לבוש מרדכי בבא קמא קסז

ממכירה דבקדושין מועיל מדין עבד כנעני ובמכירה אינו מועיל ותירץ הר"ן ה"ט משום דלגבי קידושין דיוקא ילפינן מדין עבד כנעני משום דגמרינן לה לה מאשה היינו אשה ושפחה מהדדי אבל לא לענין מכירה, אך דבריו תמוהים דאדרבה קידושי אשה ילפינן מקנין קיחה קיחה משדה עפרון ולא לה לה מאשה. ושטר קידושין ילפינן מויצאה והיתה ולא משטר שחרור ע"כ דלימוד דלה לה לא נאמר אלא גבי יציאות או לגבי מצות אבל לא לגבי קניני האשה. וא"כ אמאי יליף גבי דין עבד כנעני אשה משפחה הא אדרבה מקנינים הוה ליה למילף שהרי עיקר דין קידושי כסף ילפינן מקנינים. עוד הקשה הרשב"א על דברי הרמב"ם דהרמב"ם בהלכות קידושין (פ"ה הלכה כ"ב) כשהביא דין זה דאמר לה הילך דינר זה והתקדשי לפלוני כתב וקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי ותמה הרשב"א ע"ז דלמה בעינן דוקא שהמקדש יאמר לה הרי את מקודשת לי אמאי אינו מועיל באמר לה הנותן בשליחות המקדש התקדשי לפלוני בדינר זה שאני נותן לך בגללו וכמו דאותו פלוני הוא שליח על נתינת הכסף כן יהי' שליח גם על אמירת הרי את מקודשת

ונראה לי לתרץ דהנה הבית שמואל באבן עזר (סימן מ"ב ס"ק י"ב) הביא דברי המרדכי דס"ל שאם שמעו עדים אחד שאמר לאשה הרי את אלא בטבעת זו ולא ראו נתינת טבעת ואח"כ ראו הטבעת יוצא מתחת ידה מקודשת כיון שיש אומדנא שהנתינה היתה בשעת מעשה היינו בשעה שאמר לה הרי את מקודשת ואומדנא מועיל בקידושין שהרי אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. אולם באמת הדברים צריכים עיון דכפי מה שבארנו לעיל דמשום הכי אמרינן בסנהדרין דאינו מועיל בדיני נפשות אומדנא דראו אחד שרץ אחר חבירו ונכנס אחריו לחורבה ורצו אחריו ומצאו סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר אין הטעם דלא אזלינן בתר אומדנא בדיני נפשות אלא הטעם דאימתי נעשה האומדנא שהרגו לאחר מעשה ההריגה ובדיני נפשות בעינן דוקא עדים בשעת מעשה. כן הכא נמי מאי מייתי ראי' מדמועיל הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה מועיל נמי היכא שלא ראו נתינת הטבעת בשעת מעשה רק ראו אח"כ הטבעת יוצא מתחת ידה כיון דקיי"ל המקדש בלא עדים אין קידושיו קידושין אפילו בשניהם מודים הרי דבלא עדים לא חלין הקידושין א"כ נהי דגבי הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה מועיל היינו משום דכיון דאזלינן בתר אומדנא הוי אומדנא כראי' א"כ בשעה שעדים רואין היחוד הוי כרואים הביאה והוי הקידושין בעדים. אבל גבי הטבעת שלא ראו נתינת הטבעת בשעת מעשה נהי שעתה יש לנו אומדנא שנתן בשעת מעשה שהרי רואים אנחנו הטבעת יוצא מתחת ידה. אבל אימתי נולדה האומדנא לאח"כ בשעה שראו הטבעת בידה אבל בשעת מעשה לא היתה האומדנא ונהי דאומדנא מועיל אבל הלא לא היתה בשעת מעשה כלל אומדנא והוי כקידושין בלא עדים דלא הוי קידושין אף ששניהם מודים. וקשה לפי זה נמי טעם השני שהביא הבית שמואל משום דעדי קידושין דמי לעדי ממון שהרי בשניהם אין צריכין דרישה וחקירה א"כ כמו דבממון מהני ידיעה בלא ראי' ה"נ בקידושין מועיל ידיעה בלא ראי' ולפי הנ"ל גם זה יקשה שהרי בממון לא אברי סהדי אלא לשקרא ובעינן עדים רק לידע הדבר אבל בקידושין מה מועיל הידיעה בלא ראי' כיון שהידיעה נולדה אח"כ ובשעת מעשה לא היתה ידיעה א"כ הוי קידושין בלא עדים

ובעיקר הדין שכתבו דבממון מועיל ידיעה בלא ראי' לדעתי באופן כזה אף בממון לא מהני דהנה הקצוה"ח (בסימן מ"ו ס"ק ח') הביא בשם רבינו תם דקיום ע"י דימוי החתימות לא הוי קיום אלא מדרבנן אבל מן התורה אינו מועיל מדאמרינן הי' יודע לו בעדות קרקע ונסתמא כו' אפילו כוון במדת מצרנהא ובמדת גמיו בגלימא ומשקל בנסכא לא מהימנא להו דכולהו אמוראי איתותבו אלמא דעיקר העדות בט"ע ולא לדמויי מילתא למילתא. וכתב ע"ז הקצוה"ח וז"ל אמנם בדברי ר"ת קשיא לי במה דהביא ראי' דעיקר עדות בטביעות עין הוא מדאיתותבו כולהו אמוראי והוא ראי' לסתור דהתם לא איתותבו אלא משום דבעינן תחילתו וסופו בכשרות אם הוא סומא אין סופו בכשרות כדאמרינן התם מיתיבי הי' יודע לו בעדות עד שלא נעשה כו' פתוח ונסתמא כו' זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר וא"כ אין הפסול אלא משום דהוא סומא וסומא פסול אף על גב דיכול להעיד מפי השמועה ששמע שהודה והכירו בט"ע דקלא ומשמע הא מי שאינו סומא שפיר מעיד ע"פ משקל ומדת גמיו דאל"כ תיפוק ליה דאינו מעיד משום שלא הגיד בט"ע והתם לא פריך אלא מברייתא דפתוח ונסתמא וצ"ע עכ"ל הקצוה"ח. אולם באמת דבריו תמוהין דכיון דעכ"פ מסקינן דסומא אף שמתחלה הי' פתוח וראה העדות כיון דעתה אינו יכול לראות פסול לעדות מכש"כ היכא דלא ראה כלל העדות דודאי פסול. דמה מפני שאינו יכול לראות פסול מכש"כ היכא דלא ראה והא דבתחלה הוי סברי דסומא כשר לעדות קרקע משום שיכול לכוון מידת מצרנהא או מידת גמיו בגלימא או משקל בנסכא היינו דבתחלה הוי סברי דלא בעינן ראי' ממש דראה לא דוקא בעינים דאף אם ראה בחוש אחר ג"כ ראה מקרי כמו ולבו ראה. דראה הכונה הבין הדבר אבל כיון דמסקינן דאע"פ שיכול לכוון מדת מצרנהא או מידת גמיו או משקל נמי פסול ע"כ ראה בעינן דוקא בעינים דהיינו ראה ממש ופסול מפני שאינו יכול לראות א"כ מכש"כ היכא שלא ראה כלל דפסול לא מיבעי לשיטת הרמב"ם דעדות בכתב הוי רק מדרבנן משום דכתיב לא יגיד בעינן דוקא הגדה ואינו מועיל מה שראו להגדה א"כ הכא נמי כיון דאמרינן דהיכא שאינו יכול לראות דפסול. דראה בעינן דוקא ראו ממש מכש"כ היכא דלא ראו דפסול. אלא אף לשיטת ר"ת דס"ל דעדות בכתב כשר והא דכתיב לא יגיד היינו דבעינן דוקא ראוי להגיד א"כ הכא נמי נימא הא דכתיב וראו היינו דבעינן ראוי לראות אבל ראי' ממש לא בעינן ותקשה מר"ת על ר"ת דלפי שטתו אין ראי' אבל באמת לא דמי כלל דהא דאמרינן דגבי הגדה לא בעינן אלא ראוי להגיד ולא הגדה בפה ממש היינו משום דכיון דכתיב קרא וכתב בספר וחתם מזה ילפינן דעדות בכתב כשר וא"כ ע"כ צ"ל הא דכתיב לא יגיד היינו דבעינן ראוי להגדה אבל גבי ראה דלית לן קרא להכשיר בלא ראי' וכיון דכתיב ראה א"כ משמע ראה ממש וליכא עוד קרא למילף מיני' דבעינן רק ראוי לראות כדאיתא גבי הגדה. ובר מן דין לא דמי כלל לשם דהתם אין פסול בהעדות שהרי העדות ראו העדים בכשרות ועתה ראוים הם להגיד ומשו"ה כתב ר"י בשם ר"ת דאם זוכרים העדות יכולין לשלוח בכתב ומשמע שם בכתובות (דף כ') גבי כותב אדם עדותו על השטר והוא שזוכרה דאף אם כתב בעת שזוכרין אם עתה בשעה ששולח לבית דין אינו זוכר לא ישלח בכתב כיון שעתה אינו ראוי להגיד ומה שראוי להגיד עדות אחרת אינו מועיל לעדות זו שהרי לעדות זו אינו ראוי להגיד. א"כ איך נימא דאם לא ראה העדות כשר מפני שהוא ראוי לראות שהרי עדות זו שלא ראה אינו ראוי לראות בשלמא התם גבי הגדה אותה העדות בעצמה יכול להגיד עתה אבל הכא הלא עתה אינו יכול לראות את העדות זו בעצמה ובאופן כזה גם גבי הגדה פסול א"כ שפיר קאמר הר"ת כיון דאיתותבו כולהו אמוראי א"כ ראי' היינו ראי' ממש ולא ע"י דימוי ודבר אחר וע"כ היכא שלא ראו או אינם ראוין לראות פסול

והנה הקצוה"ח חקר (בסימן פ"א) אם שמעו שאחד הודה לחבירו שחייב לו מנה ולא ראו המודה רק הכירוהו בט"ע דקלא אי מהני או לא והביא ראי' לכאורה דמהני מהא דבני אדם מותרין בנשותיהם בלילה בט"ע דקלא אך אח"כ מסיק הקצוה"ח דלא מהני טביעת עינא דקלא וכן מצא בשלטי