לבוש מרדכי בבא קמא כח

אותו לנוגח ביום עשרים. דע"ז הא לא הי' השלשה פעמים היינו שלא נגח שלשה פעמים ביום עשרים. אלא דביום עשרים מחזקין אותו לנוגח אחרי שנגח שלשה פעמים הוחזק לנוגח. ועל יום העשרים דאין לנו במה לגרע חזקת השלשה פעמים מוקמינן אחזקתו שכיון ששור נגח הוא מסתמא יגח. אבל באשה בעי להחזיק וסת שרואה ליום העשרים. וזה אי אפשר שהרי לא ראתה שלשה פעמים ביום עשרים והא דאמרינן דבשור מחזקין אותו לנוגח רק שאמרינן שכשנגח פעם אחד חוזר בו אח"כ תשעה עשר יום היינו דוקא היכא שהימים שבינתים נוכל לצרפם כמו גבי עשרים יום. וכן גבי ראה שור נגח שור לא נגח. שנוכל ג"כ לומר שהוא מועד ליגח. רק שכשנגח פעם אחד חוזר בו אח"כ על שור אחד דנח רוגזי'. אבל היכא דאי אפשר לצרף הימים או הפעמים שבינתים שם לא נעשה כלל מועד. שהרי ע"כ ימים שבינתים הי' סתירה לחזקת נגיחתו שהרי ראינו שקודם שהוחזק לנגחן ראה ולא נגח ולא נוכל לעשות מהם כלל. וכמו שאמרינן שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים ועיין ברש"י ריש פרק שור שנגח דו"ה. וא"כ היכא שנגח ט"ו בחודש זה וט"ז בחודש זה וי"ז בחודש זה דאי אפשר לצרף ימים שבינתים לעשות מהן כלל. וא"כ אין בידינו לעשות ולהחזיק השור לנגחן. וע"כ נצטרך לעשות לו ג"כ וסת היינו לא שנאמר שהוחזק לנגחן שנוגח בכל עת שרואה אלא לומר שנוגח בכל חדש ביום מאוחר מאותו יום שנגח בחודש ההוא. ולעשות וסת הוי הדין בשור כמו באשה. משו"ה שפיר תלו בפלוגתא דרב ושמואל גבי אשה אי בעי דוקא שתשלש בדילוג או לא. דהיכא שאי אפשר לצרף ימים שבינתים לא נוכל להחזיק השור לנגחן רק לקבוע זמן לנגיחתו. א"כ הוי כמו באשה דשם בכל גווני בעינן לקבוע זמן לראיתה. אבל היכא דנוכל לצרף ימים שבינתים לא דמי אשה לשור. דבשור מחזיקין אותו לנוגח. ובאשה אין מועיל שמחזיקין אותה לרואה דם. ובעי בכל גווני לקבוע זמן לראיתה:

נמצא לפי מה שביארנו דמה שלא נגח בינתים הוי כעין חזרה ושלשה פעמים הוי חזקה. וכל דע"כ צריך לגרע כח העדאת השלשה מגרעינן. אבל מה שאין לנו ראי' ברורה לגרע אין מוציאין מחזקת השלשה פעמים. יש לבאר דברי הרמב"ם שכתב ראה שור היום ונגחו ולמחר ראה ולא נגחו ובשלישי ראה סוס ונגחו וברביעי ראה גמל ולא נגחו ובחמישי ראה פרד ונגחו ובששי ראה ערוד ולא נגחו נעשה מועד לסירוגין לכל ואם נגח ביום שהוא מועד לו אחד משלשת המינין שנגח בסירוגין הרי זה מועד כלומר דכיון דראינו שנגח שלש פעמים מחזקינן לו דנגחן הוא ונגחן כל שרואה נוגח אלא ע"כ לא נוכל לעשותו נגחן גמור. שהרי באמצע לא נגח ג"כ משו"ה צריכין לגרע חזקת השלשה פעמים ולומר דשור זה כשנגח מין אחד חוזר בו אח"כ ואיננו נוגח פעם השני. ומשו"ה נעשה מועד לסירוגין לכל היינו לכל המינין אבל מה שברור לן דכשנגח מין אחד חוזר בו ואיננו נוגח אח"כ דנח רוגזי' לגבי אלו השלשת מינין אין לנו הוכחה לגבם שחוזר בו דדילמא אלו השלשת מינין נוגח בכל פעם שרואה. וא"כ אין לנו הוכחה שגם לאלו השלשת מינין הוגרע כח העדאתו דדילמא להם הוי מועד גמור. ונימא דאותם נוגח ולא מין אחר. בשלמא לגבי שאר מינין שאותם לא נגח אלא דמחזקינן שהוא מועד גם לשאר המינין מדנגח שלשת מינין א"כ ע"כ איננו נוגח בפעם השני שהרי שלשת מינין לא נגח. אבל לגבי השלשת מינין שנגח דילמא מה שלא נגח אח"כ את החמור והגמל והערוד היינו משום דאותן המינין איננו נוגח אבל לגבי השור והסוס והפרד נוגח כל שרואה אלא דנוכל לומר ג"כ דילמא גרם היום ולא המין. וא"כ הוי ספק על תחלת העדאה דילמא הסירוגין שלו בימים, משו"ה אם נגח ביום שהוא מועד אחד משלשת המינין שנגח בסירוגין. היינו אחד מאלו השלשת מינין שור סוס ופרד. נעשה מועד להם אף שבינתים לא ראה שום דבר והי' נגיחה אחר נגיחה נמצא דלכל המינין הוא מועד בסירוגין היינו על פעם השני איננו מועד. אבל לאלו השלשת מינין ביום העדאתו הוא מועד גם על פעם השני. נמצא דגם הרמב"ם ס"ל דהיכא דנגח שלש מיני בהמות נעשה מועד לכל המינין. א"כ מסולקת קושית המ"מ שהקשה איך כתב הרמב"ם דאם נגח שלש בהמות נעשה מועד לאדם הא איהו פסק מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה מכש"כ מועד לבהמה דלא הוי מועד לאדם. ולפי שביארנו דהרמב"ם ג"כ ס"ל דאם נגח שלשה מינין נעשה מועד לכל המינין א"כ הא דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה היינו מפני שהוא מין אחד. אבל בשלש מיני בהמות נעשה מועד גם לאדם. ובאמת יש לחלק בפשטות מה שכתב הרמב"ם שבנגח שלש בהמות הוי מועד גם לאדם. וגבי ראה שור ונגח חמור ולא נגח כו' כתב אם נגח כו' אחד משלשת המינין דלכאורה משמע דס"ל דאינו מועד אלא לשלשת המינין דהתם הא כמו שיש שלש מינין שנגח כן יש שלש מינין שלא נגח וא"כ הוי חזקה לגבי חזקה היינו שלשה פעמים נגד שלשה פעמים. ומשו"ה בכולי מיני אין מחזקין אותו למועד אך מדכתב הרמב"ם גם בדין זה לישנא דנעשה מועד לסירוגין לכל נראה כמו שביארתי שנעשה מועד לסירוגין לכל המינים]

אמנם ישאר עוד קושיות הלח"מ איך פסק הרמב"ם דאם נגח שלש בהמות הוא מועד גם לאדם הא אמרינן בגמ' דכיון דגבי בהמה כתיב כי יגוף וגבי אדם כתיב כי יגח ע"כ אשמעינן קרא דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. ורב זביד דאמר דמועד לשלשה בהמות הוי מועד לאדם ע"כ חזר בו. ונראה לתרץ דהנה הרמב"ם כתב בפ"י מהלכות נזקי ממון הלכה ה' ז"ל שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן ליגח זה את זה אינם מועדים זה לזה ואפילו המיתו את האדם אינם חייבים מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל ולמה לא להוי כשור שהוא מועד לשופרות עכ"ל הראב"ד ועיין שם. והנה סבירא ליה לראב"ד דאם נגח ג' פעמים נעשה מועד לשלם נזק שלם. וכן גבי משסה כלבו של חבירו כתב שאם הוא מועד משלם נזק שלם אף שמה שהוא נושך הוא ע"י שיסוי. ומה דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו היינו דחיוב מיתה אינו מחויב אבל לגבי נזקין אם למדו את השור ליגח בפעם הראשון משלם חצי נזק ובפעם הרביעי משלם נזק שלם. ונראה לי דטעמא דהרמב"ם פשוט דהתורה אמרה ששור נגח משלם נזק שלם היינו דוקא שהשור נעשה נגח שהוא נוגח מכחו. אבל לא היכא שאין השור נוגח מכחו. אלא ע"י שהגיחוהו. שאז אין השור נוגח ע"י כח עצמו. אלא ע"י מה שלמדוהו ליגח. וכמו דאמרינן שאינו מחויב מיתה בשור האיצטדין אף שעתה הוא בעצמו נוגח משום דכתיב קרא כי יגח ולא שיגיחוהו אף דעל הנגיחה הזאת לא הגיחוהו שהרי עתה נוגח הוא מעצמו. ע"כ כיון דלמדוהו ליגח גם עתה איננו נוגח מעצמו דאדם כשמרגיל שור ליגח הוי כמו מושכו וכופהו לזה כל הפעמים שהרי אין לו דעת וכמו דאמרינן גבי משיכה שאם קורא לה ובאה הוי כמו שמושך אותה האדם דכיון דאין לה דעת וטבעה למשוך אחר הקריאה הוי כמשיכה (ובאמת קשיא לי על דברי הנתיבות בחו"מ סימן קפ"ח שכתב דמשיכה או הגבהה ע"י פועל עכו"ם מהני שהרי גם גורם מהני באלו הקנינים מדאמרינן קורא לה והיא באה. ולענ"ד נראה בפשוט דהתם לאו גורם הוא דכיון דטבע הבהמה לילך אחר הקריאה ולהגביה את עצמם ע"י טריפה על הקן הוי כמושכה דמה י מושך באפסר או ע"י קריאה כיון דכלא דעת רק בטבע נמשכת אחר הקריאה דמשו"ה אמרינן דבעבד אין מועיל קורא לו והוא בא משום דאדעתא דנפשי' קא עביד. פירוש וא"כ מה שהולך איננו מחמת שנמשך אחר הקריאה רק שבדעתו הולך הוי רק גורם וגורם למשיכה לא מהני. אלא דאיכא לומר טעמא אחרינא שיועיל פועל משום דקנוי להבעה"ב קנינים של פועל. וזהו הפירוש דיד פועל כיד בעה"ב היינו קניניו קנוים לו). א"כ לא יוכל להיות שור האיצטדין שור נגח היינו שהוא יהי' בעצמו נגחן. דכל שנוגח הוא דטבע שהרגילוהו לזה כופהו לזה ולא דמי למועד לשופרות דהתם הוא בעצמו נעשה מועד כששומע השופרות

אולם לכאורה קשה איך אמרינן דעכ"פ חצי נזק משלם בשור האיצטדין ובכלב שהשיסוהו אמאי לא נימא כי יגוף ולא