לבוש מרדכי בבא קמא רג

גילוי דעת גמור כמו שמבואר בב"ח שם הוי קדושין למפרע כדעת הב"ח ולא כדעת הב"ש (ס"ק מ"ד סי' מ"ח). וכן היכי דאמרינן מחמת כסופא נוכל לומר דאינה מקודשת למפרע. אבל מכאן ולהבא מקודשת אם לא נתאכל המעות כמשמעות רש"י שם וז"ל משום כסופא הוא דקאמר לו דלא נכסוף אבל למפרע לא ניחא לו עכ"ל. ובב"מ (כ"ב) לא פרש"י אבל למפרע לא ניחא לו. משום דבקדושין משמע מכאן ולהבא הוי קדושין דלא כב"ש שם ובפרט לדעת התוס' דאיירי שעשאן שליח לקדש אשה לנפשו רק דלא פירש לו דיקח מן היפות (כן פירש הב"ח שם דעת התוס' בקדושין ד"ה אם נמצא יפות) ומאי איכפת לן דילמא לא ניחא לו גם השתא הא מבואר במעילה (דף כ"א) אמר לו הבא מן החלון או מן הדלוסקמא והביא לו אע"פ שאמר לו בעה"ב לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה בעה"ב מעל ופריך בגמ' מאי קמ"ל, ומשני דברים שבלב אינם דברים ופרש"י וז"ל בד"ה אע"פ שאמר לו לא היה בלבי שתבוא לי מאותו מקום שהבאת לי אלא מזה האחר בעה"ב מעל שהרי נעשה שליחותו דדברים שבלב לא היה בלבי על זה אינן דברים עכ"ל. הרי אפילו עומד וצוח לא היה בלבי אינן דברים לבטל השליחות וקו"ח בן קו"ח אם רק ספק דלמא משום כסופא אמר ולא ניחא לו אבל מ"מ כיון שאמר כלך אצל יפות והיינו דניחא לו הרי דברים שבלב אינן דברים ומקודשת מיהא מהשתא אבל למפרע שפיר בעינן דעתו כיון דלא פירש, ומה שהקשה הב"ש מהא דמר זוטרא לא אכל כשאמר כלך אצל יפות (ב"מ כ"ב). יש לומר אכילה שאני דלענין אכילה בעינן שפיר דיהא ניחא לו בלב כמו דמבואר בקרא (משלי כ"ג) אל תלחם את לחם רע עין כו' כי כמו שער בנפשו כן הוא אכל ושתה יאמר לך ולבו בל עמך [ועיין ברש"י (חולין ז') ד"ה ויש וד"ה כמו שער] הרי חזינן דלא דמי כלל דלענין אכילה מפורש דחיישינן לניחותא דלבא ואם לא ברצון הלב. הוא לאו מדברי קבלה אל תלחם ולכן לא אכל מר זוטרא אבל בקידושין דמבואר במעילה דף הנ"ל) דדברים שבלב אינן דברים לכן הוי קידושין לכ"ע מהשתא אף דלא ניחא לו בלב ואמר רק משום כסופא כמו שנתבאר

מא) אמנם אף אם נאמר דבעינן למכירת הקטן. בנ"ד מכירת הקטן מכירה. וראיתי ממעילה (דף כ"א) שלח ביד חשו"ק אם עשו שליחותו בעה"ב מעל לא עשו שליחותו חנוני מעל ופי' רש"י ד"ה לא עשה שליחותו ממה שצוה בעה"ב לא מעל דלא אתעביד שליחותו והם לא מעלו דלאו בני דעה נינהו אלא חנוני לכשיוציא כשיתן אותה פרוטה לשום אדם דהשתא הוא משנה לה מקודש לחול כשמוציאה עכ"ל. ובגמ' פיסקא שלח ביד חשו"ק אם עשו כו' והא לאו בני שליחות נינהו ופרש"י הני חשו"ק ואמאי מעל בעל הבית משיעשו שליחותו ומשני אמר ר"א עשאום כמעטן של זתים כו' אבל לא זיעת הקופה כו' ומ"מ האי זיעת המעטן דניחא לו בגוה אמרינן דקא עביד שליחותו דבעה"ב אע"ג דמעטן לאו בר זיעה הוא חשיבה הא זיעה ומכשרה לטומאה הכי נמי חשו"ק אף על גב דלאו בני דיעה נינהו כי איתעבידא שליחותו על ידן הואיל וניחא לו בגוה מעל עכ"ל. ור' יוחנן אמר כאותה ששנינו נתנו ע"ג הקוף והוליכו או ע"ג הפיל והוליכו הרי זה עירוב אלמא קא עבדה שליחותו הכי נמי אתעביד שליחותו ופרש"י אלמא אע"ג דלא הוי בו דעת הואיל ואיתעביד שליחותו הוי עירוב הכי נמי גבי חשו"ק עכ"ל. הרי בהדיא אף דקטן לא בר שליחות מ"מ כיון דעשה שליחותו ובעה"ב ניחא לו מקרי שליח וטעם לזה נוכל לומר דקטן יש להם מעשה ואין להם מחשבה אבל כיון דיש מעשה ומחשבה דגדול הוי כמו גדול עומד על גביו. ועוד הא מחשבתו נכרת מתוך מעשיו כמבואר (חולין י"ב י"ג) ע"וש תוס' סד"ה ותבעי לו מעשה וע"ש היטב במהר"ם לובלין. וכיון דבתרומה דכתיב ונחשב כמ"ש (שם תוס') בשם ירושלמי דתרומות וכן מבואר בירושלמי (דיבמות פי"ג) מכש"כ במעילה. וכיון דנתבאר דהיכי דעביד קטן מעשה ובעה"ב גילה דעתו דניחא ליה ומכ"ש היכי דצוה הבעה"ב ועשה הקטן מעשה דשליחות הוי שליחות גמור כמו במעילה מכ"ש בנ"ד דגם כן צותה הבעה"ב לבנה הקטן למכור וכן עשה הרי ממכרו ממכר (ובפרט שהיה גדול בן ט"ז שנים עומד על גביו ואפשר הבן ט"ז שנים הביא ש"ש בודאי ממכרו ממכר) וכן מבואר בתוספתא (פ"א דתרומות) ר' יהודה אומר קטן שתרם תרומתו תרומה א"ר יהודה מעשה בקטן כו' והיה תורם ואביו מקיים על ידו ואמרו חכמים תרומתו תרומה אמרו לו לא הוא שתרם אלא אביו שאימן אחריו עכ"ל התוספתא ובר"ש הגירסא שזימן אחריו. ונראה פי' אימן אחריו לשון אמן כיון דבעה"ב ענה אחריו אמן ר"ל שהסכים על ידו לכן הוי תרומה. אבל הקטן בעצמו אין יכול לתרום אכן אף לחכמים דפליגי על ר"י וס"ל דקטן אין יכול לתרום מ"מ אם אח"כ הסכים הבעה"ב הוי תרומתו תרומה. ומשמעות הגר"א דתרומה מה"ת לפי גירסתו א"כ בנ"ד כיון דבעה"ב צותה לבנה הקטן למכור והוא קיים ואח"כ גילתה דעתה דניחא לה הרי ממכרו ממכר מן התורה ופטורה המבכרת מן הבכורה. ועוד דאין לך יד עכו"ם באמצע יותר מזה וגם נתן מעט מעות. מכל הנ"ל נראה שהמבכרת פטורה מן הבכורה כמו שנתבאר

מב) אכן קודם ששמעתי הסכם רבנים אחרים עמדי על היתר חדש הזה הורתי לצוות לעכו"ם בלתי גדול להטיל מום וכן נעשה וחתך אוזן העגל מן הסחוס כמבואר ביו"ד (סימן ש"ט) והתרתי לשחוט ע"י שלשה בני הכנסת כמו שמבואר בשו"ע יו"ד סימן הנ"ל

מג) הנה נראה דמה שמבואר ברמב"ם (פ"ז מהלכות בהמ"ק) ובשו"ע שם נפגם מן הסחוס דוקא ולא מן העור וע"ש בט"ז בשם רש"י פ' מצורע היינו דוקא אם רק נפגם דהדרא בריא ולא ניכר אבל אם חתך כל העור מן האוזן עד שנראה לכל דאוזן זה קטן משל חברו לדעת הטור נמי הוי מום ואפשר דלא הדרא בריא אבל לדעת הרמב"ם (פ"ב) מהלכות איסורי מזבח דאפילו אזנו אחת כפול כשר למזבח ולא הוי מום מכ"ש דקשה הלא הסחוס הוא הרבה יותר מכפול א"כ השתא נפגם שם פסול למזבח מכ"ש אם נחסר לגמרי שם בסחוס דפסול למזבח ורשאי לשחוט עליו דמומין שאמרו א בידי אדם ובין בידי שמים. וע"כ צ"ל גם להרמב"ם דאזנו אחת כפול כשר היינו עד הסחוס אבל מן הסחוס ולמטה אפילו כ"ש אם נחסר פסול למזבח וכשר לשחוט במדינה. אבל לדעת הטור אם נחתך חתיכת אוזן עד שנראה לעינים שהוא קטן מחברו כשר לשחוט אף שהוא למעלה מן הסחוס וצ"ע בזה. ולכתחלה יש לחתוך מן הסחוס ולמטה כמו שפסק הרמב"ם ושם ודאי אף שנשאר כפול כשר לשחוט אף לדעת הרמב"ם ודוק

מד) ומה שכתב הפ"ת (סי' ש"כ ס"ק ד') בשם ח"ס וליתר שאת להטיל מום ע"י עכו"ם בענין דלא יהא צער בעלי חיים נראה דהיכי דאי אפשר לשחוט בלא זה לא חיישינן לצב"ח וכן משמע סוגיא (דב"מ ל"ב) לענין פריקה וטעינה דהיכי דאיכא רווח ממון לא חיישינן לצב"ח לכן אם בלתי אפשר בענין אחר אף דאיכא צער ב"ח מותר להטיל מום ע"י עכו"ם כמו בנ"ד ורשאים לכתחלה לשחוט במדינה כמו שנתבאר

מה) והנה יש עוד צד היתר לנ"ד דמכירת הקטן מכירה היא מהא דכתב ספר יד אברהם לתרץ קושית הט"ז מפני מה לא כתב הרמב"ם בכלך אצל יפות דשוי שליח כמו שתרגם רבא אליבא דאביי דהלכתא כוותיה דשוי שליח (ב"מ כ"ב). וז"ל דהנה הראב"ד (פ"ו) מהלכות גירושין כתב