לבוש מרדכי בבא קמא קעא

פטור. אכן סברת הרמב"ם פשוטה דכיון דכתיב ומכה בהמה לא חילק ובין שוגג ובין אונס הוי כמזיד כמפורש בדברי הרמב"ם (פ"ו מהלכות חובל ומזיק הלכה א') ז"ל המזיק ממון חייב לשלם נזק שלם בין שהי' שוגג בין שהי' אנוס הרי הוא כמזיד וכתב שם המ"מ דהרמב"ם לא חילק בין אונס גמור לשאינו גמור והיינו משום דס"ל מה שהמזיק משלם אינו עונש בעד שהזיק שחייבה התורה אותו בעד זה שעשה דבר שאסור לעשות דאם נימא דחיוב דמזיק אינו אלא בגדר עונש א"כ אמאי מחויב בהציל את עצמו בממון חבירו הרי הי' מוכרח לעשות דבר זה שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש ואם כי יש לומר דמציל עצמו בממון חבירו שאני דכיון שנוטל דבר של חבירו כדי לפדות ולהציל את עצמו מחויב לשלם בעד שלקח דבר של חבירו ולא בעד שהזיק. ונטילה לא הוי החיוב בגדר עונש דנימא דכיון שהי' אנוס בדבר הזה יפטר. אבל היכא דאנסוהו על אותו הדבר הרי לא נטל בעד עצמו אלא מחויב רק כמו מזיק הדבר ההוא ומשו"ה אם הי' אנוס בדבר הזה יפטר דהתינח גבי מעשה של דוד שנטלו גדישים דשעורין של ישראל כדי להציל עצמן דשם נטלו הגדישים כדי להציל את עצמם אבל בנרדף ששיבר את הכלים אמרינן דחייב על כלים של כל אדם משום דאסור להציל את עצמו בממון של חבירו והלא שם לא נטל כלל אלא דרך נוסו שבר את הכלים והי' אנוס על מעשה השבירה ואם נימא דחיוב מזיק הוא בגדר עונש א"כ אמאי חייב הרי הי' אנוס ע"כ דרבתה התורה דמזיק נמי נוטל הוי ואף שהי' באונס ג"כ מחויב לשלם וא"כ שפיר קאמר הרמב"ם אף אם אנסוהו על אותו ממון של פלוני כיון שבלעדו לא הי' האנס נוטל בעצמו ונמצא דהוא הנהו המזיק אף שההיזק הי' באונם ג"כ מחויב דמזיק באונס חייב

ובזה נראה לי לבאר הא דאיתא (בדף פ"ז) חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורים. ובאמת לפי מה שפרשו הראשונים גבי כפי' רפרם לרב אשי ואגבי כי כשורא לצלמי ופרש"י ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי' מיני' בגדלותי' גוביינא מעליא הרי דאף שהזיק בעת שהי' קטן מחויב לשלם ומשו"ה כתב בהגהת אשרי דקטן חייב לשלם כשיגדל וכן משמע בפרק שור שנגח דו"ה דקאמר רבי יוסי בר חנינא מעליית אפוטרופסים וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי וכל שכן היכא דאזקה בנפשייהו עכ"ל הגהת אשרי. וממתניתין לכאורה מוכח דחרש שוטה וקטן אף לאחר שהגדילו ונתפקחו אין משלמין שהרי ז"ל המשנה חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם הרי זה דוקא בעבד ואשה אמרינן שאח"כ מחויבין לשלם אבל לא בחרש שוטה וקטן. וכן כתב הרמב"ם (בפ"ד מהלכות חובל ומזיק הלכה כ') ז"ל חש"ו פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורים אע"פ שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבין לשלם שבשעה שחבלו בהן לא הוו בני דעת. אכן לפי הנ"ל יתישב דהנה כמה פעמים בארנו לעיל בסוגיא דכופר ודמים דבן חורין. דלדידן הא דמשלמין נזק בחבלת אדם אין הטעם כנזקי ממון היינו מפני שהזיק ממון של חבירו מחויב לשלם שהרי כיון דאין דמים לבן חורין ואין יכול למכור אותו נמצא דלא הזיק ממון של חבירו רק שאמרה התורה לא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שאינם חוזרין מהו הכופר שישלם לו ממון כשיעור שאלו הי' עבד והי' נפחת מחמת החבלה ישלם לו שיעור כזה. ומשו"ה כתב הרמב"ם שם (בפ"ה מהלכות חובל ומזיק) שאם הודה מעצמו פטור מן הנזק דנזק קנס הוא ומשו"ה הרמב"ם (בפ"א מהלכות חובל ומזיק הלכה י"א) כתב אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד ולא כתב בין אנוס דגבי חבלת אדם כיון דהוי בגדר עונש משו"ה אם הי' אנוס פטור ודוקא שוגג רבתה התורה מפצע תחת פצע אבל אנוס פטור מה שאין כן בפ"ו (מהלכות חובל ומזיק) שהבאנו דהתם קאי לגבי מזיק ממון חבירו כתב בין שהי' שוגג בין שהי' אנוס הרי הוא כמזיד הרי דעל אונם ג"כ חייב דמזיק ממון לא הוי בגדר עונש. נמצא דהא דאמרינן דחש"ו פגיעתן רעה דהן שחבלו באחרים פטורין היינו דוקא בחבלה דכיון דחבלה הוא רק בגדר עונש על הנזק א"כ קטנים דלאו בני כפרה ועונשין ננהו משו"ה פטורין לשלם אף כשהגדילו משום שבשעה שחבלו לא חל עליהם העונש (ושבת וריפוי הא בעינן דוקא כונה כמו דאמרינן היתה לו אבן מונחת בחיקו דפטור מד' דברים וכן בישן ג"כ פטור מד' דברים). אבל בהזיק הקטן ממון חבירו דהתם אין החיוב בגדר עונש אף קטן מחויב לשלם דכיון דנטל דבר של חבירו מחויב גם קטן לשלם. וכן גבי נזקי בהמתו (בדף מ"ד) בארנו בארוכה דעת הרמב"ם דאין החיוב מפני שלא שמר את ממונו דאף אם עשה ברשות ג"כ מחויב אלא דרבתה התורה שמחויב על שממונו הזיק כאלו הזיק בעצמו ורק מדכתבה בה התורה ולא ישמרנו מיעטה התורה היכא דשמרו פטור אבל היכא שלא היתה שמירה אין החיוב בגדר עונש על שלא שמר. (וכן כתב הנמוקי יוסף בשם הרא"ה בשם הרמב"ן פרק הכונס). וכיון דנזקי בהמתו ג"כ אינו בגדר עונש משו"ה אם הזיק שור של היתומין משלמין משא"כ בחבלה דהוי בגדר עונש וכפרה ויתמי לאו בני עונש וכפרה ננהו

ואין להקשות איך כתבנו דהרמב"ם ס"ל דאפילו אונס גמור ג"כ מחויב וכן כתב שם הרב המגיד שהרי כתב הרמב"ם שם (בפ"ו מהלכות נזקי ממון) הי' עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה פטור שזו מכה בידי שמים היא וכן כל כיוצא בזה. הרי דס"ל דבאונס גמור פטור. נראה לי דהנה שמעתי מקשים על דברי הרשב"א דס"ל דהמעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב מטעם אדם המזיק א"כ ע"כ לדברי הרשב"א כיון שהעמיד הבהמה על הקמה הוי כתולש הקמה בידים א"כ איך מותר להעמיד בשבת בהמה על גבי קמה הא הוי תולש בידים לדברי הרשב"א אך לדעתי טעם הרשב"א דס"ל דאם העמיד הבהמה הוי כמזיק בידים היינו משום דקיי"ל בסנהדרין (דע"ו ע"ב) דמצמצם נמי חייב משום אדם המזיק דילפינן מרוצח דאמר קרא או באיבה לרבות את המצמצם אף דמצמצם לא הוי מעשה בידים אלא שאין מניח לילך אך כיון שכבר ההיזק מזומן חייבה התורה כעושה בידים א"כ מינה ילפינן דבנזקין ג"כ חייב מצמצם כעושה מעשה בידים ומשו"ה אמרינן דאם הי' בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון ועמד בעל קורה חייב אף שבעל הקורה לא שבר בידים רק שעמד וע"י כן שבר בעל החבית חביתו בהקורה וא"כ הרי הוי רק בור ובור פטור על הכלים אלא כיון שהעמיד הקורה בשעה שכבר הולך החבית ומזומן ההיזק הוי מצמצם דחייבה התורה כעושה מעשה בידים. (ועיין בדברינו בסוגיא דנתקל פושע). נמצא דמצמצם לא הוי מעשה אלא גבי נזקין דשם חייבה התורה מצמצם כעושה מעשה בידים אבל לא שהוא בעצמו המזיק נמצא דגבי שבת דשם לא עשתה התורה מצמצם כעושה מעשה בידים משו"ה מותר להעמיד בהמה על גבי קמה לפי"ז נוכל ג"כ לומר דהי' עולה בסולם ונשמטה השליבה ונפלה והזיקה אין הכונה שמכחו הזיקה שנימא שכחו הזיק וכחו כגופו דהוא השמיט רק השליבה ממקומה וממילא כיון שנפלה הזיקה מכחה. נמצא דהוא אינו על מעשה זו רק מצמצם ובמצמצם לא הוי רק חיוב על מעשה הצמצום משו"ה דוקא היכא דהי' במזיד או בשוגג דג"כ מועד הוא ומחויב הוא על מעשה הצמצום על שלא עיין אם חזקה ומהודקת היא אבל היכא דהי' אנוס על מעשה הצמצום כיון דבאמת לאו מעשה בידים הוא ועל מעשה הצמצום לא נוכל לחייבו ממילא לא הוי מזיק בידים כלל אבל היכא דמזיק בידים הוא אז אף באונס מחויב: