לבוש מרדכי בבא קמא קסו

מאי מהני שאמר ליה זיל זבין לי סוף סוף המעות אינם של הקונה ואיך יקנה מעותיו לחבירו ואם נימא דמועיל כשאמר לו זבין לי דאז יכול לקנות במעותיו א"כ גם אם לא אמר לו זיל זבין לי אמאי אינו יכול לזכות בעדו הא קיי"ל בכל דוכתי זבין לאדם שלא בפניו. והנה הקצוה"ח (שם בס"ק ד') כתב הטעם וז"ל והנראה לי בזה דהיכא דאמר לו זיל זבין והשליח קונה במעותיו הוה ליה המשלח בעל המעות דהוה ליה כמאן דאוזפינהו כיון דעל פיו הוציא והמשלח צריך להחזיר לו המעות ואינו אלא הלואה והוה ליה המשלח בעל המעות ממש אבל בדינא דרבינו ירוחם דלא אמר לו זיל זבין אלא שקונה בעצמו במעותיו ולא הוה ליה לוה כלל על המעות דאי בעי אינו רוצה במקחו וא"כ לא הוה בעל המעות אלא השליח וכן בצבע לאשה דהבעל נותן מעות ואין האשה מחזרת כלום א"כ לא הוי האשה בעלת המעות עכ"ל הקצות. וגם דבריו אינם מובנים לכאורה כיון דטעמא דרבינו ירוחם שאינו יכול לקנות במעותיו בעד אחר א"כ מאי מהני שאם אמר לו זבין לי ומתחייב אותו המשלח בעד שהוציא המעות נהי דמחויב בעד המעות מדין ערבות אבל מ"מ הכסף לא קנה ואיך יקנה המשלח בכסף של זה. אכן צ"ל דהקצוה"ח סבר דטעמא דרבינו ירוחם הוא משום דאמרינן כונת המוכר להקנות דוקא לבעל הממון. משום הכי היכא דמחייב המשלח בעד הוצאת הממון אז אמרינן שכונת המוכר להקנות למי שנתחייב בעד הוצאת הממון וכן מפרש שם הקצוה"ח דברי הרא"ש שכתב שם ז"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"פ שבעל החטים מזכה לשליח החטים. ידו כיד בעל המעות משום שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החטין שהוא זוכה לבעל המעות ואע"ג דרבי אבא משני הך משנה דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל המקדיש נכסים אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוה אמרינן מי הודיע לצבע שיקנה צבע לאשה שאני התם דכיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפילו אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר הלכך צריך רבי אבא לתרץ כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו וכתב שם הפלפולא חריפתא דטעם חילוק הרא"ש הוא משום דהבעה"ב נותן מעות שלו להצבע משא"כ בשליח שנותן מעותיו של בעה"ב זוכה משום אחר היינו מבעל החטין לבעל המעות. והנה לפי דבריהם יהי' טעמא דהרא"ש ג"כ משום דכיון דפסקינן דלא כבני מערבא כונתו לזכות לבעל המעות דוקא ולא לקונה ממנו משום הכי בכסות אשתו דהבעה"ב נותן מעות אמרינן דכונת הצבע הי' להקנות דוקא לבעל המעות היינו הבעל אבל בשלח הבעה"ב שליח ונתן לו מעותיו אמרינן כונת המוכר הי' להקנות לבעל המעות

אכן אי אפשר לומר דטעמא דרבינו ירוחם דאמר דאם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו היינו משום דכונת המוכר הי' דוקא להקנות לבעל המעות ומשו"ה אם אמר לו זיל זבין לי דנתחייב המשלח בעד הדמים אז לגבי כונת המוכר נעשה הוא בעל המעות שכונת המוכר הי' להקנות למי שנתחייב בעד המעות. שהרי אדרבה הב"י רצה לומר טעמא דרבינו ירוחם משום דסבירא ליה כבני מערבא דאמרי מי הודיע לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות ע"ש בב"י. וגם טעמא דהרא"ש אי אפשר לומר דהיינו משום שכונתו להקנות לבעל המעות דוקא משו"ה בצבע דבעה"ב נותן המעות כונתו להקנות לבעה"ב דוקא ולא לאשה ובשולח שליח דנותן המשלח מעות כונתו להקנות להמשלח זה אי אפשר לומר בדעת הרא"ש שהרי כתב הרא"ש בפירוש ז"ל אף שהמוכר מזכה לשליח החטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות. הרי שבעל החטין מתכוין להקנות לשליח אלא דלא איכפת לן כיון שהשליח זוכה לבעל המעות. אלא פשוט דכונת הרא"ש הוא כן דהנה הא דאחד יכול לזכות בעד חבירו היינו דוקא בעושה מעשה לזכות כגון שמגביה או מושך או עושה חזקה ע"מ לזכות בעד חבירו אבל בדבר שנקנה לו בלא שום מעשה לא יוכל לזכות בעד חבירו למשל אם ראובן זוכה דבר בעד שמעון לא יוכל שמעון לומר זכיתי יהי' בעד לוי. ואף אם אמר שמעון קודם שזכה ראובן בעדו ג"כ לא יקנה לוי דבמה יזכה ללוי בשלמא כשעושה מעשה אמרינן דמעשה הזכי' בעד לוי אבל כשאינו עושה שום מעשה רק שנעשה הדבר שלו לא שייך לומר שמה שנעשה שלו יהי' של פלוני. לפי"ז פשוט החילוק דבצבע איצטריך לטעמא דאין אדם מקדש כסות אשתו אבל בלא האי טעמא אף שדעת הבעל הי' שהצבע יהי' בעד האשה לא קנתה משום דאין אדם זוכה בשלו לאחרים. דהא דאומן כשעושה שבח בהכלי אמרינן דאין אומן קונה בשבח כלי ונעשה השבח של הבעלים הטעם הוא משום דכן דין שכירות כשזה עושה בעד הבעלים והבעלים מתחייבים שכר. נעשה השבח של הבעלים ונקנה להבעלים. וא"כ אין הבעלים עושים שום זכי' בצבע הכסות שנימא שע"י זכיתו הוא זוכה בעד האשה דכיון דהשבח נקנה לו ממילא א"כ במה יזכה הבעל להאשה דזה אינו יכול אדם לומר מה שנעשה שלי יהי' של חבירו אבל כששלח שליח לקנות חטין או שעורים א"כ הרי השליח עושה מעשה זכי', הגבהה או משיכה א"כ הרי השליח יוכל לזכות ע"י מעשה קניתו בעד המשלח ולא דמי לצבע דשם אינו עושה הבעל שום מעשה שיזכה בזה להאשה

ולפי"ז לענ"ד נראה דלא קשה מה שהקשה הדרכי משה על רבינו ירוחם דאמר דאם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו מדברי הטור שכתב (בסימן קפ"ג) וז"ל כתב הרמ"ה ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין ליה מסתמא קניי' ראובן משעת משיכה וכו' ואפילו שחזר שמעון אחר משיכה ואמר לעצמי כוונתי ליקנות אינו נאמן אף ע"ג דיהיב שמעון דמים שלו קניי' ראובן ויהיב לשמעון זוזי דכמאן דאוזפינהו דמי עכ"ל הטור שהקשה מזה הדרכי משה לדברי רבינו ירוחם. אבל באמת לא קשה שהרי הרבינו ירוחם מיירי בקנין קרקע בכסף דאמר דאם הקנה במעותיו היינו בקנין כסף ובקנין כסף הלא הקונה אינו עושה שום מעשה אלא דממילא נקנית לו הקרקע בעד הכסף שנתן אבל הוא אינו עושה מעשה ומשו"ה לא יוכל לזכות בעד חבירו שהרי לפי דברינו היכא שאינו עושה מעשה לא שייך למימר שזכיתו יהי' בעד חבירו. אבל הטור הרי מיירי בקנין מטלטלין במשיכה ובמשיכה הרי הוא עושה מעשה המשיכה ובמעשה שייך שפיר למימר שעשיתו הקנין יהי' בעד חבירו משו"ה שפיר כתב הטור דקונה בעד חבירו ולא קשה כלל על רבינו ירוחם. דהיכא דקניתו בלא שום מעשה כגון בקנין קרקע בכסף שם גם הטור מודה דבלא מעשה לא יוכל להיות שזכיתו שזוכה בהדבר ממילא יהי' בעד חבירו שאין אדם זוכה בשלו לחבירו

ועפי"ז יש לבאר דברי הרמב"ם דהנה בקידושין (דף ו') אמרינן הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואתמר שם משמי' דרבא וכן לענין ממונא. אכן הרמב"ם הביא הדין דנקנה מדין עבד כנעני דוקא בקידושין דאם אמר הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני אבל במכירה כגון שאמר הילך מנה ותהי שדך מכורה לפלוני לא הביא הרמב"ם האי דינא דתהא מכורה מדין עבד כנעני ומפרש הרמב"ם הא דאתמר משמי' דרבא וכן לענין ממונא קאי דוקא על דין ערבות היינו אם אמרה תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דהתם מקודשת מדין ערב ועל זה קאי הא דאתמר משמי' דרבא וכן לענין ממונא ודין זה הביא הרמב"ם בהלכות מכירה (פרק א' הלכה ו') האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה הבית מדין ערב אבל דין דאומר לחבירו הילך מנה ויהי' ביתך מכור לפלוני דזה הוא דין דעבד כנעני לא הביא בהלכות מכירה משמע דס"ל דלא קנה מדין עבד כנעני במכירה. וכבר תמהו המפרשים מ"ש קידושין