לבוש מרדכי בבא קמא רא

התוס' דהכי נמי מסתברא שם בב"מ גמרא קאמר לה דגרסינן ה"נ מסתברא ולא כגרסת הרמב"ם ותסברא דקאי על תירץ רבא דוקא ועיין בגר"א יו"ד (סימן של"א סעיף ל"א) וכן כתבו הכא בד"ה כלך דראיית עולא מכלך אצל יפות לענין שתרם מן היפות שלא ברשות אף דשוי שליח כיון דעל יפות לא עשאו שליח. אף לדברי התוס' צ"ל דלעולא אף בלא עשאו שליח כלך אצל יפות יועיל שהרי הכא לא עשאו שליח והכא מקני רשותא ואעפ"כ מועיל והכל משום ניחותא דמצוה דבעירובי חצירות ג"כ יש מצוה (כמו דמברכין וצונו על מצות עירוב עי' הגר"א או"ח סימן שס"ו ס"ק מ"ה) ומבואר בעירובין ס"ח ובשו"ע או"ח (סימן שס"ו סעיף י"ג) מצוה לחזור אחר עירובי חצירות אבל אביי דפריך לעולא שם ומוקי טעמא דב"ה משום איסתלוקי רשותא אבל באקני רשותא לא מהני אף ניחותא דמצוה לכן שפיר קאמר תרגמא רבא אליבא דאביי דשוי שליח ולא יכול לתרץ לאביי משום ניחותא דמצוה כקושית הט"ז דהא שמעינן לאביי בעירובין דמקני רשותא לא מהני כלך אצל יפות אפילו בניחותא דמצוה אבל עולא ואפילו לגרסת הגאון רבא שמעינן דבעבור ניחותא דמצוה אף לענין מקני רשותא אמרינן אגלאי מילתא למפרע. ועד כאן לא שמעינן הלכתא כוותי' דאביי ביע"ל קג"ם אלא לענין יאוש שלא מדעת אבל לענין ניחותא דמצוה הגם דפליג אביי אבל לא אפסיק הלכתא כוותי' בזה לכן פסק הרמב"ם ושו"ע גבי תרומה דלא בעינן כלל שוי שליח רק משום ניחותא דמצוה אמרינן אגלאי מלתא למפרע ותרומתו תרומה. ולאביי ג"כ לענין אסתלוקי רשותא אמרינן ג"כ אגלאי מלתא למפרע לכן מהני לאביי מה שתרם מן היפות שלא ברשות רק בשוי שליח על עיקר התרומה

לב) ומעתה נוכל לומר מה דפסיקא לו להרמב"ם ושו"ע ] דאם ליקט לעצמו ותרם שתרומתו תרומה אשר כמעט כל נושאי כליו לא הראו מקום דמקידושין אין כ"כ ראיה דהא י"ל רבא לטעמי' דס"ל ישל"מ הוי יאוש כמו שכתב הט"ז וכן נתבאר היטב מעירובין לפי הנ"ל. עוד נ"ל דמפרש הברייתא כיצד אמרו התורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חברו וליקט ופרש"י וז"ל וליקט לצורך בעה"ב והרמב"ם ושו"ע מפרשי וליקט לצורך עצמו ויותר ניחא לשון חושש משום גזל דנדחק רש"י ז"ל וז"ל משום גזל שתרם שלא ברשות עכ"ל והרמב"ם ושו"ע מפרשי כפשטא משום גזל ממש מה שליקט לעצמו וכן משמע לשון התוספתא אם נמצא יפות אין בו משום גזל ומ"מ מיירי ג"כ בתרם שלא ברשות והקושיא ממה שתרם שלא ברשות בעה"ב כמו שנתבאר דעל מה שלקח לעצמו אביי נמי מודה דאמרינן איגלאי מילתא למפרע כיון דהוי רק סילוק רשות אבל במה שתרם משל בעה"ב על של בעה"ב קשה לאביי כיון דבעת שתרם לא הוי ידע בעה"ב והוי אז מתלי תלי דילמא ניחא לו בעצמו לעשות המצוה ושפיר משני רבא אליבא דאביי דשוי שליח אבל מה שתרם מן היפות שלא ברשות גם אביי מודה כיון דאיסתלוקי רשותא הוא כמו שנתבאר

אולם אחרי שנתבאר דבאיסתלוקי רשותא גם אביי מודה דאמרינן איגלאי מלתא למפרע היכי דיש ניחותא דמצוה ולעולא אף במיקני אמרינן איגלאי למלתא למפרע וכן פסק הרמב"ם ושו"ע ומה דישל"מ לא הוי יאוש משום דליכא ניחותא דמצוה ודלא הוי קנין יפה כיון דבאיסורא אתא לידו ואיסורא לא ניחא לו דליקני (וגם היאוש מתלי תלי) אם כן בנ"ד דאיכא קנין גמור וגם רצה לקנות דבעינן רק סילוק רשות לית מאן דפליג דקנין העכו"ם קנין מה"ת וגם בחמץ לפני זמן איסורא קנה העכו"ם שלא מדעת הישראל קנין גמור ומותר לאחר הפסח בהנאה כמו שנתבאר

לג) אמנם אי קשה הא קשה לי דכתב המל"מ פרק ד' דתרומות הלכה ג' על מה שכתב הרמב"ם ואם בא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות אם היה שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד וכתב עלה המל"מ וז"ל מכאן ולהבא נעשית תרומה ולא למפרע ירושלמי פ"ק דתרומות הלכה א' עכ"ל. וא"כ יש לכאורה לערער על שריותא דילן כיון דבא הגילוי דעת לאחר שילדה המבכרת א"כ אין קנית העכו"ם למפרע ואסור לשחוט. אכן מדסתם הרמב"ם והשו"ע ולא כתבו דאימתי נעשית תרומה מכאן ולהבא ולא למפרע ע"כ דס"ל להרמב"ם ושו"ע דגם למפרע נעשית תרומה אבל באמת קשה טעמא מאי לא פסקו כירושלמי מפורש

(לד) והנה באמת משמעות הבבלי דלא כהירושלמי דאם נימא דרק מכאן ולהבא הוא תרומה ולא למפרע א"כ מאי פריך לאביי דאמר יאוש של"מ לא הוי יאוש מהכא הא כיון דאין תרומתו תרומה רק מכאן ולהבא שפיר ישל"מ לא הוי יאוש כיון דמעיקרא באיסורא אתא לידו ולא דמי לתרומה. גם לרבא משמע דניחא הברייתא משום דאמרינן איגלאי מילתא למפרע ובהיתירא אתא לידו אם כן אכתי צריך להיות גם למפרע תרומה ואי התרומה רק מכאן ולהבא גם בישל"מ לא הוי יאוש כיון דבאיסורא אתא לידו. וכיון דבבלי פליג על הירושלמי הלכה כבבלי לכן לא הביאו, הרמב"ם ושו"ע דאין תרומה רק מכאן ולהבא דפסקי כבבלי דלמפרע הוא תרומה, וכן משמעות וז"ל אלמא כיון דלכי ידע ניחא ליה אמרינן מעיקרא נמי ניחא לו ולענין יאוש נמי כיון דלכי ידע איאוש מעיקרא נמי הוי יאוש עכ"ל הרי דפירש"י דתרומה למפרע דלא כהירושלמי. ות"ל מצאתי בפירוש אחד על התוספתא פ"א דתרומות דכתב בהדיא דגמרא דילן פליג על הירושלמי בזה וס"ל למפרע תרומה

לה) והנה בקידושין הוא מחלוקת הפוסקים באה"ע (סימן כ"ח) אם לקח דבר שלא מדעת חברו ובא בעל הבית ואמר כלך אצל יפות ונמצא יפות. דלהב"ח אם יש גילוי דעת ולא משום כסופא הוי קידושין למפרע ולהריטב"א רק קידושין מכאן ולהבא. ומה שחולק שם הח"מ על הב"ח משום דבגזילה לא מצאנו דאהני גילוי דעת. זה לא קשה כלל דהתם בגזילא באיסורא אתא לידו וכיון דמעיקרא בהדיא היה גילוי דעת דלא ניחא לו תו לא מהני אח"כ גילוי דעת דניחא לו ודמי לדבר שיש בו סימן באבידה דלא מהני אף דשמעינן דמיאש כמבואר (ב"מ כ"א) אבל היכי דמעיקרא אינו ידוע דעתו ולבסוף היה גילוי דעת דניחא ליה שפיר מצאנו למימר דלמפרע מקודשת כמו בתרומה לבבלי דהוי תרומה למפרע ולהירושלמי דהתרומה הוי רק מכאן ולהבא גם הקידושין הוי רק מכאן ולהבא כיון דבבלי קדושין (דף נ"ב) מדמה תרומה לקידושין אי לאו משום כיסופא. לכן לבבלי דבתרומה הוי למפרע תרומה גם בקידושין הוי קידושין למפרע. ולהירושלמי דהתרומה הוי רק מכאן ולהבא גם בקידושין היכא דליכא משום כסופא רק גילוי דעת ממש דניחא לו כמבואר שם בב"ח מ"מ אינה מקודשת רק מכאן ולהבא ולא למפרע. וכעת צריך עיון גדול מדוע לא הביאו הפוסקים הנ"ל מהירושלמי הנ"ל דלכאורה דין אחד בתרומה ובקידושין כמו שנתבאר

לו) אמנם אפשר לומר בנ"ד גם לדעת הירושלמי קנין העכו"ם קנין למפרע ואעתיק לשון הירושלמי שהביא המל"מ מאן תנא קטן דלא כר' יהודה דתנן קטן שהניח אביו במקשה ר"ל שדה קישואים] והיה תורם והיה אביו מוכר על ידו תרומתו תרומה [ובתוספתא הנ"ל הגירסא א"ל חכמים] לא הוא שתרם אלא אביו שאימן על ידו בא אביו ואמן על ידו למפרע נעשית תרומה או מכאן ולהבא