לבוש מרדכי בבא קמא קסה

כמקדש במלוה שיש עלי' משכון ול"ד לעשה לי שירים ונזמים דאינה מקודשת דהתם לא תפיס אאגרי' וכן אמרו בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת ופירש"י וכבר החזיר לה השירים עכ"ל ובד"מ הביא דבריו בקצור וכתב אע"ג דכתבנו לעיל דבעינן דוקא דמטא לידי' בתורת משכון נראה דבכאן כו"ע מודים שכל אומן שמחזיק הכלי בידו הוא כמשכון על שכרו עכ"ל וכוונתו מ"ש אע"ג שכתבנו לעיל כו'. היינו שם הביא מ"ש הטור בשם הרמ"ה במשכון שלה דוקא במטא לידי' בתורת משכון. ולכאורה דברי הד"מ תמוהים דהא הטור כתב שם כו' כל כמה דלא גלי דעתי' דנקיט ליה בתורת משכון אינה מקודשת ורי"ו איירי כשתופס על אגרי' א"כ מה קשה ליה כו'. ובהגה זו נמי משמע אפילו לא תפיס על שכרו הוי כמשכון וזה לא כדברי הטור ולא כדברי רי"ו גם קשה ליישב הסוגיא דאוקמי שם דפליגי אי ישנה לשכירות. ולפי הבנה שלו קשה ממ"נ אי איירי דעדיין הכלי בידו, וא"כ הא הוי כמשכון. ואי איירי שכבר החזיר א"כ אפילו למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף נעשה השכירות מלוה. ודברי רי"ו שפיר משום דאיירי שתופס על שכרו כו' עכ"ל הב"ש

ונראה לי דאין כוונת רמ"א שאם בעת שמקדש יש הכלי בידו והוא נותן לה מקודשת משום דהוי כמלוה שיש עליו משכון דא"כ אין התחלה לדברי רמ"א דמפרש טעם היש אומרים דאם קדשה בשכר מלאכה מקודשת פירוש הרמ"א אם הוא קבלן על המלאכה דאומן קונה בשבח כלי ואם הכלי עדיין אצלו כו' לכו"ע. א"כ מיירי פלוגתא שהביא כשכבר החזיר הכלי קודם דקידושין. א"כ מאי מהני אומן קונה בשבח כלי סוף סוף כשהחזיר לה הכלי קנתה השבח. ועתה היא חייבת רק דמים. וא"כ איך תתקדש אף למ"ד אומן קונה בשבח כלי אם החזיר לה הכלי ואח"כ בא לקדשה. ע"כ דמיירי דבעת שמקדש אותה מחזיר לה הכלי. ובזה פליגי. ולמאן דלא ס"ל אומן קונה. וישנה לשכירות אינה מקודשת ואיך מסיק רמ"א ואם הכלי עדיין בידו לכו"ע מקודשת הא פלוגתתם בזה. אלא פשוט וברור דכוונת הרמ"א הכי הוא. דבודאי דאם בעת שמקדשה מחזיר לה הכלי בודאי דאינה מקודשת. אי נימא אין אומן קונה וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. שהרי לא הי' הכלי משכון בידו כיון שלא בא לידו בתורת משכון אלא דס"ל לרמ"א כיון דאמרינן בב"מ כל האומנין ש"ש הן. וכולן אם אמרו הבא מעות וטול את שלך ש"ח הרי דאמרינן כיון שתבע מעות מחויב בעל הבגד להביא מעות וליקח את שלו. א"כ כשתבע המעות אז נעשה הבגד משכון בידי'. שהרי כשתבע נתחייב אז הבעה"ב לשלם לו השכירות. ואם תבע מקודם השכר ואח"כ קדש מקודשת שהרי תיכף כשתבע השכר ומעכב בידו הבגד בשביל השכירות נעשה משכון. אבל אם החזיר בעת שקידש אינה מקודשת. שהרי כ"ז שהי' בידו לא הוי משכון. שהרי לא הי' עדיין חיוב על הבעה"ב ליתן לו המעות. ובשעה שנעשה חוב היינו בעת שיקדש דהוי כמו תובע שכרו הרי מחזיר הבגד וא"כ לא הוי משכון מעולם. אבל אם אמר התקדשי בשכר שעשיתי עמך. ולא החזיר לה הכלי כיון שאמר התקדשי בשכר הרי הוא תובע השכר. וכיון שתובע ואינו מחזיר. הרי הבגד בידו משכון. וממילא הוי הלואה שיש עלי' משכון. דמקודשת במקדש במלוה שיש עלי' משכון. ולפי"ז בפשיטות מיושבים כל קושיות הב"ש מה שהקשה דדברי הד"מ תמוהים דהא הטור כתב כל כמה דלא גלי דעתי' דנקיט ליה בתורת משכון. ורי"ו מיירי כשתופס על שכרו. אכן לפי דברינו רי"ו לא מיירי כשתופס על שכרו. דהרי הרי"ו מייתי ראי' מדברי רש"י שפירש וכבר החזיר לה השירים. ואם נימא דהיכא שאינו אומר כשתופס על שכרו לא היה משכון. א"כ למה לי' לרש"י לפרש שכבר החזיר יפרש שלא החזיר רק שלא אמר שתופס על שכרו. וגם הרישא דומיא דסיפא. ובסיפא בשכר שאעשה הא מיירי בנקיט עדיין בידו. ומתקדשת מטעם דאינה לשכירות אלא לבסוף. א"כ גם רישא בשכר שעשיתי עמך מיירי שכבר עשה אבל לא החזיר. אלא פשוט דרי"ו מפרש בהך דהאי וכבר החזיר שאמר רש"י היינו שהחזיר בשעת הקדושין. דאף דמה שמקדש הוי כתביעת שכר. כיון שבשעת התביעה החזיר לא נעשה מלוה שיש עלי' משכון. אבל אם בשעה שמקדש שאז הוי כתביעה לא החזיר. הרי תפיס אאגרי' ממילא אף שלא אמר שתופס. וממילא הוי כמקדש במלוה שיש עלי' משכון. ומה שאמר רש"י וכבר החזיר היינו בעת שבאים לשאול עתה בב"ד כבר החזיר לה השירים בשעה שקידש. וא"כ שפיר הקשה הד"מ מדברי הטור דמשמע דבעינן דוקא דגלי דעתי' ולא מהני תביעה בשעה שיש בידו החפץ שזה יעשה שהחפץ הוי משכון בידו. ע"ז משני הד"מ דגבי אומן כו"ע מודי. דדוקא בפקדון דאין שייכות לההלואה עם הפקדון. אז בסתמא לא אמרינן שכונתו שיהי' הפקדון בעד הלואה. אבל באומן שמגיע לו שכר בעד הכלי בעצמה. וכל האומנין מחזיקין הכלי למשכון כדאמרינן דנקיט לה אאגרי' כו"ע מודים. (ולפי דברינו נצטרך לומר דרי"ו ס"ל דהא דאמרינן אינה לשכירות אלא לבסוף היינו בשעה שגומר. דאם נימא דרי"ו ס"ל דאינה לשכירות אלא בשעה שמחזיר הכלי כמו שכתב הט"ז והוכיח מדברי רש"י אלו שכתב וכבר החזיר. א"כ אין ראי' מדברי רש"י דאם נקיט בידי' הוי מלוה שיש עלי' משכון. דהרי הכא קיימינן למאן דס"ל אינה לשכירות אלא לבסוף. וא"כ אם לא החזיר בשכר שעשיתי הוי כמו אעשה. ע"כ דרי"ו ס"ל דהסוף הוי בשעה שגומר הפעולה. ואז נעשה השכירות. וא"כ לחנם הרעיש הט"ז על הפרישה כי מהרי"ו מוכח כהפרישה ודו"ק)

סימן מב

סוגיא דמי הודיע לבעל חטין. ויתבאר דין קנה במעותיו לחבירו ודברי הרא"ש שמחלק בין צבע לשליח. ודין מקדש אשה לחבירו במעותיו. ואגב יתבאר דיני ידיעה וראי' דגם בממון בעינן ידיעה וראי'

דף קב תנו רבנן הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטין ולקח מהן שעורין שעורין ולקח מהן חיטין תנא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע א"ר יוחנן לא קשיא הא רבי מאיר הא רבי יהודה מחכו עלה במערבא לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה וכי מי הודיע לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות מתקיף לה רב שמואל בר ססרטי אי הכי אפילו חטין וחטין נמי לא אמר רבי אבוה שאני חטין וחטין דשליחותי' קא עביד וכיד בעה"ב דמי תדע דתנן אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן וכו'. ואמאי לימא ה"נ מי הודיע לצבע שיקנה צבעו לאשה אלא משום דאמרינן דשליחותי' קא עביד וכיד אשתו דמי ה"נ שליחותי' קא עביד וכיד בעה"ב דמי

והנה הש"ך בח"מ (סימן קפ"ז ס"ק ב') כתב וז"ל כתב רבינו ירוחם (בנכ"ח ח"א) ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפילו אמר בפני עדים לצורך חברי אני קונה במעותי אלא אם כן הודיעו למוכר בפ"ט דקמא עכ"ל וב"י הביאו בחידושין ג' כו' ובדרכי משה כתב וז"ל ומה שכתב הטור כמאן דאוזפינהו דמי הוא שלא כדברי רבינו ירוחם (נתיב כ"ח ח"א) דאפילו אם קנה במעותיו ומתכוין לחבירו לא קנה חבירו אפילו אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותיו אלא אם כן הודיעו למוכר כו' גם ממה שכתב הטור כמאן דאוזפינהו דמי אין ראי' דשאני התם דאמר ליה זיל זבין לי עכ"ל הש"ך. ולכאורה אין מובן דבריו