לבוש מרדכי בבא קמא קצט

אם נפל בחלתא שפיר אמר רבא דאין חייב להחזיר כלל כיון דכבר יצא מרשותו שנפל וגם בין החול שלא יראה בעל האבידה את החפץ ולא היה מכניס לרשותו כלל אף אם לא היה לוקח המוצא הוי של המוצא לרבא. אבל אביי דס"ל כריב"נ דאף אם ישן מ"מ לא הוי יצא מרשותו לגמרי אף שאין דעתו עליו כמו כן החפץ אף שלא היה דעתו עליו לא יצא מרשותו לגמרי עד שיאמר בפי' שמיאש ומסיח דעתו לכן אמר אביי דלא הוי יאוש כיון דלא יצא מרשותו לגמרי הרי באיסורא אתא לידיה. ואפשר לא מטעם איגלאי מילתא למפרע רק כל זמן שלא מיאש ואין מסיח דעתו בהדי' בלבו הרי לא יצא מרשותו עדיין כמו באדם ישן דקונה שביתה כמו שנתבאר

כד) אכן היכי דעשה שליח לתרום אף שלא אמר מן היפות אבל כיון דקב תבואה היפות אין ברשותו וגם לא יהא דעתי' ע"ז לכן כיון דאמר כלך אצל יפות הרי שפיר הוי תרומה אבל בלא עשית שליח אין תרומתו תרומה דלא הוי לדעתו ולא יצא התבואה מרשותו לאביי. אבל לרבא כבר יצא מרשותו אף בלא עשה שליח ובמה דאמר כלך אצל יפות ראי' שלא הכניס לרשותו לכן הוי תרומה לרבא אף בלא עשה שליח. ומעתה יש לערער לכאורה על נ"ד כיון דקיי"ל כאביי דעדיין לא יצא מרשותו א"כ אין קנין הנכרי קנין כלל לענין בכור

כה) אכן לכאורה קשה דלענין מקני שביתה פסקינן כריב"נ דאף בישן אמרינן דלא יצא מרשותו לגמרי וגבי ישל"מ פסקינן כאביי ולכאורה הא כבר נתבאר דסילוק רשות קל ממקני רשות. וי"ל דגם לאביי ניחא דבאמת לענין שלא מדעת. שאני קנין שלא מדעת. מאיסתלוקי שלא מדעת. דלענין קנין אמרינן קנין שלא מדעת קני דהוי כמו חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכמו גבי עבד זכין לו שטר שחרור שלא מדעתו והכל מטעם זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו אבל לענין סילוק רשות דחוב הוא לו לכן שלא מדעת לא הוי סילוק. אכן היכי דהוי מצוה אמרינן זכות הוא לו כמו בשטר שחרור לענין עבד. וכן גבי קנין שביתה הוי ג"כ זכות דבלא קני שביתה אין לו אלא ד' אמות ולכן קנה. ומעתה גבי נ"ד ג"כ דזכות הוא לו כנ"ל ודאי יש לומר דקני גם לאביי ולהכי גבי יפות ג"כ דמצוה אמרינן דזכין לו בהמצוה דיפות אף שלא מדעתו מטעם דמצוה ואף לאביי כמו שכתבו התוס' בעירובין ובב"מ אבל בגוף התרומה שיתרום שלא מדעת דלא הוי זכות ואדרבה ניחא ליה לאיניש שיעשה המצוה בעצמו בעינן דשוי שליח לאביי כמו שנתבאר

כו) והנה יש להעמיק יותר דבחפצי של אדם יש ג"כ שני ענינים. א) גוף החפץ. ב) ריוח דין ממון שיש לאדם בחפץ שלו עיין בסוכה (דף ל"ה א') לענין אתרוג של מעשר שני. וכן גבי עבד אמרו חז"ל שהם שני ענינים. (וכן כתב הר"ן בנדרים מ"ו ד"ה והוי יודע). גבי מפקיר עבדו שדין ממון אין לו בו אבל גופו לא יצא מרשותו וצריך גט שיחרור להוציא גופו מרשות האדון שלו ב"מ (דף י"א) מטעם דגופו קנוי. ונ"ל דזהו דעת הרי"ף ורש"י בגיטין ט' דכתבו גבי האומר תן שטר שחרור לעבד דאין יכול לחזור עוד האדון. אבל עבד לא יצא לחירות עד שהגיע שטר שחרור לידו מטעם דהא דמסר לשליח השטר שחרור זכה עבור העבד דין המעות שיש לאדון עליו אבל הגוף אינו יצא מת"י האדון עד שהגיע להעבד השטר שחרור כמו מפקיר עבדו. וראיית הרי"ף נכונה מהא דאמר תן מנה לפלוני שאני חייב שאין יכול לחזור אבל חייב באחריות עד שהגיע ליד המלוה כי מה שהוא זכות יכול לעשות שליח בלתי דעתו אבל מה שהוא חוב אין יכול לעשות שליח שלא מדעתו כן ביאר הרא"ש בגיטין פ"ק (סימן י"ג) והכי נמי גבי עבד לבד דין ממון אפשר הוא חוב שנאסר בשפחה כנענית דזילא לי' אין יכול לעשות שליח שלא מדעתו ויכול להיות שליחות לחצאין כמו בתן מנה לפלוני שאני חייב לו וכעין זה כתב הפ"י בגיטין לתרץ דברי הרי"ף ורש"י מקושית התוס' והרא"ש

כז) אמנם זהו דוקא לרב דאמר בגיטין (דף י"ד) דמצאנו בתן מנה לפלוני שאני חייב לו ג"כ שליחות לחצאין דאין יכול לחזור וחייב באחריות אבל שמואל פליג על רב וס"ל דהגוף וממון דין אחד ואמר גם אין שליחות לחצאין לכן ס"ל שם מיגו דחייב באחריות דעדיין לא נגמר השליחות בתן מנה לפלוני שאני חייב לו ג"כ יכול לחזור ואפשר שמואל לטעמי' ג"כ דאמר בגיטין (דף ל"ח) המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור דכיון דאין עליו דין ממון גם הגוף אין קנוי לו אבל תניא כוותי' דרב (גיטין י"ד)

אכן לכאורה קשה לשמואל ממתניתין (דברייתא י"ל לא שמיע לי') דקתני ג"כ האומר תן גט שחרור לעבדי לא יתן לאחר מיתה וגם חכמים ס"ל דהאומר תן גט שחרור לעבדי אין יכול לחזור הרי בהדיא דפלגינן השליחות כיון דאמרו חכמים אין יכול לחזור (ותן כזכי) א"כ אמאי לא יתן לאחר מיתה כיון דכבר זכה בשביל העבד מחיים ואין שליחות לחצאין כמו שכתב הרא"ש בגיטין פ"ק הנ"ל ע"כ לכאורה גם ממתניתין ראי' כרב ולא כשמואל וכאשר כתב הרי"ף שדין אחד תן מנה לפלוני שאני חייב ליתן לו. לתן שטר שחרור לעבדי (לא כמו שכתבו התוס' שדין ש"ש דמי לשטר מתנה)

אכן רש"י נשמר מקושי' זו וכתב בלשונו הטהור (בגיטין י"ג) במשנה ד"ה האומר. תנו גט זה לאשתו גרסינן במתניתין ולא גרסינן תן שלא מסרם ליד שליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר עכ"ל רש"י. דלכאורה תיבת במתניתין מיותר ברש"י דהלא מפרש המשנה והכי הוי ליה למכתב תנו גרסינן ולא גרסינן תן כו' אלא כמו שכתבנו דבאמת אליבא דרב מצאנו למיגרס תן ומ"מ לא פליגי חכמים רק כמו שכתב רש"י (דף ט') ד"ה לא יתנו לאחר מיתה וז"ל ואפילו רבנן דאמרי שחרור עבדים זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו נהי דלהכי זכה בו דלא מצי למיהדר מיהו מודי רבנן דכל כמה דלא מטי גיטא לידי' לא הוי משוחרר כו' וכיון דמת קודם תו לא הוי שחרורו שחרור דנפקא רשותו מיני' וחל עלי' רשות יורשים עכ"ל רש"י (דף ט'). והוא ממש דעתי' דרב דתניא כוותי' והלכה כמותו. והבינו התוס' שם ד"ה לא יתן דרש"י חזר במשנה (דף י"ג) ממה שכתב (דף ט') בגמ' וקשה לומר כן כמו דכתבו התוס' בעלמא הכי דרש"י העביר בקולמס ומחק מקונטרסו. אלא כמו שכתבנו דרש"י פירש במשנה דלא תקשה אדשמואל אבל בגמ' פרש"י אליבא דהלכתא דתניא כותי' דרב ואין שום סתירה מרש"י

ואין להקשות מפני מה אמר שמואל מתוך שאינו יכול לחזור ג"כ הוי שחרור קודם שיגיע ליד עבד ולא הוי גט לאחר מיתה וכן משמע מדברי רש"י במשנה. וגבי תן מנה לפלוני שאני חייב לו אמר להיפוך מתוך שחייב באחריות יכול לחזור. י"ל כיון דס"ל לשמואל לא תחלק בשליחות מסתבר יותר גבי תן מנה שאני חייב לו לומר שחייב באחריות וגם יכול לחזור שיותר זכות שיהי' יכול לחזור ממה שנאמר שאין חייב באחריות ג"כ. אבל גבי עבד יותר זכות לעבד אף לרבנן שלא יכול לחזור ממה שנאמר שלא יהא שחרור עד שיגיע לידו ויכול לחזור ג"כ. וזהו רק לשמואל דלא פלגינן בשליחות אבל לרב פלגינן בשליחות וכמו שכתב הרי"ף ורש"י (גיטין ט') דאין יכול לחזור ומ"מ לא הוי גט