לבוש מרדכי בבא קמא קצב

שהקטן זוכה אינו בידו. ואיך יוכל לזכות בעד הקטן בשלו. אך לפי שביארנו פשוט דברי הרמב"ם דכונת הרמב"ם לומר דמשו"ה יכולין לזכות מן הקטן ולהקנות לו שיקנה הקרקע. דזכין לאדם שלא בפניו. היינו שכל הזכות הוא לו. עושין בעדו ואמרינן דבודאי נתרצה. וכן איתא כלשון הזה ברשב"א (נדרים ל"ו) ז"ל הרשב"א הא דהאיבעיא לן התורם משלו על של חבירו צריך דעת או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לא צריך. קשיא לן והא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה. אלא גזירת הכתוב הוא דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם כו'

וי"ל דתורם משלו על של חבירו שאני. דלא בעינן שלוחו לדעתו. אלא בתורם משל בעה"כ. אבל בתורם משלו על בעל הכרי כיון שאינו של בעה"כ לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו או לאו זכות הוא לו דמצוה דנפשי' עדיף לי' עכ"ל הרשב"א ז"ל. והנה פירשו כונת הרשב"א. דס"ל זכין לאדם אבל אין זכין מאדם שלא בפניו. ומשו"ה התורם משל בעה"כ צריך דעת. דאין זכין ממנו שלא בפניו ובנו ע"ז הרבה בנינים

אך כל רואה יראה דלא כוון הרשב"א לזה. דאם הי' כן כונתו. א"כ לתירוצו. בשליחות לא בעינן כלל דעתו והחסרון בתורם משל בעה"כ על של בעה"כ הוא דאין זכין מאדם. וא"כ הי' להרשב"א לומר כן דלא כדהוה סבירא ליה דבשליחות בעינן דעת אלא דבתורם משל בעה"כ על של בעה"כ שאני והוא כתב דבתורם משלו על של בעה"כ שאני ומסיק דבתורם משלו על של בעה"כ. כיון שאינו משל בעה"כ לא בעינן שליחותו ממש. ולדברי המחדשים הרי באמת בעינן שליחות רק שליחות מועיל היכא דזכין שלא בפניו אלא דבודאי כונת הרשב"א דבודאי היכא דצריך שליחות. אין מועיל זכין לאדם שלא בפניו דבשליחות בעינן דעת. והרי דעת אין כאן אף דזכות הוא. אלא כוונת הרשב"א דאימתי בעינן שליחות היינו דוקא בתורם משל בעה"כ. דכיון דתרומה הוא של בעה"כ. א"כ בעה"כ הוא התורם. נמצא דהוא שליח של בעה"כ. ובעינן דוקא מדעתו דשליחות בעינן דעתו. אבל בתורם משלו על של בעה"כ. כיון דהתרומה משלו הוא בעצמו התורם. דיש כח ביד אדם לתרום משלו על של חבירו אלא כיון דהוא תורם על של חבירו בעינן רצון חבירו. שבלא רצונו איך יכול לתרום על של בעה"כ. שהרי הוא פוטר את תבואתו. ואיך יכול לפטור שלא מדעתו. ומשו"ה בעינן דוקא רצונו וכיון דלא בעינן שליחות רק רצון משו"ה זכין לאדם שלא בפניו היינו דהוי כנתרצה. כן הוא לדעתי ברור בכונת הרשב"א. וא"כ ג"כ בכתובות. ג"כ הכי פירושה כיון דב"ד הם היו המגיירים בזה"ב שהרי משפט כתיב בי'. אלא דבעינן רצונו. משו"ה כיון דזכות הוא לו אמרינן זכין לאדם שלא בפניו היינו דהיכא דזכות הוא לו. הוי כנתרצה בפירוש. הרי דב"ד הם היו המגיירים בזה"ב. ובכה"ג לא מהני שליח ב"ד ובעינן אלהים ואעפ"כ הי' מקבלין בזמן הבית אף בעת שלא היו סמוכים הרי דאלהים לא בעינן רק רשות. וכיון דשליחותיהו קא עבדינן היינו שנתנו רשות מפני נעילת דלת לכל העולם. שיקבלו גרים בזה"ב ומקריא אלהים

ח) היוצא מדברינו דיש שני דינים. יש דין דבעי ב"ד א לפסוק ולעשות הדין. וגם יש דין דלכפי' בזה"ב היו בעינן דוקא סמוכין ומומחין

ועוד ביארתי דבדיני ממונות כהודאות והלואות הי' מועיל שליח ב"ד לכפי' בזה"ב דלכפי' לגבות הי' יכול גם שליח ב"ד בזה"ב. אבל היכא דבעי ב"ד לעשות הדין. בזה אין מועיל שליח ב"ד. אלא היכא דבעי ב"ד לעשות הדין בלא כפי' דלא בעינן מומחין רק אלהים בזה הי' בעינן רק רשות והי' מועיל שליחותיהו קא עבדינן. דאנחנו אלהים היכא דיש לנו רשות. נמצא דכל זה היכא דהדין אינו כפי'. דהדין הוא מרצונו כמו גר בזה"ב וחליצה. אבל היכא דהדין גופא הוא כפי' כמו בלעשות חיוב כפל. דהדין גופא שמחייבים אותו הוא כפי'. בכה"ג אין מועיל שליח ב"ד. דהרי לעשות חיוב בעי ב"ד. ואלהים נמי אינו מועיל היינו רשות בלבד בלא סמוכין אין מועיל. שהרי הוי רק רשות אבל סמוכין ומומחין הא לא הי'. ואמרינן לפניהם ולא לפני הדיוטות בכה"ג בעינן דוקא שלשה סמוכין

ולפי"ז מיושבים שפיר דברי הרמב"ם שכתב שנקרא ב"ד אלהים אם יהי' אחד מהן סמוך. דהתם קאי היכא דלא בעי כפי' רק נתינת רשות דבעינן אלהים. בזה אם אחד סמוך הרי הוא נותן רשות לשנים הנותרים וממילא נקראו אלהים. וכן בדין הסמיכה ג"כ כתב דאחד סמוך מושיב שנים בצדו. דכיון דנתן להם רשות נעשו אלהים ויכולים לסמוך. ולפי"ז יתבאר נמי מה שכתב הרמב"ם שם ז"ל נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים בזה"ב. ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להם רשות לדון דיני קנסות בזה"ב. ועיין שם ברדב"ז. ולדברינו כיון שכל ישראל יש להם רשות לעשות סנהדרין בזה"ב. שהרי צותה התורה שופטים ושוטרים תתן לך. א"כ לענין זה מקרי אלהים וחכמי ישראל יש להם רשות לסמוך. אבל גבי דיני קנסות. דהדין הוא כפי'. ולכפי' בעינן דוקא סמוכין ומומחין. משו"ה כתב אין דנים אלא שלשה מומחין והם הסמוכים בארץ ישראל. ולפי"ז מיושב נמי מאי דכתב הרמב"ם שנים שדנו אין דיניהם דין אף שהוא פסק כרב אחא ברי' דרב איקא דמדאורייתא חד נמי כשר. ובגמרא אמרינן דרב אחא ברי' דרב איקא דאית ליה חד מן התורה כשר ס"ל כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין

אכן לדברינו ניחא דנהי דרב אחא ברי' דר"א ס"ל דדין בדיני ממונות הוי כדיני איסור והיתר דאינו אלא שאלה. אבל הא לכפי' בזה"ב הא בעינן דוקא מומחין. וע"כ הטעם משום שליח ב"ד. והיכא הוי שליח שנתנו לו רשות. אבל היכא שב"ד לא נתנו רשות הרי אין יכול לכפות. וא"כ כיון שלא נתנו רשות אלא לשלשה א"כ שנים אינם יכולין לכפות מן התורה. שהרי לשנים לא נתנו רשות ולא הוו שליח ב"ד. וע"כ צ"ל הא דאמר דלרב אחא ברי' דרב איקא אית ליה דשמואל דשנים שדנו הי' דיניהם דין. היינו היכא דהם מומחין. או שיש שליח ב"ד שממונה מן מומחין לעשות כדין תורה. א"כ כיון דשנים שדנו הי' דיניהם דין אם הם מומחין. או שיש שליח ב"ד ממונה מן המומחים. כיון דהדין שדנו הי' דין. יכול השליח ב"ד לגבות ולעשות כדינם. אבל הרמב"ם קאי בזמן הזה דאין מומחים. וגם שליח ב"ד ממונה מהמומחים אין כאן. א"כ שפיר כתב הרמב"ם דשנים שדנו אין דיניהם דין. שהרי כיון דלשנים לא נתנו רשות ממילא לא הוו לזה שלוחי ב"ד. ואיך יגבו ויכפו. הא אמר קרא לפניהם ולא לפני הדיוטות

ולפי"ז שפיר מבואר טעם הרמב"ם דפסק דכל הנישום כעבד לא הי' גובין אותו בבבל. אבל שבת וריפוי הי' גובין דהנה לעיל ביארנו (בסוגיא דולדות צררי נינהו) דהרמב"ם ס"ל דנזק דאדם אינו מדין נזק. ובעי ב"ד לחייב. ומשו"ה מודה מפי עצמו פטור. דכיון דהחיוב הוא מטעם עין תחת עין ומלא תקחו כופר. דהדין הוא על ב"ד וב"ד עושים החוב וא"כ בזה לא שייך שליחותיהו קא עבדינן דהיכא דבעי ב"ד לגמור הדין. הרי אין מועיל שליח ב"ד. וגם אלהים אין מועיל דכיון דהדין הוא כפי'. הרי בעינן דוקא מומחין. דילפינן מאשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות דהדיוטות לא יכלו. דמש"ה כתב הרמב"ם דגבי קנסות בזה"ב דכפל וכדומה בעינן דוקא שלשה מומחים. ולא סגי באחד סמוך. ושם ביארנו דהיינו נזק וצער ובושת בכולהו