי' מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט היינו מדנתנה התורה רשות ללוה שהוא ישלם להמלוה לא שהמלוה יקח בעצמו. מוכח דיש בידו ליתן מה שהוא רוצה. זה אינו אלא אם נימא דשעבודא דאורייתא היינו דיש לו קנין בנכסים לגבות מהם חובו וכסברת ר' ירמי' דס"ל שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת ולקחו שדה בשותפות בע"ח גובה מהם וע"כ דס"ל דהבע"ח יש לו ג"כ קנין בהשדה לגוביינא א"כ יכול לומר גם אני שותף בהשדה והנני נוטל חלקי ומה איכפת לי שמגיע לך פסידא מזה. וא"כ בלא קרא דוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט הוי אמינא דהבע"ח הולך וגובה מן השדה שהרי קנין שלו הוא נוטל. ובא הקרא להוציא דלא נימא כן אלא דרשות ביד הלוה ליתן מה שהוא רוצה א"כ גם זיבורית יתן דזהו עיקר החידוש שנותן לו הגרוע. אבל אם נימא דשעבודא לאו דאורייתא. א"כ לא יגבה מן הנכסים אלא מדין ערב א"כ פשט הקרא דאשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט היינו כיון דהנכסים ערבין בו. א"כ איך יוכל ליקח מן הנכסים הלא עליו לגבות מן הלוה לא מן הערב תחילה א"כ דילמא משו"ה כתב קרא דיוציא אליך. היינו שהוא יתן לא שהמלוה יקח שהרי עליו לגבות מן הלוה תחלה. אבל זה יוכל להיות דעליו החיוב ליתן מעידית או מן בינונית. ואף אם נימא דמסברא ידעינן כיון דאין על הנכסים חיוב ולא נכתב בקרא. עכ"פ מהפסוק אין ראי'. ע"כ דסבר עולא שעבודא דאורייתא וא"כ הי' למלוה לגבות בלא תביעה מן הלוה וקפיד קרא דהלוה ישלם ע"כ דגובה מן הזיבורית. עכ"פ מדסבר עולא דקרא דיוציא העבוט מיירי בגבי' ומדקרי קרא עבוט ע"כ דשעבודא דאורייתא ויש לו קנין בנכסים. אבל מאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא יסבור דקרא לא מיירי בגבי' דבגבי' לא מקרי עבוט אלא מיירי במשכון. ומשו"ה קרי עבוט דבע"ח קונה משכון

ולכאורה יש להקשות למה לן טעמא דמשו"ה אין יורדין לנכסי הלוה עד שיתבענו. משום דהוי דומיא דערב דאין תובעין אותו תחלה תיפוק ליה דקרא מפורש הוא אשר אתה נושה בו יוציא אליך לא שתקח בעצמך. אולם לפי דברינו יתישב. דכיון דמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא קרא דיוציא לא מיירי בגבי' כלל. והנה טועה בשיקול הדעת אינו חוזר וא"כ בימי רבא דלא נפסק עדיין הילכתא שעבודא דאורייתא. א"כ אף אם סבר רבא דשע"ד הוי רק שיקול הדעת וא"כ לא הי' מסלק הדיין משום דעבר אקרא דיוציא אליך שהרי למאן דס"ל של"ד לא מיירי קרא בגבי' כלל. משו"ה, קאמר רבא דממ"נ מסלקינן דאם נסבור שע"ד עבר אקרא דיוציא אליך ואם נסבור שעבודא ל"ד אז אדרבה כיון דשעבודא ל"ד א"כ אין גובין מן הנכסים אלא מטעם ערב וא"כ מכש"כ דלא הי' לו להוריד את המלוה טרם שיתבע את הלוה. ומשו"ה סילק רב ייבא ברי' דרב חנן את הדיין כיון דטעה ממ"נ בין אם שעבודא דאורייתא אף דגביית הנכסים לא מטעם ערבות רק מטעם קנין. אבל הוא עבר אקרא דיוציא אליך היינו שהוא יתן לא שיגבו מקודם. ואם שעבודא ל"ד דלא קאי