לבוש מרדכי בבא קמא לג

תקלה עביד. (והרי הרא"ש ותוס' סברי דבמחצה תקלה פטור מכל וכל. ונהי דביארנו לעיל דחייב. אבל עכ"פ לא מצינו שנא' האי כולי תקלה עביד). ובפרט בכה"ג שאלולי מעשה השני לא הי' כלל תקלה לגבי דהאי. ויש עוד סברא לומר משום דאנא תוראי בבירך אשכחתי' היינו בור שלך הזיק. אבל זה ג"כ לא שייך אלא אם נחבט בתקלה שלו. אבל לא אם תקלה שלו לא הי' עצם המזיק. אלא דיש עוד סברא לחוב שנים שעשאו אדם ושור היזק. משום דכיון דע"י האדם עשה השור. נעשה השור בעירו ומחויב על מעשה השור. כמו שפירשו התוס' בפרק הכונס גבי הוציאוה לסטים. אך זה שייך דוקא גבי שן ורגל או אש אבל גבי בור. נהי שיחשב השור כבעירו. עכ"פ שור הוא והרי אמרינן איש בור ולא שור בור. א"כ אף אם נעשה בעירו ג"כ יפטור על מעשה השור. מעתה אם אדם הניח אבן המתגלגל ברגלי אדם ובהמה ובא שור וגלגלו למקום אחר אז יהי' הדין כן אם נחבט אדם בהאבן אז מחויב בעל האבן הכל. אף שהתקלה לגבי דהאי עשו שניהם הוא והשור שגלגל למקום הזה. אבל כיון שבורו הזיקו. הרי לא גרע משור שדחף לבור. דאמר לו לבעל הבור את קטלתי' ומחייבית לשלומי. אבל אם נתקל באבנו ונחבט בקרקע דמחייבינן ליה מטעם תקלה אז בעל האבן אינו מחויב רק החצי שהרי הוא והשור עשו תקלה לגבי דהאי ואית ליה שותף. ובכה"ג גבי תקלה לא שייך כולי תקלה עביד. וגם על מעשה השור אין לחייבו כמו שביארנו: מעתה מתישב שפיר דברי הרמב"ם שהבאנו דס"ל דאם קשר חוט ברגלי תרנגולים. או שהי' לחוט בעלים ולא אצנעי' ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר. וקשה עליו (מדף י"ט) דפרכינן על רב הונא אי לא אצנעי' פושע הוא. פירוש וכולי נזקא בעי שלומי. אכן לדברינו מיושב בפשטות דהנה רב הונא דאמר דבקשרו אדם חייב כולי נזקא. ע"כ מיירי בשהאדם או הבהמה ניזק בדליל עצמו. ומשו"ה אף שגם התרנגול עשה התקלה שהרי גררו. אעפ"כ מחויב כולי נזקא מטעם דאמר לו בירא דידך הזיקתו. א"כ פריך שפיר אי לא אצנעי' פושע הוא דכיון דבורו הוא עצם המזיק מחייב אף אם על התקלה אין מחויב. ועוד ע"כ מיירי רב הונא בכה"ג דניזק ונחבט בדליל. שהרי רב הונא תלמיד רב ס"ל כותי' דרב לקמן (דף ל') דבור שחייבה עליו תורה הוא להבלו. (מדפריך לרב לא יהא אלא כרפשו). א"כ ס"ל דחיובא דבור הוא דוקא עצם המזיק לא תקלה וע"כ מיירי בנחבט בדליל. ואז מחויב כולי נזקא אי לא אצנעי' אבל הרמב"ם מיירי היכא דהדליל לא הי' רק תקלה. שהרי הרמב"ם מדייק בלשונו ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר. א"כ לא הי' רק תקלה והרמב"ם לטעמי' דס"ל בור שחייבה תורה הוא אף לחבטו משום דגם על תקלה מחויב. משו"ה אינו משלם רק חצי נזק שהרי על התקלה יש לו שותף התרנגול ועל תקלה לא שייך האי כולי תקלה עביד משו"ה כתב הרמב"ם דאינו משלם רק חצי נזק וכמו שביארנו

סימן ד

סוגיא דאי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרי'. ודין דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ויתבאר אי שיעבוד מטעם קנין או מטעם ערבות

דף ח מכר לאחד או לשלשה ב"א כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים בזא"ז כולן גובין מן האחרון כו' מכרן לאחד היכי דמי אילימא בב"א כו' אלא פשיטא בזא"ז ומ"ש שלשה דכל חד וחד אמר לי' הנחתי לך מקום לגבות הימנו האי נמי אכל חד נימא לי' הנחתי לך מקום לגבות ממנו הכא במ"ע כגון שלקח עדית באחרונה כו' א"ה ליתי כולהו ולגבי מעדית משום דאמר להו אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שקליתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למרי' ושקליתו כולכו מזיבורית א"ה בנזקין נמי נימא הכי אלא הבמ"ע ביתמי דלאו בני פרעון נינהו ושעבודא דילי' עלי' דידי' רמיא הילכך ליכא למימר הכי אלא משום דאמר להו טעמא מאי אמרו רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין משום תקנתא דידי אנא בהא תקנתא לא ניחא לי כדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו כו'

והנה הרי"ף והרמב"ם פסקו בסתמא דאם מכר לאחד בזא"ז ולקח עדית באחרונה כולן גובין כדינן משום דאמר אי אפשי בתקנת חכמים. אבל הניזקין גובה מן העדית כיון דגם מיני' דידי' הי' גובה מן העדית. והקשו ע"ז המפרשים אמאי גובה הניזקין מן העדית נימא לי' אי שתקת שתקת ותקח מן הבינונית תקח ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למרי' ותקח מן הזיבורית. ודוקא ביתמי אמרינן דכולן גובין כדינן אבל אם המוכר חי גובה הניזקין מן הבינונית. ומה שתירץ המ"מ בשם הרשב"א דאין הלכה כאוקימתא זו איני מבין דלכאורה האוקימתא לא פליגא על דין דאי שתקת

ונראה לתרץ דהנה לכאורה צריך ביאור מאי דין הוא דאי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למרי' דפירש הרא"ש דאין הפירוש דיהדר לי' השטר. דהרי בחזרת השטר לבד לא בטלה המכירה אלא פירוש הרא"ש שיכתוב לו שטר מכירה. וא"כ קשה כיון דצריך דעת הקונה מאין פשוט לן דירצה המוכר לקנות דזה אין לומר דיתן לו במתנה דלזה בודאי יתרצה המוכר כיון שעי"ז יפטר מן החוב שאם יגבו ממנו יתחייב לשלם להלוקח בודאי דזה אין סברא לומר דאיך יעשה כן שבשביל שירצה שישאר עדית אצלו יפסיד הרבה החוב שיש לו לגבות מן המוכר שהרי למחר וליומא חרא כשיהי' לו נכסים יגבה ממנו בשביל הקרקע שגבו ממנו. ועתה כשנתן לו מתנה לא יגבה ע"כ דהפירוש שימכור להמוכר. וא"כ קשה מאין ברור לו שירצה המוכר לקנות כדי שיהי' לו טובה. דיאמר להם אי לא מהדרנא. ועוד קשה על דין דאי שתקת ביבמות דאמרינן שם מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו אדמון

אומר

**(הערה

גמ' דף ז אלא אמר רב אחא בר יעקב אי איכא לדמוי' לבע"ח מדמינן לה בע"ח דיני' בבינונית ואי אמר הב לי זיבורית בציר פורתא א"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמי'. הקשה באסיפת זקנים בשם הראשונים. כיון דמן הדין בע"ח בזיבורית כדאמר עולא דבר תורה בע"ח בזיבורית. ורבנן הוא דתקנו לבע"ח לשקול בבינונית לימא אנא לא ניחא לי בתקנתא דרבנן כדקי"ל כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין. ונאמרו הרבה תירוצים. ולא יכלתי לירד לסוף דבריהם הקדושים דאטו אמרה תורה בע"ח יטול בזיבורית. שיאמר אני חפץ בדין התורה. ואשקול זיבורית בע"כ של הלוה. הלא עולא יליף רק דבע"ח דיני' בזיבורית. מדאמר קרא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך. ומה דרכו של איש להוציא פחות שבכלים. ומזה ילפינן דאפי' זיבורית יכול ליתן הלוה למלוה. שהתורה אמרה שהרשות ביד הלוה להוציא וליתן מה שהוא רוצה. וממילא אם הלוה רוצה ליתן בינונית בודאי דיכול ליתן לו מן התורה גם בינונית. שהרי אמרה התורה כל מה שיוציא הלוה ויתן יקבל המלוה ע"כ. וא"כ איך יאמר אני רוצה בדין התורה. הלא זהו דין התורה. שאם רוצה הלוה ליתן בינונית יתן לו בינונית ואם רוצה ליתן זיבורית בידו ליתן זיבורית. וצריך ביאור דבריהם:)**