לבוש מרדכי בבא קמא קצז

כמו משיכה וכדומה דהוי ודאי גדול משינוי הן משינוי השם ואף משינוי מעשה. דפעולה דשינוי הוא רק דנעשה חפץ אחר ובזה יצא מרשות הבעלים משום שנעשה חפץ אחר. והנה כל מכירה וקנין צריכין שני פעולות. א' שלוקח יעשה מעשה ויכוין ויקנה לרשותו לעצמו ועוד המוכר צריך שיסלק רשותו מזה החפץ. וכדמבואר בעירובין דשני פעולות הן קנין ואסתלוקי רשות לכן במה קנה הלוקח במה שעשה מעשה באחד מדרכי הקניה כמו במשיכה והגבהה וכדומה ואז נכנס לרשותו. ובמה יסתלק רשות בעלים כמו מוכר ונגזל וכדומה שאין יכול לחזור עוד במה שאומר לך חזק וקני או משוך וקני או בגילוי דעת סגי דמסלק עצמו. וכן בגנב או גזלן במה שמיאש עצמו לכן בגנב או בגזלן במה קונה ונעשה גנב באחד מדרכי הקניה ובמה יוצא מרשות מוכר או נגנב ונגזל היינו במה שנעשה שינוי ובזה נעשה חפץ אחר ונסתלק רשות מוכר ונגנב ונגזל מזה החפץ. ושפיר שייך אז לומר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר אבל העיקר שנעשה שלו הוא באחד מדרכי הקנייה רק עדיין כח אחר מעורב היינו כח הבעלים ואחר שסלקו הבעלים רשותם נעשה שלו לגמרי ואחרי אשר רק סילוק רשות הוא וסגי בפה או בלב כמו שמשמע מרשב"ם וב"ב נ"ב) לכן מהני גם גילוי דעת דניחא ליה ואמרינן מעיקרא נמי ניחא ליה ומעתה גם ראיית הקצוה"ח מרמב"ן במלחמות אפשר ג"כ דאין ראיה מפני דבגזלן באמת גם איסורא ניחא ליה דליקני אבל בליקט לעצמו לתרום אם היה חושש משום גזל אפשר לא ניחא ליה דלקני ואין קונה במה שליקט והגביה כמבואר בגמ' דקניה לעצמו בעינן שירצה ויכוין לקנות ומכ"ש בזה דרק שינה שמו בתרומה ומעתה ע"כ צריכין אנו לסברת הט"ז דבעבור ניחותא דמצוה אמרינן מעיקרא ניחא ליה וקנה כבר במה שעשה באחד מדרכי הקניה בהיתר ולא משום גזל כמו שכתב הקצוה"ח

ומעתה זכינו לדון בקונה שלא מדעת וגם כמו בנ"ד כיון דקונה זכה במה שעשה מעשה אחד מדרכי הקניה ורצה לקנות זכה מצדו והמוכר אין יכול לחזור מפני הגילוי דעת ומשום ניחותא דמצוה ואמרינן מעיקרא ניחא ליה ועכו"ם קונה מה"ת גבי בכור וחמץ קודם זמן האיסור אף דקניה הוי שלא מדעת ואף לדעת נתיבות המשפט

טו) הנה ע"פ זה ניחא ג"כ סברת אביי ביש"מ לא הוי יאוש כיון דבאיסורא אתא לידיה ויאוש הוי מטעם הפקר ועיין ברש"ש עירובין דאיסתליקא רשותא הוי מטעם הפקר ואיך יכול להפקיר כיון שהחפץ הוא ברשות הקונה ודמי למפקיר לאיזה אנשים ולאיזה אנשים לא מפקיר דלא הוי הפקר לב"ה ועיין בר"ן ריש פסחים דהקשה כעין זה. ואף אם מפקיר רק לישראל ולא לעכו"ם פלוגתא היא בירושלמי אם הוי הפקר ומכש"כ הכא דלא הפקיר רק למוצא דלא הוי הפקר. אבל ע"פ האמור ניחא כיון דהוי רק סילוק רשות אחר שכבר קנה המוצא או הגנב ועשה מעשה בדרכי הקני' וסילוק רשות מהני אף בכי ה"ג. וכן מבואר כעין זה בר"ן ריש פסחים. וכן בשטפה נהר דבלתי דעת בעה"ב נסתלק רשותו שפיר קנה המוצא בעשה לאחר זמן מעשה מדרכי הקני' כמו שמביא גמ' (ב"מ כ"א) אף אליבא דאביי קנה. וכן מבואר בר"ן שם לענין חמץ. גם בנ"ד כיון דנתבאר דלוקח קנה מצדו רק שספק אם נסתלק רשות בעה"ב הרי אין לך יד עכו"ם באמצע גדול מזה דלא דמי לשאר קנינים דהא הכא גבי בכור אפילו אבר אחד מקרי יד עכו"ם באמצע ומכ"ש אם קנה בדרכי הקני' רק שלא נסתלק עדיין יד בעה"ב כמו בנ"ד. אבל גבי חמץ אפשר לא מהני סברא זו כמו דלא מהני שותפות עכו"ם גבי חמץ ומ"מ נראה דגם גבי חמץ מהני קניה שלא מדעת כמו שנתבאר

טז) והנה אף אם תשיבני מדעת התוס' דס"ל דלא כהט"ז דלאביי ע"כ צריך לאוקמי כגון דשוי שליח וכן בקידושין כתבו התוס' שם דמיירי בעשאן שליח א"כ אין ראיה לשריותא דידן דקניה של"מ אף במקום מצוה וגילוי דעת דהוי קנין גמור אכן מלבד דפסק הרמב"ם וכן בשו"ע דלא כדעת התוס' דלא בעינן כלל שוי' שליח הן גבי תרומה הן גבי קידושין אלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דניחא ליה בעבור ניחותא דמצוה. אלא כד נדייק היטב גם מדברי התוס' מבואר בהדיא דאף לאביי אמרינן משום ניחותא דמצוה איגלאי מילתא למפרע דניחא לו. דהנה התוס' (בעירובין ע"א) ד"ה כלך אצל יפות הקשו לפרש"י כיון דנמצא יפות מהן גלי דעתיה דניחא ליה וכמאן דשוי שליח מעיקרא דמי והא בריש אלו מציאות מוקי לה כגון דשוי שליח. ותרצו דנהי דשוי שליח לתרום אבל לא שוי שליח לתרום מן היפות וע"ז פירש בקונטרס כמאן דשוי שליח לתרום מן היפות דמי כיון דנמצא יפות מהן עכ"ל. הרי בהדי' אף לאביי דמוקי בשוי שליח עכ"ז צריכין אנו לסברת איגלאי מילתא למפרע דניחא ליה לענין יפות וכן ביאר התוס' (ב"מ כ"ב) ד"ה ואם לאו אין תרומתו תרומה וז"ל אבל מיפות אין רגילות לתרום ולכך לא היה ליה לתרום בשום ענין מהם בלא רשות וכן (בקידושין כ"ב) ד"ה אם נמצא יפות מהן תרומתו תרומה וז"ל התם (ב"מ כ"ב) מוקי לה דשוי שליח וא"ת מאי קאמר שלא ברשות וי"ל דהכי קאמר מה שתורם מן היפות שלא ברשות היה עכ"ל ובתוס' (ב"מ שם) ד"ה אם יש יפות מהן תרומתו תרומה דמסתמא גם תחלה דעתו היה כן וא"ת ונימא דהשתא ודאי ניחא ליה ביפות אבל בתחלה בשעה שתרם אי הוה ידע לא הוי ניחא ליה דאין דרך לתרום מן היפות כדאמרינן לעיל גבי דבר שיש בו סימן דאפילו לרבא חייב להכריז דאף על גב דהשתא מתייאש אין בכך כלום. ותירצו וי"ל דשאני הכא כיון דחזינן בו דניחא ליה השתא. אמרינן נמי ניחא ליה מעיקרא משום מצוה עכ"ל התוס' הרי בהדיא דגם התוס' ס"ל דמשום סברא דניחותא דמצוה אמרינן איגלאי מילתא למפרע דניחא ליה ותרומתו תרומה וכן בעירובין קניתו קני' למפרע משום איגלאי מילתא דמבטל רשות בשבת אמרינן דמעיקרא בה"ש גם לאביי לדעת התוס' אמרינן משום ניחותא דמצוה מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה וכן נמי בנ"ד אמרינן נמי ניחא ליה כדפרש"י שם ממה שמדמי לכלך אצל יפות הרי מעיקרא נמי ניחא ליה וקנין גמור הוא מה"ת גם לדעת התוס'

יז) אכן לכאורה הא גופא קשיא כיון דס"ל להתוס' דגם על יפות צריכין רשות ומ"מ מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה א"כ אמאי לא אמרינן לאביי ג"כ אף בלא שוי שליח כלל מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה בשליחותיה משום ניחותא דמצוה. וכן ביש"מ אמאי פליג על רבא. ובשלמא ביש"מ ליכא ניחותא דמצוה אבל גבי תרומה כיון דגם על יפות בעינן רשות ומ"מ אמרינן לאביי משום ניחותא דמצוה דמעיקרא נמי ניחא ליה א"כ גם על עיקר השליחות נמי נימא מדגלי דעתיה דניחא ליה מעיקרא נמי ניחא לזה ומאי פריך לאביי ומאי איצטריך רבא לשנוי' דשוי' שליח. ונראה דלא דמי כלל דבשלמא לתרום תרומה דהמעשה גופא מצוה היא כמו שמברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לתרום ובמה דעשה שליח אין מקיים כלל מצוה. ואדרבה מצוה בו יותר מבשלוחו הרי דמי לישל"מ דאפשר השתא ניחא ליה אבל מעיקרא לא ניחא ליה כמו דאמרינן בנדרים (דף ל"ו) איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעת או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת או דילמא מצוה דיליה הוא וניחא ליה למיעבדי' וע"ש דהוא בעיא דלא איפשטא א"כ שפיר אי לא שוי שליח אמרינן השתא ניחא ליה אבל מעיקרא לא ניחא ליה דניחא היה ליה לעצמו למיעבד מצוה לכך לאביי צריך לאוקמי דשוי שליח אבל לענין יפות