לבוש מרדכי בבא קמא לא

חוץ לבור ומתה אין ב"ד מחייבין אבל אם תפס הניזק אין מוציאין מידו מאי ספק הוא הא בגמ' אמרינן דבכה"ג אף לשמואל פטור. והנה בגמ' שם פרכינן דאמאי מחויב בנפל לפניו מקול הכרי' נימא כורה גרם לו. והקשו בתוס' ורא"ש אף אם כורה גרם יתחייב כמו שנים שעשאו ועיין שם תירוצם דהיכי דעשה חצי התקלה אז פטור ואינו מחויב אלא בעשה כל התקלה או חצי ההיזק עי"ש והוא דחוק. ונראה לישב דהנה רש"י (דף י"ט) בד"ה אלא מתניתין כתב דאם קשר אדם הדליל בתרנגול והתרנגול הזיק בו בזריקתו אז הקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו. והקשה בתוס' דלחייב משום אשו כמו אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו. הרי חזינן דדעת התוס' דאם הזיק שור בדבר של חבירו אז גם בעל התקלה מחויב מטעם אש. א"כ אם הבהמה הזיקה בשליף שעלי' אם השליף הוא של אחר אז מחויב גם בעל השליף מטעם אש> א"כ אף אם השליף הוא של בעל השור הנה מלבד שנוכל לחייבו מטעם רגל שהרי שור שלו הזיק הרי גם על השליף נוכל לחייבו מטעם אש דלא גרע מאלו הי' שליף של אחר. מעתה תקשה איך אמרינן הזיקה בשליף שעלי' ברה"ר פטור מכל וכל ליחייב חצי נזק מטעם השליף כמו אלו הי' השליף של אחר שהי' מחויב מטעם אש. עכצ"ל דאם השור הזיק בדבר של אחר אז אינו מחויב אלא בעל השור דהשור הוא העושה ההיזק אף שגם האחר פושע אעפ"כ אינו מחויב על מעשה של אחר ולא דמי לאבנו וסכינו. דהתם ג"כ מעשה ההיזק עושה האבן שלו. והרוח הוא שקרבו שהפילו מעל הגג. אבל כיון שזרקו הרוח אז כובד האבן הוא המשבר הכלי משא"כ היכא שהזיק האבן בגלגול אם הזיק בהדי דאזלי אז כח השור הוא המזיק בכה"ג השור לבדו חייב. אף שבעל האבן פשע. אעפ"כ אינו מחויב על מעשה השור. ומה שהוכיחו התוס' דמחייבי שניהם בעל התקלה ובעל המזיק מהא דאמרינן לקמן וליחייב נמי בעל גחלת. לפענ"ד אינה ראי' דהתם גבי אש הא דמחייבינן את בעל הכלב הוא משום שהניח האש ברוח מצוי' משו"ה הקשה אמאי נחייב את בעל הכלב לבדו משום שהניח ברוח מצוי'. נחייב את בעל הגחלת ג"כ אם לא שמר גחלתו שהרי גם הוא הניח אשו ברוח מצוי'. אבל אם הי' החיוב מטעם שהכלב עצמו מזיק אז לא הי' פריך וליחייב נמי בעל הגחלת

ומדויק מאד דברי רש"י שם (דף כ"ג) ד"ה וליחייב ז"ל רש"י הלכך לר' יוחנן דאמר לעיל על הגדיש משלם חצי נזק דצרורת הן לשלם בעל הגחלת חצי האחר דממונו הוא וריש לקיש דאמר על הגדיש כולו פטור לשלם בעל הגחלת כולו עכ"ל רש"י. ולכאורה תמוהים דברי רש"י דלמה לו לרש"י לפרש לריש לקיש הקושיא אמאי פטור על כל הגדיש. אמאי לא נקיט דהקושיא לריש לקיש ג"כ על מתניתין כמו לרבי יוחנן דהא לריש לקיש הא דאמר במתניתין על הגדיש משלם חצי נזק הוא על מקום גחלת. א"כ ליפרוך אמאי אינו משלם אלא חצי נזק לשלם בעל הגחלת חצי האחר ויהי' הקושיא אמתניתין לא אדברי הגמ' אלא דסבר רש"י דעל המקום הגחלת דהכלב הוא המזיק והוא השורף אין לחייב את בעל הגחלת אף אם פשע. דאין מחייבין משום פושע על מעשה של אחר ורק על כל הגדיש שהחיוב הוא מטעם שהניח האש ברוח מצוי'. ע"ז פריך וליחייב נמי בעל גחלת הרי הוא הניח אשו ברוח מצוי'. משו"ה שפיר פרש"י דאם התרנגול זריק הדליל והזיק בזריקתו. אז הקושר פטור אף אם הוא פושע דאין מחייבין משום פושע על מעשה של אחר

והנה הכא על קושית התוס' והרא"ש שהקשו מאי פריך נימא כורה גרם לו. הלא שניהם עשו התקלה בעל הבור והכורה. נראה לי דהכא בעל הבור לא עשה כלל תקלה לגבי השור. שהרי השור הלך באופן שלא הי' נופל לבור בלא הבעיתה מקול הכרי' נמצא שלא הי' לו הבור תקלה ורק הכורה עשה הבור לתקלה בזה שהבעתו. והוי דומיא שלקח אחד אבן של תבירו שהי' מונח במקום זה. באופן שלא הי' תקלה. והוא גלגלו למקום אחר ועשאו תקלה דאז השני חייב. ולא דמי לבור המתגלגל ברגלי אדם דמחייב בעל התקלה. דהתם כיון שמצוי בשוק אדם ובהמה לגלגל האבן א"כ עשה מתחלה תקלה. שהרי מצוי הוא שיבא. א"כ עשה בור ע"י רוח מצוי'. אבל הכא בכורה אטו מצוי הוא שיכנס לתוכו כורה ויחפור. שנימא שהוא עשה תקלה לגבי השור. שהכורה יעשו בורו לתקלה. בודאי דזה אין מצוי שיורד כורה לחפור. שעי"ז יבעת שור. נמצא שהכורה עשה לגבי השור כל התקלה. (והוי כמו שור שדחף חבירו לבור. דלרבנן פטור משום דלא הוי לגבי' דידי' תקלה). והנה בחיובו דבור יש לפרש או שהחיוב הוא משום שבור שלו הוא המזיק או כיון שבורו הוא התקלה אף שהמזיק הוא דבר אחר מחויב ג"כ. והנה רב חזינן דס"ל חיוב דבור הוא דוקא אם בורו הוא המזיק. אבל אם בורו הוא רק תקלה אז הוא פטור שהרי ס"ל בור שחייבה עליו תורה הוא להבלו דההבל הוא שלו. והוי כמו אשו שהזיק. אבל אם נחבט כיון דהחבטה הוא המזיק אינו שלו אף דהתקלה הוא בודאי שלו שהרי ע"י כרייתו נפל אעפ"כ פטור. דחיוב דבור הוא דוקא אם עצם המזיק שלו ומשו"ה בנתקל באבן ונשוף בקרקע פטור אליבא דרב. אבל טעמו דשמואל דאמר בור שחייבה עליו תורה הוא להבלו וכ"ש לחבטו נוכל לומר שני טעמים. או דס"ל דחיובא דבור הוא על תקלה ג"כ. א"כ אף שעצם המזיק היינו החבטה אינו שלו אלא קרקע עולם מחויב כיון דע"י תקלתו נחבט. או דטעמא דשמואל דבאמת הרי בור ברה"ר אינו שלו אלא דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו. ס"ל לשמואל דאין הכונה דהקימה התורה ברשותו רק חלל הבור דהוא ההבל. אלא דגם קרקעית הבור הוא ברשותי' דכל זה הוא בכלל הבור שקראה התורה את הכורה בעל הבור וממילא אליבא דשמואל לאו קרקע עולם הזיקתו אלא בור שלו הזיקתו. ולשמואל כל שעושה דבר תקלה שעי"ז יוכל לבא לידי היזק נעשה בעלים על כל ההיזק. ומשו"ה בנתקל באבן ונשוף בקרקע מחויב דנעשה בעלים על כל ההיזק שמצוי לבא ע"י האבן דזהו הבור שחפר. וכמו פותח בור דחייב אליבא דרב אף דהבור הוא לא עשה. אעפ"כ מודה רב דחייב ולא אמרינן בור של פלוני הזיקתו. וע"כ היינו מטעם דכיון דהוא פתח הבור נעשה הוא בעל הבור ואוקמי' רחמנא לבור ברשותו. ה"נ ס"ל לשמואל דכל מקום שמצוי לבא היזק ע"י תקלתו הוא פותח בור ונעשה בעלים על כל המקום

ועפ"י ההסבר הזה יש ליישב בפשטות קושית התוס' (דף נ') ד"ה לשמואל איך מחייב שמואל בנתקל בגובה ונחבט בקרקע הא בנפל לאחורי הבור מודה שמואל דפטור. אכן יש לישב דכיון דהוא דבר שאינו מצוי שיפול לאחורי הבור. ולא הוי תחלת עשיתו לנזק זה. ע"ז לא נוכל לומר שפתח בור. וממילא לא נעשה בעלים על אחורי הבור. אבל בנתקל בגובה ונחבט בקרקע דהוא דבר מצוי. זה מקרי פתח בור ונעשה בעלים על הקרקע שתחת הגובה. וממילא בנתקל באבן ונשוף בקרקע וכן בנחלק במים ונחבט בקרקע אף בקרקע שאין המים נשפכים כיון דתחלת עשיתו מוכשר לנזק זה נעשה בעלים על כל הקרקע. ומיושב בזה קושית התוס' (דף כ"ח) בד"ה ונשוף וכן מה שנשאר בתוס' בצ"ע לרב אמאי חייב בהניח אבן על פי הבור. נמי ניחא דהתם כיון דפתח התקלה לגבי דהאי שור נעשה בעלים על הבור דהוא חלל הבור ודו"ק]

אכן יש להביא ראי' לפי דברינו דטעמא דשמואל דס"ל בור שחייבה עליו תורה הוא להבלו וכ"ש לחבטו הוא דס"ל לשמואל דגם החבטה הוא ברשותי' דהנה ביארנו דבנפל מקול הכרי' אז הוא לא עשה התקלה. והנה אמרינן דמשו"ה לא אמרינן כורה גרם לי' משום דקיי"ל כרבי נתן דס"ל אנא תוראי בבורך אשכחתי' היינו כיון שבורך הזיקתו אף שהפילו אחר את הוא דמחייבית לשלומי' ואם נימא דטעמא דשמואל דמחייב אחבטה הוא כיון דהתקלה הוא שלו מחויב אף אם ניזק בקרקע עולם אבל החבטה באמת אינו שלו. א"כ היכא דתקלה אינו שלו אד