לבוש מרדכי בבא קמא קצה

יפות דאמרינן מסתמא ניחא ליה מעיקרא אלא ששכח ולא ידע א"כ ה"ה בזה שנזכר אחר שש וביטל אמרינן מעיקרא ניחא ליה אלא ששכח ולא ידע. והא דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ז') ובתר איסורא לא מצי מבטל ליה והא תניא היה יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אחד שבת ואחד יו"ט מבטל בלבו כו' יו"ט בתר איסורא הוא כו' ולא אמרינן מעיקרא ניחא לו בביטול אלא ששכח ולא ידע. דאפשר הך סוגיא נמי אדחי מהך סוגיא דעירובין כמו דאדחי הך סוגיא דא"מ וא"כ הא דאחר זמנו דאיסורא אין יכול לבטל היינו בידע מעיקרא ולא ביטל אבל שכח ולא ידע הוי ליה כמו הך דעירובין בביטל משחשיכה עכ"ל קצוה"ח

גם נתיבות המשפט הסכים לקצוה"ח ולא חלק עליו רק במה דרצה להתיר אם ביטל חמץ אחר זמן איסור וכתב וז"ל וישתקע הדבר ולא יאמר וח"ו לומר כך דבלאו הכי ידעינן דלא ניחא לו בחמץ דהא איסורא לא ניחא ליה דלקניא ובלאו הכי אינו ברשותו כלל דאיסור הנאה הוא דרחמנא אוקמי בע"כ ברשותו כדאמרינן שם שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו א"כ מה בכך דידעינן דמעיקרא לא ניחא ליה כיון דרחמנא אוקמי בע"כ ברשותיה כל זמן שלא ביטל בפה או בלב עכ"ל. אבל בנ"ד יודה גם הנתיבות מטעם דניחותא דמצוה דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דניחא ליה בקניית העכו"ם לכן אף שבעת שקנה לא ידעה בעה"ב אבל כיון שגלתה דעתה דניחא לה וגם מטעם ניחותא דמצוה אמרינן דמעיקרא ניחא לה וקנין העכו"ם קנין גמור

[ובני הגאון מ' משה מרדכי ר"מ דסלאבאדקא תירץ קושיית הנתיבות על הקצוה"ח ע"פ הר"ן שכתב ראש פסחים הטעם דמהני ביטול החמץ ג"כ בלב אף דלא מהני לשון זה בשאר חפצים שלא הוי הפקר. משום דאינו ברשותו של אדם. והסביר זה כיון דבע"כ אינו ברשותו וזה דעשאן הכתוב ברשותו היינו אם אדם רוצה וזה גופא הוא האיסור מה שרצה אבל אם ביטל הרי אינו רוצה וכן אם ביטל אחר זמן האיסור הרי אגלאי מילתא למפרע ולכן אינו עובר ואין לקנסו כלל]

ט) אמנם הנני כמוסיף על דברי בני שליט"א דיש להורות כדעת הקצוה"ח ולא מטעמו דסוגיא דפסחים נדחה מפני סוגיא דעירובין רק י"ל דלא פליגי כלל. דהנה קשה לכאורה על דעת הר"ן דלכן מועיל גבי חמץ ביטול מה שא"כ בשארי חפציו של אדם מפני שחמץ אינו ברשותו אף בלא ביטול שלו. א"כ לפ"ז יותר יש להועיל אחר זמן האסור דאז אינו ברשותו מקודם זמן האיסור דאז הא הוי ברשותו והוי כמו שאר חפצים ובגמרא דפסחים (ו' ז') מבואר להיפך דאחר זמן איסור לא מהני ביטול וקודם זמן האיסור דוקא מהני ביטול. ועוד דפריך על מה דאמר ר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל ומפרש רבא מטעם שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלה ועי' פרש"י ותוס' ד"ה ודעתיה עלה. ופריך וכי משכחת לה לבטלה ומשני דלמא משכחת לה לבתר איסורא ולאו ברשותו קיימא ולא מצי מבטל דאר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה ומשמע דקודם זמן איסור ניחא הביטול אף בלתי המאמר דא"ר דאין ברשותו ואיך כתב הר"ן דעיקר דמהני הביטול קודם זמן איסור רק הטעם דאינו ברשותו

ונראה בזה דודאי הצדק עם הר"ן דלכן סגי בביטול כיון דבלא"ה אינו ברשותו ומבואר בעירובין דסילוק רשות קל מאקנויא רשות דסילק רשות מותר בשבת ויו"ט וכן יתבאר עוד לקמן דאפי' גבי מכירה במה שצריך לסלק רשות די באמירה לך משוך וקני או אפי' בגילוי דעת '' אבל בלתי אמירתו או גילוי דעתו אינה קונה הלוקח. כמו כן גבי חמץ בלתי אמירתו בפה או אפי' בלב הביטול. הוא עובר על בל יראה ובל ימצא. נמצא מה דאמר הכתוב תשביתו היינו או מעשה ביד כמו שריפה וכדומה או מעשה כל דהו בפה או בלב לבטל. אבל בלתי מעשה אף כל דהו הוא עובר על בל יראה ובל ימצא. והן הן דבר' רש"י שם ד"ה ודעתו עלויה דהאריך מאד ולפי הבנת התוס' לא היה צריך להאריך רק לאמר בקיצור שחס על הגלוסקא לבטל. אלא ברור הדבר כמו שביאר הר"ן שם בדברי רש"י דודאי אינו רוצה בחמץ ואינו חס לבטלו כמו שכתב הנתיבות דאיסור לא ניחא לאדם דליקני וכן משמעות הגמרא ודעת"ו עלה. ואם כדברי התוס' מה צריך דעתו הלא לעולם לא יצא עדיין מדעתו לפי ס"ד דבגמרא דחמץ ברשותו של אדם אלא דהכי פירושו של רש"י ודעתו עלה דחס רק לשרוף לא מטעם שרוצה לקנות דודאי איסור אינו רוצה לקנות רק דישהה ויתעצל לשרוף ואף אם היה הגלוסקא חמץ של אחרים היה חס לשרוף ומתעצל בשריפתה מטעם הטבע שכל השנה אוכל וחי מזה ועתה ישרפנה. ואחרי אשר לא קיים עדיין העשה דתשביתו א"כ גזה"כ שעובר על בל יראה דזהו גזה"כ אם לא יעשה המעשה דתשביתו הן במעשה ביד או בפה או בלב יעבור גם על לאו דבל יראה ובל ימצא. והשתא פריך הגמ' שפיר וכי משכח לה לבטלו כלומר יקיים מעשה דתשביתו בביטול ובזה ליכא חששא פן יחוס על הגלוסקא ומשני שפיר דילמא משכח לה לבתר איסורא ולא מצי מבטל דאמר ר"א וכו' דאינו ברשותו ר"ל טעמא דמהני ביטול משום דאינו ברשותו ולכן מהני ביטול דהוי מעשה כל דהו. אבל אימתי הוי מעשה כל דהו בביטול קודם זמן האיסור אבל לאחר זמן האיסור לא הוי אף מעשה כל דהו במה שמסלק רשותו דאף בלא סילק רשותו אינו ברשותו מה"ת אלא לאחר זמן איסור בעינן מעשה רבה לקיים המעשה דתשביתו כגון שריפה וכדומה. והמקשן סובר דאף לאחר זמן האיסור מקרי מעשה כל דהו במה שמבטל בפה ואין רוצה בהחמץ ומקיים בזה גם עשה דתשביתו ואין מקום לקושית התוס' כלל וכן מבאר הר"ן דעת רש"י שם

אולם לפי מה שנתבאר יש נפקא מינה גדולה בין קודם שחידש רב ותיקן לבטל קודם זמן האיסור ובין אחר שחידש רב שני השבתות קודם זמן האיסור ביד או בפה או בלב. דקודם שתיקן רב קיום דתשביתו בפה או בלב לא שייך כלל איגלאי מילתא למפרע וכמו שדקדק הקצוה"ח בעצמו אם ידע ולא ביטל לא שייך איגלאי מילתא למפרע כיון דמעולם לא היה דרכו לבטל ולא דמי לביטל רשות כיון דדרך לבטל ושכח שייך איגלאי מילתא למפרע. אבל אחר שתיקן וחידש רב לבטל קודם זמן האיסור רק ששכח הוי ממש כמו ששכח לבטל רשות גבי עירובין כמו שכתב הקצוה"ח בהדי'

ומעתה גם שני הסוגיות אינן סותרות זה את זה דהכי פריך בגמ' לכי משכח לה לבטל פירוש למה ליה לרב לחדש ולתקן שיבטל קודם זמן האיסור בעת הביעור וכן בדף ז' בברייתא דנזכר ביו"ט שיש לו חמץ בביתו מיירי קודם שחידש רב ותיקן שיבטל קודם זמן האיסור וכן כתב הר"ן בהדיא דבמשנה ובברייתא לא היה התיקון של רב לכן לא שייך ג"כ איגלאי מילתא למפרע דרצה בביטול רק שכח. דעל מעשה חדש לא שייך איגלאי מילתא למפרע כמו לאביי לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דשוי שליח אבל בלתי מעשה שייך שפיר אמ"ל כמו שנתבאר לאביי לענין לתרום מן היפות דשייך אמ"ל. אבל אחר שתיקן רב לבטל קודם זמן האיסור אם שכח וביטל אחר זמן האיסור שייך שפיר איגלאי מ"ל דהא רצה בביטול ולקיים העשה דתשביתו רק ששכח ולכן לא עבר כלל על בל יראה ובל ימצא ובעבור זה אף מדרבנן אין לקנסו והחמץ מותר בהנאה אחר פסח כמו שכתב הקצוה"ח: