לבוש מרדכי בבא קמא קע

הר"ן בנדרים (דף ל') ואח"כ כשהיא בטלה דעתה ורצונה לגבי' מועיל אז הקדושין שהוא מקדש אותה משו"ה מועיל ג"כ כסף של אחרים שהרי אין הכסף עושה הקנין. אלא ע"י כסף מסלקת רשותה. וא"כ שפיר מביא ראי' כמו דגבי עבד כנעני מועיל אף שמסלק רשותו בשביל כסף של אחרים מועיל לגבי זה. כן ה"נ בקידושין מועיל כסף של אחרים שמסלקת רשותה לגבי זה ומועיל הקידושין שהוא מקדש אותה

נמצא לפי זה מיושב שפיר מה שלא הביא הרמב"ם דין עבד כנעני גבי מכירה דהתם גבי מכירה הא הכסף עושה הקנין א"כ אינו מועיל כסף של אחרים כמו שכתב הרבינו ירוחם שאינו מועיל כסף של זה לעשות קנין בעד אחרים. אבל גבי קידושין הא אין הכסף עושה הקנין אלא שע"י הכסף היא מסלקת רשותה ועיקר הקנין נעשה ע"י האמירה שהוא אומר הרי את מקודשת. ומיושב נמי לפי"ז מה שכתב הרמב"ם והוא שקדשה אותו פלוני. ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי. והקשה הרשב"א אמאי לא פירש הרמב"ם כגון שאותו נותן הכסף אמר לה הרי את מקודשת לפלוני בשליחות המקדש. ולפי שבארנו יתישב דכבר פירשו הפוסקים דעל אמירה אין יכול לעשות שליח כגון לבטל חמץ או לומר שיהי' הקדש ורק על מעשה מצינו שליחות. והנה בקידושין אם נותן לה כסף ואינו אומר הרי את מקודשת אלא שאנו יודעין שהוא חושב לשם קידושין כגון שהי' מדבר עמה על עסקי קידושי' אז הכסף הוי הקיחה לשם קידושין והוי הכסף עיקר הקנין משו"ה יכול לשלוח שליח לקדש בכסף של המקדש שהוא שליח על מעשה נתינת הכסף שהם הקידושין והוי שליח על מעשה. אבל בשולח שליח לקדש בכסף של השליח שם לא יכול להיות שהכסף עצמו יהי' עצם הקידושין כדעת רבינו ירוחם שאין יכול לעשות קנין בעד זה בכסף שלו. שכסף של זה אינו יכול לעשות קנין בעד אחר שאין אדם זוכה בשלו לאחר. נמצא דיהי' רק שליח על אמירת הרי את מקודשת היינו שע"י כסף שהוא נתן בעד המקדש תבטל דעתה ורשותה שבזה מועיל דין עבד כנעני וע"י אמירת הרי את מקודשת תהי' מקודשת לו נמצא דיהי' שליח על אמירה ועל אמירה לא מצינו שליחות משו"ה בעי דוקא שהמקדש בעצמו יאמר לה התקדשי לי בהנאה זו הבאה לך בגללי

סימן מג

סוגיא דשליח שעשאו בעדים. ויתבאר דין אם החזיר השליח הכסף להמלוה ויתבאר דין מזיק באונס

דף קד ע"א אתמר שליח שעשאו בעדים ר"ח אמר הוי שליח רבה אמר לא הוי שליח וכו' וכתב הרמב"ם (בפרק ט"ז מהלכות מלוה ולוה הלכה ב') ז"ל הי' ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הולך לשמעון מנה זה שאני חייב לו אם בא לחזור אינו חוזר והוא חייב באחריותו עד שיגיע המנה לשמעון החזיר לוי את המנה לראובן שניהם חייבין באחריותו עד שיגיע ליד שמעון כל חובו וכתב ע"ז הראב"ד אמר אברהם אחריות לוי השליח איני יודע מהו אלא שאם יכפור ראובן במלוה נמצא לוי פושע בדבר. והנה בחו"מ (סימן קכ"ה ס"א) כתב המחבר ז"ל ומ"מ ראובן חייב באחריותו עד שיגיע ליד שמעון ואם החזיר לוי המנה לראובן והעני ראובן אח"כ ולא הי' לו ממה לפרוע בענין שהפסיד שמעון את שלו לוי חייב לשלם שהוא פשע במה שהחזירו לראובן ופירש בסמ"ע דלסברא זו אין לוי חייב אלא אם כן העני שמעון הא בלאו הכי אע"פ שהחזירו אין שמעון יכול לתבוע אלא לראובן וכתב הש"ך דאין זה סברא דכיון שזה זכה לו ואילו הי' הלוה רוצה לחזור לא הי' יכול נמצא שהוא ממש מעות של שמעון. א"כ זה שהחזירו הרי כאילו נתן מעות של שמעון לראובן ושמעון יכול לחזור על איזה שירצה ע"כ כתב הש"ך דגם הטור מודה לזה ומה שכתב הטור והעני ראובן והמחבר העתיק לשונו. אורחא דמילתא נקט דאין דרך שהמלוה יתבע את לוי דפשיטא דניחא ליה לחזור על ראובן ומה שמסיק הטור ז"ל והרמב"ם כתב החזירו לו שניהם חייבין באחריותו אין כונתו לומר דפליגי דלסברא הראשונה דוקא בהעני מחויב לשלם ולהרמב"ם אף בלא העני אין כונתו כן דאף סברא הראשונה מודה דאף בלא העני ג"כ מחויב לשלם אם יתבע ממנו אלא דעל מה שכתב הטור תחלה דאם איים עליו בדבר שיש בידו לעשות עד שהוצרך להחזיר פטור ע"ז כתב אח"כ והרמב"ם כתב החזירו לו שניהם חייבים באחריותו כו' ר"ל דהרמב"ם כתב סתם החזירו לו שניהם חייבים באחריותו ולא חילק בין איים עליו או לא משמט דאפילו איים עליו חייב וכן יש לפרש דברי הרמב"ם את"ד הש"ך

ודבריו מאד תמוהים דאיך נוכל לומר דהרמב"ם ס"ל דאפילו אם החזיר מחמת האיום ג"כ מחויב דהרי אמרינן בגיטין (דף י"ד ע"א) אחי בר יאשי' הוה ליה איספקא דכספא בנהרדעא אמר להו לרבי דוסתאי בר ינאי ולרבי יוסי בר כיפר בהדי דאתיתו אתיוהו נהלי אזיל יהבו ניהלי' אמרי להו נקני מינייכו אמרי להו לא. אמרי להו אהדרוהו ניהלן. רבי דוסתאי בר ינאי אמר להו אין רבי יוסי בר כיפר אמר להו לא הוי קא מצערי ליה א"ל חזי מר היכי קא עביד אמר להו טב רמי ליה כי אתו לגבי' כו' אמאי תיעבד הכי כו' אילו הרגו את דוסתאי מי נתן לינאי אבא בר כמותי כו' א"ל אי הכי שפיר עבדת. הרי שאם החזיר מחמת האונס פטור ומזה הוכיח הרשב"א דינו דאם החזיר מחמת האיום פטור ואיך נוכל לומר דהרמב"ם יסבור שאף אם החזיר מחמת האיום נמי חייב וכן קשה לי מזה על דברי הש"ך (שם בס"ק י') על דברי המחבר שכתב ואם מחמת אונסו החזירו לראובן פטור והקשה הסמ"ע מדברי הרמ"א שם שכתב שם ז"ל ראובן שהי' לו מעות ביד שמעון ואמר ללוי לקבלם משמעון והלך לוי וקבלו ואח"כ אמר שמעון ללוי שיחזיר לו מעותיו שקבל בשביל ראובן כי בטעות פרעו ואם לא יחזירם יכפור לו חוב שחייב לו שמעון ללוי ממקום אחר והנה לוי אומר לראובן לא קבלתי בשבילך כדי שאפסיד את שלי ורוצה להחזירם. וראובן אומר שלא יחזירם מאחר שכבר עשה שליחותי' וזכה בשבילו הדין עם ראובן הרי שאין לו להחזיר אף מחמת אונס ומה שחילק הסמ"ע בין עשה ראובן את לוי לשליח בין אם שמעון מעצמו מסר ללוי המעות לא נראה לו להש"ך שכיון שזכה זה בשבילו הוי הכסף של המלוה מה לי עשאו שליח או לא סוף סוף עכשיו הוא של המפקיד וחילק הש"ך דמשו"ה גבי מעשה דרמ"א אין לו להחזיר שאין האונס על זה הממון עצמו רק שרוצה לכפור לו חובו אבל אם אנסוהו על הכסף עצמו אז פטור אם החזיר מחמת אונס ע"כ דברי הש"ך. ולכאורה גבי מעשה דרבי דוסתאי בר ינאי שכיון שלא רצו אלא רק שיקבל עליו אחריות א"כ הרי האונס לא הי' על אותו הממון אלא על ממון אחר ואולי כיון שאינו מחויב לקבל אחריות והוא אמר שאינו מקבל נמצא שבשעה שכפוהו לא הי' על מה שאינו מקבל אחריות אלא על מה שאינו מחזיר א"כ נמצא דהכפי' היתה על אותו הכסף עצמו. אך מה שפירש דלהרמב"ם אף אם היתה הכפי' על אותו הכסף בעצמו ג"כ מחיב אם החזיר ודאי דקשה ממעשה דרבי דוסתאי בר ינאי

לכן נראה לי לבאר טעם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד והטור דהנה בח"מ (סימן שפ"ח) הביא המחבר דעת הרמב"ם דאם נשא ממון חבירו בידו ונתן לאנס חייב לשלם מ"מ. אף שהאונס אנסו להביא אכן הש"ך הסכים להראב"ד דדוקא אם אנסוהו על ממון סתם אז אף שאנסוהו להביא חייב כשנשא ונתן ביד. אבל אם אנסוהו להביא ממון פלוני א"כ האונס הוא מתחלה על אותו הפלוני אין זה מציל עצמו בממון חבירו ומשו"ה