לבוש מרדכי בבא קמא ר

עד שיגיע לידו דאין יכול לחזור הוא זכות מטעם ממון ואין גט עד שיגיע לידו דחוב הוא לו מטעם איסור שפחה כנענית ופלגינן בשליחות כמו שנתבאר

כח) ומעתה גם באבידה נוכל לומר כן דדעתו של רבא כדעת שמואל כיון דאין לו בהחפץ דין מעות כיון שכבר נפל גם הגוף אינו שלו וכיון דלא יהיב דעתו על הגוף לכן הוי יאוש. אבל אביי ס"ל כרב אף דמדין ממון יצא מרשותו אבל מה שיש לו בחפץ הגוף לא יצא מרשותו שלא מדעתו. (או בנפל משנים מהגוף מייאש אבל מממון אינו מייאש). לכן באיסורא אתא לידו ובמה שמייאש אח"כ הוא מוציא מידו ומרשותו הגוף של החפץ אבל קודם שמייאש באיסורא אתא לידו. אבל רבא ס"ל במה דמייאש האי אינו מכניס לרשותו לכן אמר דמקודם הוי יאוש. לכן היכי דאין מייאש מדמים אבל מגוף מייאש כמו גבי סלע שנפלה משנים דמגוף הסלע ע"כ מייאש דבודאי לא יחזיר לו המוצא הסלע עצמו לאחר שלא ירצה לישבע. שנתן להוצאה. שפיר ס"ל לרבא דהוי יאוש לדעת רש"י ולאביי כיון דאינו מייאש מהממון ג"כ לא הוי יאוש דלאביי כל שיש בדעתו על הדבר בין על גוף הדבר ובין על דין ממון שיש לו בהחפץ הרי הוא שלו ומקרי באיסורא אתא לידו ונ"ד הרי לפי שנתבאר שפיר פסקינן כאביי שהוא כרב דהלכתא כוותי' דתניא כוותי' דרב

כט) והנה כיון דאתינא על דברי הר"ן (נדרים מ"ז) נימא בו מילתא דהא ראיית הר"ן לסברתו דגוף והנאת ממון שני דברים הם שיש לאדם בחפציו הוא מהא דאמרינן שם וב"ק (דף ק"ט) קונם בני נהנה מת יירשנו בחייו ובמותו מת לא ירשנו ויחזיר לבניו או לאחיו (ועי' בתוס' ד"ה לבניו או לאחיו ובד"ה לוה וב"ח באים ונפרעים) ואם אין לו לוה וב"ח באים ונפרעים עכ"ל הגמ' ב"ק דף הנ"ל. והקשה הר"ן שם איך יתן לבניו או לאחיו הרי יש לו טובת הנאה. ועוד איך נימא וב"ח באים ונפרעים מן אותו נכסים האם מדיר הנאה רשאי לפרוע חובו מדעתו ותירץ הר"ן דאף אם ממון אין לו בנכסים אבל הגוף שלו יעו"ש. והנה הרמב"ם בחיבורו ובפירושו כתב כן. וכתב שצריך לומר זה הנכסים אשר אסר עלי אבא. והקשה הטור על דעת הרמב"ם איך רשאי המדיר לפרוע חובו מדעתו. גם מאי נ"מ שמודיע שאלו הנכסים אסר עליו אבא עכ"ל. וכתב מרן ב"י על הטור כי לא על הרמב"ם תלונתיו כ"א על משנה מפורשת ב"ק (דף ק"ט). וכתב עוד הב"י ביו"ד (סימן קט"ז) כי הטור ראה רק בגמ' דנדרים ולא ראה הגמ' בב"ק. ותמוה מאד איך מצאנו ידינו ורגלנו לומר על הטור דבר כזה כי נעלם ממנו גמרא מפורשת. ועיין בכל נושאי כלי הטור והרמב"ם שטרחו ליישב דברי הטור והרמב"ם ולולא דברי רבותינו הקדושים אף אני אימא בה מילתא. דתלי באשלי רברבי היינו כי שני גרסאות יש במשנה גירסת בבלי כמו שהעתקנו ויחזיר לבניו ובירושלמי גרס ויתן לבניו או לאחיו וכן כתב התוס' י"ט שני הגרסות וטרח ליישב לשון ויחזיר אשר אין במשמע כלל לפי הבנת רבותינו שהוא מתנה ממש ותירוצי' דחוק מאד. לכן נראה אדרבא דמדוקדק מאד לשון ויחזיר ובזה מיושב דברי הטור הנ"ל במאד. דקשה להטור לשון ויחזיר כנ"ל ליתני ויתן לאחר במתנה. ועוד מאי שייך כולה מתניתין בב"ק בנדרים שייך למיתני. ועוד מאי צריכים בניו לנתינתו הא יכולים לומר מכח אבוה דאביך קא אתינא כמו שמבואר ב"ב קנ"ט והובא בתוס' ב"ק הנ"ל. לכן יש לומר דהטור מפרש למתניתין הכי דקאי ארישא דגזל לאביו ונשבע לו (או אפילו בלא נשבע) כיון דאין לו דין ממון בהנכסים בקל יכול לעשות השבה דהיינו שיתן לאחיו או לבניו מטעם דיכולים לומר מכח אבוה דאבא קא אתינא. ומ"מ הוי השבה מעלייתא כיון דיש לו בגוף הנכסים רק שאסור להנות ומצות לאו להנות נתנו. (או דר"ל יחזיר משל עצמו כמו ברישא ולא שייך גם חומש דאיירי בלא שבועה) ואם אין לו (ואין שייך למתני ואינו רוצה כמו ברישא כי למה לא ירצה לעשות השבה בלי הפסד ממון מאחר דמודר הנאה עיין בתוס' ד"ה ב"ח) לוה ונותן לאחיו או לבניו וב"ח באים ונפרעים מאותן הנכסים ומ"מ הוי השבה מעלייתא כיון דגוף שלו ואין משתרשי כלל. ובזה יודה גם הטור שמותר. ואשמעינן מתניתין בבא דסיפא אף שאין רשאי גם להנות מן הנכסים של אביו מ"מ מיקרי השבה מה דלא ידעינן מרישא ולא נזכר כלל במשנה לדעת הטור דמודר יכול ליתן הנכסים במתנה או בחובו ושפיר מקשה על הרמב"ם הא אין רשאי לפרוע חובו דמשתרשי לו. ומ"מ על מה שלוקחים בניו או אחיו לא קשה לדעת הרמב"ם משום דיכולים לומר מכח אבוה דאבא קאתינא. כן נראה ליישב דעת הטור ע"פ גירסת הבבלי ויחזיר כנ"ל

ל) אמנם בדעת הרמב"ם נראה דשני קושיות הטור מתורץ חדא באידך וכן מבאר הרמב"ם בפירושו לנדרים פ"ד כיון דאומר לו שהנכסים אסורים עליו בהנאה לא הוי כלל ברשותו כמו שמבואר בנדרים מ"ז דאדם יכול לאסור דבר שברשותו אף לכשיצא מרשותו א"כ אין ברשות שלו רק ברשות אביו המת או יורשיו והוי ממש כמו המודר הנאה מחבירו שפורע חובו כמו שכתב הטור בעצמו שגרם הנאה מנכסיו לא אסר על בניו כלל. ומה שתמהו על מה, שנותן לבניו או לאחיו זה לכאורה ודאי לא קשה כלל דיכולים לומר מכח אבוה דאבא קאתינא. ולא דמי כלל לפרוע מדעתו של לוה דהתם אם הלוה מודר הנאה מהפרוע הרי עושה שליחותו. אבל כאן אמת שמדעתו אבל אין הנכסים שלו שאין להנכסים בעלים שהמדירו הנאה מת. ואפשר בין אביו שהדיר הנאה לבנו ובין אחר רשאים היורשים לפרוע חובו והיינו דכתב הרמב"ם שיאמר שהנכסים אסורים עליו לכן אין לו מהנכסים קורת רוח לפני המלוה דגברא דפרענא הוא כיון דהנכסים אינן שלו [וכעין זה מבואר בהדיא במס' דמאי (פ"ד הלכה ד') ובלבד שיודיעם וקו"ח הכא וטעם שלא יחזיק לו טובה והוי הנאה ועיין בשו"ע שם שכתב מפני גונב דעת וכן משמעות הירושלמי שם הלכה ואו הוא כנ"ל]. וגם מגוף המדיר אין לו הנאה כיון דמת אין רשותו על הנכסים לא מיקרי הנאה מיני' כלל. [ועיין בתוס' פסחים כ"ב ד"ה ואבר מן החי לב"נ בחנם נמי אסור ליתן דמחזיק לו טובה ולכאורה כוונת התוס' דוקא שאינו מודיעו שאסור בהנאה דאל"כ למה יחזיק לו טובה בחנם כיון דאין מחסר ממון]. ושפיר כתב הרמב"ם שיאמר שהנכסים אסורים עליו בהנאה ולא יחזיק לו טובה כלל. כן נראה ליישב דעת הרמב"ם לפי גרסת הירושלמי ויתן לבניו או לאחיו ולא קאי כלל על הגוזל מחבירו לכן הוא משנה מפורשת כדעת הרמב"ם לפי גרסת הירושלמי וכבר כתב הגר"א באו"ח (סימן רל"ה) וז"ל בפרט שהרמב"ם תמיד נוטה אחר הירושלמי עכ"ל

לא) והנה בעירובין (דף ע"א) פריך מ"ט דב"ה דאמרו מבטלין רשות בשבת ומשני עולא (או לגרסת הגאון שם רבא) נעשה כמו שאמר כלך אצל יפות ופרש"י וז"ל כיון דביטל השתא גלי דעתו דמעיקרא בשריותא ניחא לו אלא ששכח ולא עירב ולא הוי לו אקנויה רשותא בשבת עכ"ל. הרי דמשמעות דברי רש"י דס"ל לעולא דביטול רשות הוי אקנויה רשותא ומ"מ מותר דאמרינן נעשה כאומר כלך אצל יפות והוי מקני רשותא מבע"י דל"ל לעולא איסתלק רשותא הוא א"כ אמאי צריך לסברת כלך אצל יפות לימא כמו דמסיק אביי דאפילו בשבת מותר באיסתלוקי רשות. אלא ע"כ דס"ל לעולא דמקני רשותא הוא ומ"מ גם בתרומה גם בעירובין מהני כלך אצל יפות אף במקני רשותא משום דמבע"י מתלי תלי כיון דהי' מצי לבטל מבע"י (ועיין לעיל אות ח') ואף לדעת