לבוש מרדכי בבא קמא כז

סימן א

סוגיא דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. ודיני נגח שלשה מינים נעשה מועד לכל. ודיני שור האיצטדין

ב"ק דף ב' מ"ש גבי אדם דכתיב כי יגח. ומ"ש גבי בהמה דכתיב כי יגוף אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח בהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף ומילתא אגב אורחא קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. וכתבו התוס' (לקמן דף ל"ז) ד"ה רב זביד אמר ואינו מועד תנן ז"ל הא סתמא הוי מועד לשאינו מינו. ואפילו מבהמה לאדם נמי שמעינן לי' לקמן בפרקין דסתמא הוי מועד. גבי הא דפריך וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה. ומפרש רב זביד כגון שהרג ג' בהמות כו'. ומיהו שמא חזר בו רב זביד מההוא דלקמן כדפריך עלה התם שאם לא תאמר כן קשיא ליה ההוא דריש מכילתין דף ב' עכ"ל התוס'. אכן הרמב"ם כתב בפ"י מהלכות נזקי ממון הלכה ג' ז"ל והואיל וכל בהמה וחי' ועוף שהרגו את האדם נסקלין היאך ימצא מועד להרוג. עד שישלמו בעליו את הכופר כגון שהרג כו' או שהרג שלשה בהמות הרי זה מועד להריגה ובעלים משלמין הכופר עכ"ל הרמב"ם הרי דפסק הרמב"ם מועד לבהמה הוי מועד לאדם. וכבר הקשה עליו הלח"מ דלבריו יקשה קושית הגמ' מ"ש גבי אדם דכתיב כי יגח ומ"ש דגבי בהמה כתיב כי יגוף ע"כ אשמעינן קרא דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם

והנה המ"מ הקשה עוד על דברי הרמב"ם אלו. איך פסק דמועד לבהמה הוי מועד לאדם הא הוא בעצמו פסק בפ"ו מהלכות נזקי ממון הלכה ח' דמועד לאדם אינו מועד לבהמה מכש"כ מועד לבהמה דאינו מועד לאדם. אמנם קושיא זו יש לישב בפשטות דהתם במועד לאדם לא הועד השור אלא למין אחד פסק הרמב"ם דמועד למין זה אין מועד למין אחר. והא דכתב הרמב"ם דאם הרג שלש בהמות הוי מועד לאדם ג"כ הכונה שהרג שלש מיני בהמות שור חמור וגמל דנעשה מועד לכל. ועי' בתוס' ד"ה ומילתא. אמנם המ"מ לשיטתו שכתב שם ז"ל ומתוך מ"ש לפנינו נראה שדעתו ז"ל שזה הכל אינו כולל אלא המינין שנגח ולא מין אחר שהרי הזכיר בדין הסירוגין אחד משלשת המינין וכן הזכיר אם לשלשת המינין הוא מועד עכ"ל המ"מ. וכמובן דוחק מאד לומר דמה שכתב הכל כונתו רק שהועד לשלשת המינין וכן קשיא לפ"ז מה שכתב הרמב"ם שם בהלכה י' ז"ל ראה שור היום ונגחו. ולמחר ראה חמור ולא נגחו. ובשלישי ראה סוס ונגחו וברביעי ראה גמל ולא נגחו. ובחמישי ראה פרד ונגחו. ובששי ראה ערוד ולא נגחו נעשה מועד לסירוגין לכל. ואם נגח ביום שהוא מועד לו אחד משלשת המינין שנגח בסירוגין הרי זה מועד עכ"ל. והנה אם נימא דכונת הרמב"ם שאינו מועד אלא דוקא כמו שנגח א"כ גם הסירוגין הוא דוקא כמו שהי' אז א"כ איך כתב אם נגח אחד משלשת המינין שנגח בסירוגין. הי' לו לבאר דדוקא אם באמצע ראה אותן המינין שראה אז ולא נגח. כיון שאין מחזקין מאלו השלשה מינין למין אחר. א"כ גם הסירוגין יהיו דוקא כסדר היינו אותן המינין שראה אז ולא נגח. לכן נראה לפענ"ד דהפירוש הוא בדברי הרמב"ם דהנה התוס' שם בדף ל"ז ד"ה אם כתבו ז"ל נראה דג' פעמים בט"ו בחודש לכו"ע הוי מועד כו' והיכא דאין שם היום גורם ולא שם מנין החודש כגון אם ראתה היום ולסוף עשרים לראיתה זו ראתה. וחזרה וראתה לסוף עשרים לכ"ע אין הראשונות מן המנין דהא סוף עשרים גרים. וכן משמע בנדה בפרק האשה דף ס"ג דתנן היתה למודה לראות ליום ט"ו ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורים שנתה ג"פ ליום כ' הותר יום ט"ו ונאסר יום כ' כו' אלמא בעי ג"פ ליום כ' ואין הראשונים של ט"ו יום מן המנין כו'. ולפ"ז אם נגח יום א' ויום ב' לא נגח. יום ג' נגח ויום ד' לא נגח. יום ה' נגח ויום ו' ולא נגח. אין נעשה מועד לכו"ע עד שישלש בדילוג ואין הראשונים מן המנין ותימא דגבי ראה שור ונגח וראה שור ואל נגח הוי הראשון מן המנין וצריך לחלק בין סירוגין של ימים לסירוגין של שוורים עכ"ל התוס'. ובאמת לכאורה סירוגין של ימים ושוורים חדא נינהו ולענ"ד נראה דגם בסירוגין של ימים יהי' ג"כ הדין דאם נגח ואחר כך נגח ביום עשרים ואחר כך נגח עוד הפעם ביום עשרים הוי הראשון מן המנין. ולא דמי להא דגבי וסת בעי דוקא שינתה ג"פ ליום עשרים. דהנה גבי שור כשמיעדין אותו ע"י שנגח ג' פעמים הכונה שמחזקין אותו לשור נגחן שכיון שראינו שנגח שלשה פעמים הוחזק שהוא נוגח שכללא הוא שלשה פעמים הוי חזקה אלא דלא נוכל להחזיקו לנגחן גמור שיגח בכל עת שרואה שור. זה אי אפשר לומר שהרי בינתים היינו בין נגיחה ראשונה לשני' ובין נגיחה שני' לשלשית עבר תשעה עשר יום בכל פעם שלא נגח. וא"כ ע"כ מגרעינן מחזקת השלשה פעמים ואמרינן דשור זה כשנגח פעם אחד איננו נוגח אח"כ תשעה עשר יום דנח רוגזי' עד תשעה עשר יום. אבל יותר מתשעה עשר יום אין לנו ראי' במה לגרע חזקת השלשה פעמים. וא"כ מחזקין על זה שאין לנו ראי' לגרע מחזקין אותו לשור נגחן. ששור נגחן כל זמן שהוא רואה הוא נוגח דע"י שלשה פעמים הוחזק לנגחן ונגחן חזקתו שנוגח כל שרואה. אלא דע"כ מגרעינן חזקת השלשה פעמים ע"י זה שקודם שנעשה מועד כבר היה הוכחה שכשנוגח פעם אחד נח אח"כ רוגזי' ואיננו נוגח אח"כ תשעה עשר יום. וכן הא דנעשה מועד לסירוגין אין הכונה שמחזקין השור שבפעם השני שראה הוא נוגח ונעשה מועד ליגח בפעם השני לראיתו שא"כ איך אמרינן ראה שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח אם יימא דנעשה מועד שנוגח בפעם השני לראיתו. א"כ אדרבה הוה בעי למימר ראה שור לא נגח שור נגח וכו' היינו דתחלת הראי' לא נגח ובפעם שני נגח ע"כ דאדרבה הכונה להיפך. דהוחזק השור לנגחן אלא דזה ע"כ מגרעינן כח העדאתי' ששור זה ע"כ כשנוגח פעם אחד נח רוגזי' ואיננו נוגח בפעם השני. וא"כ שפיר אמר ראה שור נגח כו' שהרי כן הוא העדאתי' היינו שנוגח ואח"כ איננו נוגח. אבל באשה הא לא נוכל לומר דע"י שלשה פעמים שראתה הוחזקה לרואית אלא כיון שהפסיקה בין ראי' ראשונה לשני' וכן בין שני' לשלשית תשעה עשר יום אמרינן דאשה זו כשראתה מפסקת אח"כ תשעה עשר יום. זה אי אפשר כלל לומר באשה. דאטו מספקא לן אם אשה רואית היא וגם אטו אשה הרואה דם הוחזקה לראות בכל פעם שנימא ע"י ג' פעמים הוחזקה שתראה הלא אשה הרואה אעפ"כ איננה רואה דם אלא בוסת או לזמנים אבל לא בכל פעם וא"כ אף אם נימא הוחזקה לראות ג"כ אין לנו ראי' שתראה הגם באלו התשעה עשר יום בודאי ג"כ ראתה שאילו באשה כשנפתח מקורה מפסקת תיכף הא אין דרך כל הנשים כן. וא"כ איך נאמר כשרואה יום אחד מפסקת אח"כ תשעה עשר יום בודאי דבאשה ע"י השלשה פעמים רצונו לקבוע וסת היינו לומר שהיא רואה לסוף עשרים יום ראי' ראשונה. וזה אי אפשר לומר שהרי לסוף עשרים יום הא לא ראתה אלא שני פעמים דראי' ראשונה הא לא היה לסוף עשרים יום. ומשו"ה בעי דוקא שנתה ג' פעמים ליום עשרים ואין ראי' ראשונה מן המנין. אבל בשור ע"י השלשה פעמים הוחזק לשור נגח ושור נגח חזקתו שנוגח בכל פעם אלא דזה ע"כ מגרעינן מחזקת השלשה פעמים. דע"כ כשנגח פעם אחד חוזר בו אח"כ תשעה עשר יום ואיננו נוגח שהרי עוד קודם שנגח שלשה פעמים ראינו שאח"כ לא נגח בין ראי' לראי' תשעה עשר יום. אבל על יום העשרים דאין לנו במה לגרע כחו מוקמינן אחזקת השלשה פעמים שנגח נמצא דאין הכונה שמחזקין