לבוש מרדכי בבא קמא קעה

וזהו דוקא היכא שהשטר נעשה לגבות בו מן הלקוחות אז השטר הוא השעבוד (ועיין בדברינו בדף ל"ג ודו"ק). אינו מניח בידו השעבוד. אבל שטר כזה שאין גובין בו מן הלקוחות לא נעשה לגבות ע"י השטר. וא"כ השטר הוי רק ראי' שלוה. שטר כזה מניח בידו דאף שיש ראי' שלוה הא אין ראי' שלא פרע. ולפי"ז יהי' ג"כ הטעם בהפקיד בשטר כיון דיכול לטעון נאנסו. א"כ השטר אינו עשוי לגבות בו ושטר כזה אינו חושש ומניח בידו. ומשו"ה יכול לטעון החזרתי מדינא. ששטר כזה אין חושש להניח וחיוב שבועת החזרתי אינה רק מדרבנן ואף דהקצות (שם בסימן הנ"ל) הקשה על דברי הש"ך מדברי ר"ת בשבועות (דף מ"ה) גבי שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה מגו דיכול לומר לא הי' דברים מעולם יכול לומר נאנסו דאפקיד ליה בעדים כו'. דאפקיד ליה בשטר. מכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר בעדים והקשה שם ר"ת הא קיי"ל דנאמן לטעון החזרתי. ופירוש ר"ת צריך להחזיר בעדים אם ירצה לפטור מן השבועה. אבל בשבועה נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו הרי דמן התורה המפקיד אצל חבירו בשטר אם אין לו עדים שהחזיר צריך לשבע ומזה דחה דברי הש"ך

אכן לענ"ד נראה דר"ת לטעמי' דס"ל טענת נאנסו צריך הודאה במקצת. ואף להפוסקים דפליגו על ר"ת הא קאי הכא לרמי בר חמא דס"ל ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת וא"כ לדידהו בודאי אם יטעון החזרתי על זו שטוען נאנסה הא יהי' מודה במקצת וכופר במקצת ובודאי יהי' חיוב שבועה מן התורה. ולפי"ז מה שהקשה התוס' על דברי ר"ת שם בד"ה מתוך כיון דס"ל לר"ת דחייב שבועת נאנסו במודה במקצת א"כ מאי קאמר מגו שיכול לומר החזרתי הא יהי' מודה במקצת. ובכל מודה במקצת הא לא אמרינן מגו ולפירוש ריב"א ניחא כו'. הנה באמת גם לפירוש ריב"א קשי' דהא הכא רמי בר חמא הוא דקאמר לה ורמי בר חמא הא ס"ל דבעינן הודאה במקצת, ועכצ"ל דדוקא לדידן אף בפקדון מודה במקצת מחויב דאין אדם מעיז פניו לכפור הכל. ואף כי לא הוי העזה כמו העזה בפני בע"ח. ס"ל דאף מגו דאין אדם מעיז לכפור הכל לא אמרינן. אבל האי סוגיא דשבועות ס"ל דמגו דהעזה אמרינן לפטור מן השבועה. ורק בהלואה לא אמרינן מגו במודה במקצת מגו שהי' כופר הכל דאין אדם מעיד פניו בפני בעל חובו דשם לא הוי מגו טוב. אבל בפקדון הוי מגו טוב. אבל היכא שהפקיד בשטר גם האי סוגיא מודה דלא הוי מגו טוב שיטעון החזרתי. שהרי מהשטר הוי הוכחה שלא החזיר. ומשו"ה אינו פוטרו מן השבועה. בין בטוען נאנסו. בין בטוען החזרתי מועיל השטר לגרע כח המגו ולחייב שבועה שמשו"ה אינו אומר החזרתי כולה שניכר שקרו כשאומרים לו מדוע הנחת השטר. אף שמן הדין נאמן. בעיני ב"א נראה שקרן. עכ"פ מזה דמיירי במודה במקצת אין ראי' לדידן היכא דהוי כופר הכל ושפיר אמר הש"ך דטענת החזרתי בהפקיד בשטר השבועה רק דרבנן. ולפי"ז לכאורה יקשה עכ"פ איך מחייבינן שבועה דאורייתא בנאנסו אף בהפקיד בשטר. כיון דאם יטעון החזרתי יהי' פטור משבועה דאורייתא. א"כ יפטר ג"כ בטוען נאנסו מטעם מגו דאי בעי אמר החזרתי. אכן באמת אין זה קושיא דהא אנן קיי"ל לא אמרינן מגו לאיפטורי משבועה דלא כהאי סוגיא דשבועות. או מטעמא דמגו דהעזה לא אמרינן לפטור מן השבועה אף שמגו כזה פוטרת מממון משבועה לא פטרה. והנה לעיל ביארנו דטעמא דהרמב"ם דס"ל מחויב שבועה ואי"ל משלם אף היכא דלא הוי ליה למידע. הוא דס"ל דהיכא דחייבה התורה שבועה החיוב הוא ממון. והשבועה היא לפטור מחיוב ממון. נמצא דהיכא דהחיוב הוא רק שבועה בכה"ג גם הרמב"ם יודה דהיכא דלא הוי ליה למידע, פטור מתשלומין, נמצא היכא שיש מגו לפוטרו ומחייבינן ליה שבועה מטעם דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן בכה"ג אין כאן חיוב ממון שהרי מחיוב הממון פטרתו המגו. ורק מחיוב שבועה לא פטרתו המגו בכה"ג מודה הרמב"ם דהיכא דלא הוי ליה למידע פטור. וכן ביארנו למעלה דפטור דיתמי בטענת נאנסו. אף שאביהם הי' מחויב שבועה תליא אי אמרינן מחויב שבועה ואי"ל משלם היכא דלא הוי ליה למידע. מעתה מיושב שפיר הקושיא שהקשה איך פסק הרמב"ם דטענינן ליתמי נאנסו. א"כ תקשה איך אמרינן שם בב"ב לימא כתנאי שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרי נשבע וגובה כולו משום דס"ל דהיכא שהפקיד בשטר אין נאמן לומר החזרתי עכ"פ נטעון להו נאנסו. אכן לפי דברינו יתיישב דהא בהא תליא. אם נאמן לומר החזרתי נגד שטר. נמצא דאף כשטוען נאנסו. יש לו מגו שהי' אומר החזרתי שאז הי' מן התורה נאמן בלא שבועה כדעת הש"ך וכדביארנו. והא דמחייבינן ליה שבועה הוא משום דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. וא"כ רק החיוב שבועה לא פטריה המגו אבל החיוב ממון פטרי' המגו וא"כ בכה"ג היכא שאין עליו חיוב על שלא נשבע לא מחייבינן ליה בתשלומין אף להרמב"ם דבכה"ג הרמב"ם מודה להראב"ד דהיכא דלא הוי ליה למידע פטור משו"ה נוכל לטעון ליתמי נאנסו שאם נאנסו אף שלא נשבע אביהם פטור הי' מחיוב ממון. מגו שהי' יכול לומר החזרתי וחיוב שבועה בלבד בלא חיוב ממון יש עליו והיכא שאין עליו חיוב על שלא נשבע כיון שמת פטורים היתומים. אבל דייני גולה דס"ל נגד שטר אין נאמן לומר החזרת.. א"כ אף כי טוען נאנסו אין לו מגו לפטור את עצמו. נמצא שיש עליו חיוב ממון רק שאמרה תורה ע"י שבועה פוטר את עצמו. וכ"ז שלא נשבע לפטור את עצמו יש עליו חיוב הממון. וא"כ איך נטעון ליתמי נאנסו הא כיון שלא נשבע אביהם מחויבים לשלם כדין מחויב שבועה ואין יכול לשבע דמשלם אף היכא דלא הוי ליה למידע. היכא שיש חיוב ממון. ומשו"ה לדייני גולה אף נאנסו לא נטעון ליתמי. אבל הרמב"ם שפסק כדייני א"י דטענינן החזרתי ממילא אף טענת נאנסו לא הוי חיוב ממון שהרי יש כאן מגו דאי בעי אמר החזרתי. ורק חיוב שבועה יש כאן דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. וממילא בכה"ג היכא שאין עליו חיוב על שלא נשבע פטור. משו"ה פסק הרמב"ם לדידן דטענינן נאנסו ליתמי שאם נאנס פטורים מלשלם

ויתיישב לפי"ז ג"כ מה שהקשה הט"ז על מה שפסק הרמב"ם בהי' השומר חשוד אין שכנגדו נשבע ונוטל. והקשה מ"ש משניהם חשודים דאמרינן חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאי"ל משלם. אכן לפי הנ"ל ניחא. דהנה לעיל ביארנו דתרי טעמא דהתוס' שתירצו. מ"ט בחשוד אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל. מ"ש ממחויב שבועה ואי"ל שנוטל שכנגדו בלא שבועה. וביארנו דאם נימא דהיכא שחייבה התורה שבועה עיקר החיוב ממון ורק השבועה היא פטור. א"כ בחשוד מן התורה הי' לו ליטול בלא שבועה שהרי אומר לו אין לך במה להפטר שלא פטרה תורה אלא בשבועה שנאמן בה לא בשבועות חשוד. ורק משום דלא שבקת חיי לחשוד תקנו שישבע שכנגדו אבל היכא שאין שכנגדו יכול לשבע נוטל בלא שבועה דחזר הדין למקומו. אבל אם נימא דעיקר החיוב הוא שבועה רק שאם יש עליו חיוב על שלא נשבע אז משלם. בחשוד אין עליו חיוב על שלא נשבע. שהרי מרצון הי' נשבע רק שאין מניחין לו. מדין התורה הי' לו ליפטר רק רבנן קנסו לחשוד ותקנו שכנגדו ישבע ויטול. לפי"ז בשניהן חשודין בטענת מודה במקצת דחיוב השבועה הוא חיוב ממון, שהרי אין לו מגו לפטור עצמו שהרי אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח. וכ"ז שלא נשבע שבועה כדין מחויב לשלם. ואף שתקנו רבנן בחשוד שישבע שכנגדו היינו דוקא היכא שיכול לשבע. אבל היכא שאין יכול לשבע נוטל בלא שבועה. אבל בהי' השומר חשוד. וטוען ברי שנאנסה התם יש לו מגו דאי בעי אמר החזרתי. וא"כ מחיוב ממון פטור מטעם המגו. ורק חיוב שבועה יש עליו משום דמגו לאפטורי משבועה לא