לבוש מרדכי בבא קמא קפא

וממילא אינו מחויב שבועת השומרין. אכן כפי שביארנו לעיל יתיישב גם כאן. דאם נימא דהיכא ששאל או קבל פקדון בבעלים לא נעשה שומר. א"כ איך אמרינן הי' עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה. והיינו שאף שבשעת שבורה ומתה לא הי' בבעלים פטור. ואמאי הא כיון שנסתלקו הבעלים יתחייב בשמירה דלא גרע משומר אבידה. א"כ נהי דבבעלים מיעטה התורה מדין שומרין אבל כשאינו עתה בבעלים יתחייב עתה כדקיי"ל שומר אבידה מחויב בשמירה. ע"כ דגם אם קבל הפקדון בבעלים ג"כ נעשה שומר. ורק שנעשה שומר כזה שפטרתו התורה אנזקין. משו"ה אף שנעשה אח"כ שלא בבעלים ג"כ פטור. שכל חיובי השומרים משעה שנעשה שומר. ובשעה שנעשה שומר חל עליו שמירה בלא חיוב אונסין ופשיעה. כמו דגבי פקדון של קטן כיון שיש דיני שמירה על חפץ של קטן. רק מדין כפל מיעטתו התורה. משו"ה אף שהגדיל אח"כ לא נתחייב. דחיובי שומרים משעת משיכה נינהו. אבל שבועה מחויב כיון ששומר הוא ושבועת השומרין לא בעי טענה

אלא דישאר עוד קושית הלח"מ איך נוכל לומר דשבועת השומרין נשבעין על פקדון של קטן. א"כ מאי פריך בשבועות אמתניתין דאין נשבעין על טענת חש"ו אבל נשבעין לקטן ולהקדש. ופריך והא אמרת רישא אין נשבעין על טענת חש"ו לימא דמיירי סיפא בפקדון דנשבעין בפקדון גם לקטן. הנה מלבד דנוכל לתרץ. דמשו"ה לא פריך שם כן. דסיפא דנשבעין לקטן קאי בפקדון משום דהא דפסק הרמב"ם דנשבעין על פקדון של קטן הוא דוקא למאן דס"ל עירוב פרשיות כתיב כאן וקרא דכי הוא זה אמלוה הוא דכתיב. אבל בפקדון לא בעי כלל תביעה ומודה במקצת. ומשו"ה נשבעין גם על פקדון של קטן. אבל אם נימא דגם פקדון בעי דוקא כפירה והודאה במקצת א"כ לא ס"ל עירוב פרשיות. ובעי דוקא חיוב שבועת השומרין. ביחד עם שבועת מודה במקצת. ובטענת מודה במקצת הא בעי דוקא טענה. ובלא טענה אין שבועת מודה במקצת. וא"כ לדידי' בודאי שלא ישבע על פקדון של קטן אף אם כפר במקצת והודה במקצת. שהרי טענת הקטן אינה כלום. ולדידי' אין מחויב שבועת שומרין בלא שבועת מודה במקצת. מלבד זה נוכל לתרץ הקושיא

דהנה הרמב"ם כתב (בפ"א מהלכות טוען ונטען ה"ז) ז"ל אין משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי אבל על טענת ספק פטור כיצד כו' אמר לי אבא שיש לי אצלך מנה או צוה לי בפני עדים שיש לי אצלך מנה כו' הרי זה פטור משבועת היסת. והקשה הראב"ד ז"ל א"א אין אני מודה לו כי הוא טענת ברי ועל זו אמר ראב"י פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו שהעמיד אותה בבא בטענת עצמו והוא שאמר כך צוה לי אבא שאם אמר ברי לי שאני יודע על זה אמרו מה לי הוא מה לי אבא ואפילו לרבנן עכ"ל. והיינו דהראב"ד מוכיח דע"כ פלוגתת ראב"י וחכמים הוא בטוען כך אמר לי אבא. דאם נימא דפלוגתת ראב"י וחכמים הוא בטוען ברי לי. א"כ מאי פריך בשבועות על הא דתניא שבועת ה' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים. אי דאמר חמשין אית לך וחמשין לית לך מה לי הוא מה לי אבא דילמא אתיא הברייתא כרבנן דס"ל דהוי כמשיב אבידה ופטור, ע"כ דהיכא דאמר ברי לי שמנה לאביך בידי גם רבנן מודים דמחויב. וא"כ ע"כ פלוגתתם באמר כך אמר לי אבא. וא"כ אפילו לרבנן דפטרי היינו דוקא בהודה במקצת משום דהוי כמשיב אבידה. אבל היכא שכופר הכל גם רבנן מודה שמחויב היסת שהרי בכופר הכל הרי לא השיב אבידה

ונראה לי לתרץ לדברי הרמב"ם דהנה בגיטין (דף נ"א) אמרינן והמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם אמר ר' יצחק שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד נשבע. שני שורים קשורין מצאת לי והלה אומר לא הי' אלא אחד אינו נשבע. מאי טעמא שורים מינתחי מהדדי כיסין לא מינתחי מהדדי כו' ור' יצחק לית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם. הוא דאמר כראב"י דתניא ראב"י אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס הרי זה נשבע וזהו שנשבע על טענת עצמו. וחכ"א אינו אלא כמשיב אבידה ופטור. וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור אמר רב בטוענו קטן. קטן מידי מששא אית ביה והתנן אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן מאי קטן גדול ואמאי קרא ליה קטן דלגבי מילי דאביו קטן הוא אי הכי טענת עצמו טענת אחרים נינהו טענת אחרים והודאת עצמו כולהו טענתא טענת אחרים והודאת עצמו אלא בדרבה קמפלגי דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו כו' ובכולי בעי דלודי לו והא דלא אודי ליה אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה סבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה ואמר רחמנא רמי שבועה עלי' כי היכי דלודי לי' בכולי' ראב"י סבר ל"ש בו ול"ש בבנו מעיז והילכך לאו משיב אבידה הוא. ורבנן סברי בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז ומדלא מעיז משיב אבידה הוא. והקשו שם התוס' לפי המסקנא ר' יצחק דאמר כמאן. וע"כ גרס בתוס' תניא כותי' דר' יצחק. ור' יצחק יסבור כברייתא. אך ממ"נ קשיא אם נוכל לומר ששום תנא לא יסבור משיב אבידה פטור א"כ מאי פריך וראב"י לית ליה כו', ואי אין סברא שלא יסבור משיב אבידה פטור א"כ גם על ברייתא דתני' כותי' דר' יצחק יקשה. עוד הקשו שם בתוס' אפירוש רש"י דפירוש הא דפריך וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור, פירוש דפריך מכח מתניתין. והקשה בתוס' אמאי לא נקיט לישנא דלעיל. וע"כ פירש בתוס' דפריך מכח מגו. וגבי אלא בדרבה פליני פירשו בתוס' דקאי לתרץ דמשו"ה קרי לה ראב"י טענת עצמו כיון דלרבנן בבנו אין מעיז וקאמר ראב"י לרבנן פעמים שאדם נשבע על מה שאתם קורים טענת עצמו. אבל לראב"י כיון דס"ל אינו מעיז, וא"כ לאו טענת עצמו נינהו, וכמובן זה דחוק

ולענ"ד נראה לפרש הסוגיא כן דהנה הקשו על שיטת הפוסקים דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה. א"כ מאי אמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע. פירוש להימני' במגו דאי בעי כפר הכל, ומאי קושיא הא מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. ולדידי נראה בפשיטות דלא קשיא דטעמא דלא אמרינן מנו לאפטורי משבועה, הוא דמגו לא אמרינן אלא היכא דהספק הוא דילמא האיש הזה הוא שקרן ורוצה לכפור ממון חבירו, ואמרינן הרי יש לנו הוכחה שהאמת אתו מגו דאי בעי הי' טוען הטענה ההוא. אבל היכי דמחייבינן ליה שבועה דהטעם הוא דרמי רחמנא שביעה משום דאשתמוטי קא משתמיט, ורמי רחמנא שבועה כי היכי דלודי איך נימא מגו דאי בעי הי' כופר הכל. א"כ יש הוכחה שהאמת שאין מגיע לו אלא מקצת. מנא לן הא דילמא מגיע כל המנה והוא לא כפר הכל. שהרי איש נאמן הוא ואין רצונו כלל לכפור ממון חבירו רק החמשים שיש לו תיכף במה לשלם הודה, והשאר רוצה להשתמט ואח"כ ישלם, ומשו"ה רמי רחמנא שבועה כי היכי דלודי, משו"ה לא שייך כלל מגו לאפטורי משבועה אחרי שחיוב השבועה אינה משום שחושדין אותו לגזלן שרוצה לכפור ממון חבירו ורק רצונו להשתמט וגם על רצונו להשתמט לא שייך שיחוש ויבקש תחבולות לטעון טענות טובות. שהרי אין רצונו רק לדחות לע"ע עד דבחיש או עד דהוה ליה זוזי. דרק כשרוצה לפטור את עצמו. הוא מבקש לטעון טענה שנאמינו, אבל אם אינו רוצה רק לדחות לע"ע. אינו מעיין כלל במה לדחותו, ואותו הטענה שנפל בלבו אומר ומדחה, משו"ה רמי עלי' שבועה, נמצא דהא גופא דאמרינן דאין אומרים מגו לאפטורי משבועה ג"כ הא גופא אמר רבה שטעם השבועה הוא משום דאשתמוטי קא משתמיט ולא שייך מגו, אבל קודם שתירץ רבה