לבוש מרדכי בבא קמא קצ

סימן מז

סוגיא דכל הנישום כעבד ודין ב"ד שהי' נוהגין לדון דיני קנסות ומה נקרא אלהים ומה נקרא מומחין ופירוש דשליחותיהו קא עבדינן

א) דף פד גמרא כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל. רבא לטעמי' דאמר רבא נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור. אין גובין אותו בבבל. מ"ש נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דלא אלהים בעינן וליכא נזקי שור בשור ושור באדם נמי אלהים בענין וליכא אלא מאי שנא שור בשור ושור באדם דשליחותיהו קא עבדינן מידי דהוי אהודאות והלואות. אדם באדם ואדם בשור נמי שליחותיהו קא עבדינן כו' כי עבדינן שליחותיהו במילתא דשכיחא אדם באדם דלא שכיחא לא עבדינן שליחותיהו. הרי בושת דשכיח נעביד שליחותייהו. אלא כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס אבל מילתא דשכיחא ולית בה חסרון כים אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותיהו. הילכך אדם באדם אע"ג דאית בה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותיהו בושת אע"ג דשכיחא כיון דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותיהו

וכתב הרמב"ם (בפ"ה מהלכות סנהדרין ה"י) כל הנישום כעבד הי' גובין אותו דייני חוץ לארץ. לפיכך אדם שחבל בחבירו אין גובין הנזק והצער והבושת שהוא חייב בהן דייני חוץ לארץ אבל שבת וריפוי גובין מפני שיש בהן חסרון כיס. וכן הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבות שבת וריפוי בבבל וכבר צווחו נושאי כליו דהוא נגד גמ' דידן דאמרינן אדם באדם אע"ג דאית בה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותיהו

ב) ונראה לי דהנה הרמב"ם כתב (בפ"ב מהלכות סנהדרין ה"י) ז"ל אע"פ שאין ב"ד פחות משלשה מותר הי' לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומדברי סופרים עד שיהו שלשה ושנים שדנו אין דיניהם דין. והקשו הפוסקים דהרי בסנהדרין אמרינן אמר רבא תרתי קתני משום דר' חנינא. (פירוש דמן התורה בעינן שלשה מומחין אף בהודאות והלואות ומפני תיקון העולם סגי בשלשה הדיוטות והיינו דוקא בהודאות והלואות אבל בגזילות וחבלות לא תקנו). רב אחא ברי' דרב איקא אמר מדאורייתא חד נמי כשר שנאמר בצדק תשפוט עמיתך אלא משום יושבי קרנות אטו בתלתא מי לא הוי יושבי קרנות אי אפשר דלית בהו חד דגמיר כו' מאי איכא בין רב לרב אחא ברי' דרב איקא איכא בינייהו דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב"ד חצוף לרבא לית ליה דשמואל לרב אחא ברי' דרב איקא אית ליה דשמואל וא"כ הרמב"ם שהוא פוסק כרב אחא ברי' דרב איקא. איך פסק דשנים שדנו אין דיניהם דין

עוד יש סתירה בדברי הרמב"ם (שכתב בפרק ד' מהלכות סנהדרין) אחד ב"ד הגדול ואחד סנהדרי קטנה או ב"ד של שלשה צריך שיהי' אחד מהן סמוך מפי הסמוך. הרי דמוכח מדבריו דב"ד קרי כשאחד מהן סמוך. אע"פ שהשנים האחרים אינם סמוכים. וכן פירוש הכ"מ להדיא. ואילו בפ"ה (מהלכות סנהדרין הלכה ח') כתב הרמב"ם ז"ל דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה וכיוצא בהן. אין דנים אותם אלא שלשה מומחין והם הסמוכים בארץ ישראל. אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות כו'. הרי שכתב בפירוש דבעינן דוקא שכל השלשה יהיו סמוכים

והלח"מ תירץ דמה שכתב הרמב"ם והוא שאחד מהן יהי' סמוך כלומר שזה יסמוך האחרים עכ"ל הלח"מ והדברים מפליאים דהרי גם לסמיכה בעינן ב"ד. וא"כ אחד איך יסמוך. וגם מזה גופא קשה שהרמב"ם כתב בפירוש. הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סמוך אחד מושיב שנים בצדו. וסומך שבעים כאחד. וכיון שכתב הרמב"ם דב"ד בעי שלשה סמוכין. איך כתב דאחד סמוך. מושיב בצידו שנים שאינם סמוכין

ג) ונראה דהנה מחלוקת רבא ורב אחא ברי' דרב איקא הוא דרבא ס"ל דמן התורה לפסוק דין בעי דוקא שלשה מומחין. ואם פסקו שלשה שאינם מומחין אין הדין דין. ורב אחא ברי' דרב איקא ס"ל דכיון דכתבה התורה בצדק תשפוט עמיתך. הרי דגלי קרא דפסק הדין אינו אלא כשאלת איסור והיתר דאטו יש לומר שיהיה דין התורה לשאול שאלה בעניני טריפות ליבעי דוקא ב"ד. בודאי דלא שייך לומר כן. דעלינו רק לידע אם זה ששואלין אותו יודע דיני הטריפות או לא. ה"נ כשבאין שנים לדין ג"כ שאלה הוא הדין עם מי. ונחזי אנן אם יודע הוא ובקי בחו"מ הי' דינו דין בזה"ב ואם אינו יודע דיני ממונות לא הי' דינו דין. ורק היכא דבעי ב"ד לעשות החיוב כגון גבי קנסות בזה"ב דבלא ב"ד אין החיוב. ורק ב"ד הי' עושים חיוב הקנס. כדכתיב קרא אשר ירשיעון כו'. בזה הי' בעי דוקא ב"ד. אבל כל דיני ממונות לא הי' הב"ד עושים כל החיוב. רק שהי' אומרים היאך הדין. והוי רק כהוראות איסור והיתר דחד נמי כשר. והא דבעי קרא בצדק תשפוט עמיתך דהוי אמינא כיון דדיני ממונות הוא להאמין העדים. ולהאמין זה נגד זה. לא נתנה התורה הכח הזה דוקא לשלשה מומחין. דזהו סברת רבא דס"ל דבכל דיני ממונות בעינן דוקא מומחין. ס"ל לרב אחא ברי' דרב איקא דגלי לן קרא דבצדק תשפוט עמיתך דהכח הזה הוא לכל ישראל. נמצא דפסקי דיני ממונות. וגם האמנת העדים. והאמנת הבע"ד הוא רק שאלה כמו איסור והיתר דשואלין להדיין איך הוא הדין ומי נאמן. וכיוצא בזה. ואם יודע הוא אפילו חד נמי, כשר. והנה אע"פ שלדברי רב אחא ברי' דרב איקא בדי"מ כמו הודאות והלואות לא הי' בעינן אלהים. אעפ"כ לדידי' בעינן ג"כ לשליחותיהו קא עבדינן

דהנה התוס' בסנהדרין ב' ד"ה ליבעי הקשו וז"ל תימא דמשמע הכא דממעטינן הדיוט מדכתיב אלהים ובפרק המגרש ממעט ליה מדכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות. ונראה לפרש דבגיטין לענין מילי דכפי' איירי דאהכי מייתי לה דאביי אשכח לרב יוסף דהוי יתיב וקא מעשי אגיטין. אמר ליה דעשוי מלפניהם משום דדרשינן לקמן מאשר תשים אלו הדיינין דשייך בהן שימה עכ"ל התוס'. הרי שיש שני דינים במומחין יש דין דאלהים לפסוק הדין. ויש דין דבעי מומחה לכוף בזה"ב והדיוט אין יכול לכוף. והנה אף שסובר ר"א ברי' דרב איקא. דדי"מ הוי רק כשאלת איסור והיתר ומי שהי' יודע הדינים בזה"ב הי' יכול להגיד הדין. אבל היאך יכול הבע"ד לקיים דבריו כיון דהדיוט הוא אין בידו לכוף לקיים לזה אמרינן שליחותיהו קא עבדינן

ד) ובזה יתבאר היטב הפירוש של שליחותיהו קא עבדינן. דהנה שמעתי להקשות איך מועיל שליחותיהו דקמאי כיון שכבר מתו. הא אין שליחות למתים וכיוצא בהן קושיות ודקדוקים. ואמרתי דאין הכונה שאנחנו שלוחים של הראשונים כמו שלוחו של אדם כמותו. אלא כונה אחרת יש בזה. דהנה הקשו הפוסקים על דברי התוס' דס"ל בב"ק מ"ט דבשוגג יש שליחות לדבר עבירה. א"כ איך אמרינן הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו ואוקמינן דטעה דיינא גופא. א"כ כשהדיין אומר לו הכהו. והשליח שגג יתחייב על ידו גלות. דהוי שלוחו בשוגג. ואמרתי דשליח ב"ד אין הכונה שהוא שלוחם של ב"ד לעשות. והוי שלוחו של