לבוש מרדכי בבא קמא קצא

אדם כמותו. אלא הכונה דכתיב בקרא שופטים ושוטרים תתן לך והדיינים הם השופטים ושליח ב"ד הוא השוטר. ומה שהשופטים יפסקו. יש שוטרים ממונים. שהם היו עושים מה שהב"ד פסקו. והם לא היו עושים בעד הב"ד ככל השליחות שמה שהם עושים הם עושים בעד משלחם. אבל מה שהשוטר הי' עושה הוא בעד עצמו. שע"ז ממנים שוטרים ונקראים שלוחי ב"ד שהם ממלאים מה שב"ד פסקו. נמצא כששליח ב"ד הי' מכה לאחד מלקות בזה"ב. אף שהדיין הי' אומר לו הכהו אין הכונה שהוא עושה בעד הדיין. רק הוא עושה בעצמו. כשהדיין הי' אומר שצריך אותו להכות. אז הי' השוטר מכהו. נמצא דלא שייך כלל שהדיין יתחייב גלות בשליחות השליח בשוגג. שהרי לא עשה בעדו. ובודאי דאם הב"ד בזה"ב פסקו דין שאחד מחויב לחברו ואמרו להשוטר שיגבה ממנו אף שהב"ד מתו. יוכל הי' השליח שלהם לגבות. שאין דינו כדין שלוחו של אדם שהולך רק בכחו. אבל שליח של ב"ד הוא כשב"ד הי' מצווין. הי' עושה מכח עצמו כדין שוטר. וזהו דקאמרינן שליחותיהו דקמאי קא עבדינן שהב"ד עשו שלוחים לכל העולם שכל הכתוב בתורה. אנן שלוחי דקמאי ושוטרים היינו בזה"ב לכוף לקיים הכתוב בתורה. ובודאי דשוטר אין צריך להיות מומחה שאף הדיוט הי' יכול להיות שוטר לכוף בזה"ב. כיון שכפיתו הי' לקיים מה שכתוב בתורה. וא"כ אנן כיון דהדין כבר פסוק בחושן משפט ומי שהי' יודע הדין. הוא הי' שליח של ב"ד ושוטר לכוף לקיים בזה"ב

ה) וכ"ז הוא בהודאות והלואות. דהוי רק כמו שאלה וידיעה. אבל היכא דבעי ב"ד לעשות הדין. בזה לא שייך שהשוטר יעשה והיכא דבעי ב"ד לעשות הדבר. בזה בעי אלהים דוקא. אלא דאלהים פירושו מי שיש לו רשות בזה"ב לא שיהי' סמוך דאם היה פירוש של אלהים דדוקא סמוך מיקרי אלהים. וא"כ איך אמרינן דסמוך אחד מושיב שנים בצדו שאינם סמוכין. אלא הכונה שהי' להם רשות בזה"ב איש מפי איש עד משה רבינו שהי' לו רשות מפי הגבורה. שנמצא כולם הי' להם רשות מפי הגבורה. ורשות לא בעי דוקא שיסמוך אותו דכמו שמצינו שמסמיכין רק לדבר אחד. ומסמיכין לזמן כמו ר' יוחנן דאמר לרב שמן בר אבא הרי את ברשותינו. ה"נ הסומך מושיב שנים בצדו. ונותן להם רשות שידונו בדין זה, דרק לסמיכה להסמיך שיהי' סמוך בענין ב"ד. אבל רשות גם אחד נותן. נמצא דכשאחד שיש לו רשות כבר נתן לו רשות לשנים הרי הם ב"ד אלהים וב"ד הוא מן התורה

ולפי"ז מיושב מאי דהיו מקבלין גרים בזה"ב אף בעת שכבר נפסק הסמיכה בישראל. דכיון דגבי גר הי' בעינן בזה"ב שלשה מה"ת. שהרי פסק הרמב"ם כר' יוחנן דאם הי' נתגייר בזה"ב שלא בפני שלשה לא הי' גר. וא"כ איך היו מקבלין אע"פ שאינם סמוכים הא כיון דהי' בעינן ב"ד שיהיו המגיירים והם הי' ב"ד לעשות הדבר. דע"ז לא הי' מועיל שליחותייהו דקמאי דביארנו שהוא כמו שוטר דהיכא דבעינן ב"ד הא לא מהני שוטר. ואם נימא דהוא דרבנן. תקשי לדידן דס"ל אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אך היו יכולים בזה"ב לישא גיורת שנתגיירה שלא בפני סמוכים. אכן לפי שביארנו דאלהים הוי רשות נמצא כשראו שפסק הסמיכה נתנו בזה"ב רשות לכל ישראל לדון ולעשות הדין משום נעילת דלת בפני גרים כדאיתא בתוס'. נמצא דהוי אלהים מן התורה אף שאינם סמוכים. אלא דזה לא הי' מועיל בדי"מ לכוף בזה"ב דנהי דהוי אלהים. אבל לכפי' בזה"ב בעינן מומחין מקרא דאשר תשים לפניהם דדוקא מומחין וסמוכין יכולים לכוף בזה"ב ואף שיוכלו לדון בדין זה אבל לכוף אינם יכולים. אלא דגבי די"מ דהודאות והלואות כיון דשם הוי רק כאיסור והיתר יוכלו לכוף בזה"ב מטעם שב"ד כדין שוטרים

ו) וע"פ מה שביארנו דגבי גר בזה"ב הב"ד הם המגיירים ובעי שלשה משום דשם הב"ד עושים הדין ביארתי היטב סוגית הגמ' בכתובות דאמר רב הונא גר קטן בזמן הבית מטבילין אותו על דעת ב"ד מאי קמ"ל דזכות הוא ליה וזכין לאדם שלא בפניו הא תניא זכין לאדם וכו' והקשה בתוס' ד"ה מטבילין אותו ז"ל ותימא דהא זכי' הוי מטעם שליחות כו' וא"כ איך זכין לקטן והלא אין שליחות לקטן כדאמרינן בא"נ. ועוד דאכתי עכו"ם הוא ואמרינן התם דקטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכי' מדרבנן עכו"ם דלא אתי לכלל שליחות אפילו זכי' מדרבנן לית ליה. ונראה לר"י דהכא נמי דזכין לו מדרבנן. וא"ת היכי הוי גר מדרבנן ושרינן לי' בבת ישראל וקדושיו קידושין הא מן התורה עכו"ם הוא וי"ל דסבר כמ"ד בהאשה רבה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. וכי פריך מקמ"ל הוי מצי לשנויי דקמ"ל דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וחדא מתרי טעמי נקיט עכ"ל התוס'

ולפי"ז יקשה על הרמב"ם דאיך פסק דהיו מטבילין בזמן הבית על דעת ב"ד הא איהו פסק שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה

לכן נראה לי דאין הכונה שזוכין אותו שיהי' ישראל בזמן הבית דמאי שייך זכות. הא לא חפץ הוא. שנימא שהכונה שזוכין גופו שיהי' ישראל. וגם במה זכו בגופו בשלמא בחפץ זוכין בהגבהה בעדו. אבל הכא במה יזכו גופו. הרי ב"ד אין עושין מעשה בגופו. ובודאי בזה אין סברא לומר. דמה שמטבילין אותו הוי הגבהה דבודאי הכונה גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד הכונה אף אם הקטן טבל את עצמו. והרי לא הגביהו אותו. ואין צריך אריכות לבאר דקשה מאד בזה דיני זכיות. אלא הכונה הוא דהנה הא דגר מתגייר בזה"ב אין הכונה שהוא עושה עצמו לגר. והא דבעי שלשה הוא רק דין שאימתי הי' נעשה בזה"ב גר כשהתגייר עצמו בפני שלשה דא"כ למה לן קרא ביבמות עבד איש אתה מל בע"כ ואי אתה מל בן איש בע"כ. ופירוש רש"י דאשמעינן קרא שאין מגיירין גר בזמן הבית בעל כרחו. ואם נימא דגר כשנתגייר בזה"ב הוא עצמו הי' מגייר את עצמו. א"כ למה איצטריך קרא שלא יגיירו אותו בע"כ. אם בע"כ הוא הרי לא נתגייר כלל. ובודאי דלא מיירי בכפוהו עד שאמר רוצה אני דממ"נ אם נימא דנתרצה. הרי מדעתו הוא. ע"כ צ"ל דמוכח מכאן דגר כשמתגייר בזה"ב אין הכונה שהוא מגייר אה עצמו. אלא דהכונה דב"ד היו עושים אותו לגר דמשפט כתיב בי'. היינו דב"ד היו עושים אותו לגר. והם שופטים אותו לגר. והב"ד הם היו המגיירים. והוי אמינא דאף בע"כ היו יכולים לגיירו בזה"ב. וגלי לן קרא דבעינן דוקא מרצונו. נמצא דבעינן רק שיתרצה. וזה קי"ל כל היכא דזכות הוא לו הוי כשנתרצה דמשו"ה זכין לאדם שלא בפניו דכיון דזכות הוא לו הוי כנתרצה וכיון דהוי כנתרצה. משו"ה הי' יכולים ב"ד לגייר קטן בזה"ב משום דזכות הוי כנתרצה

ז) וכן ביארתי הא דכתב הרמב"ם קטן שקנה הקרקע ונתן הדמים תעמוד הקרקע בידו שזכין לאדם שלא בפניו ומזה הוכיח הקצוה"ח בכמה דוכתי. דטעמא דמהני דעת אחרת מקנה לקטן משום שהמקנה זוכה בעדו (ועיין בדברי הקצוה"ח בסימן רל"ה) דמדקאמר הרמב"ם שזכין לאדם שלא בפניו. והא הטעם משום דעת אחרת מקנה מועיל לקטן. וע"כ דהא גופא דמהני דעת אחרת הוא משום שזוכה הגדול בעדו

וכמובן הדברים קשה מאד להבינם דהלא אין אדם זוכה בשלו לאחר. וא"כ הקטן הוא הזוכה. ובשעה