לבוש מרדכי בבא קמא קסד

ופרוטה בפני עצמו דיינינן משו"ה שפיר אמרינן בשכירות פועל או קבלן. ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. שכל פרוטה שעשה כבר נגמר ומחויב לשלם בעד הפרוטה אלא דכ"ז שהחפץ בידו אינו מחויב להשיב מטעם שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אבל חיוב בודאי הוי וא"כ היכא שנתחייב לפועל אף שעדיין לא נגמר הדבר עכ"ז יש עליו חיוב. ואם נתן הפועל את זה במעמ"ש בודאי מודים הטור והמחבר שנתחייב. שהרי בעד כל הפרוטות שכבר עשה יש על בעה"ב חיוב תשלומין אף קודם שנגמר הדבר משו"ה שפיר הביא הרמ"א דיוכל לקדש אשה. שהרי יוכל ליתן לה במעמ"ש. משא"כ הטור והמחבר בחו"מ מיירי בשכר כלי ואז לא שייך ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. שהרי התם קנה הכל לזמן. וא"כ החיוב לשלם בעד הקנין וכיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. א"כ לא חל עליו כלל חיוב תשלומין עד שיגמר הקנין שקנה בהכלי. ומשו"ה כתבו הטור והמחבר דלא שייך כלל בזה מעמד שלשתן קודם שגמר הקנין. שהרי אין עדיין עליו חיוב השכירות כלל. משא"כ בפועל כל הפרוטה ופרוטה כבר סוף השכירות. אלא דמשו"ה אינו משלם משום שהחפץ בידו לא יוכל לכופו לשלם. אבל חיוב יש עליו. משו"ה חל מעמד שלשתן. ומיושב בזה קושית הש"ך והגר"א שהקשו הרי ישנה לשכירות כו' יעו"ש בדברי'. אכן לדברינו בשכירות כלי לא שייך כלל דינא דישנה לשכירות משא"כ בפועל שייך האי דינא כנ"ל. נמצא דלפי מה שבררנו שיש עליו חיוב ההלואה גם קודם שנגמר זמן השכירות בודאי. דאם קדשה בהנאת מחילת מלוה מקודשת ושלא כדעת הב"ש

ואם נימא כן יתיישב קושית הלח"מ על דברי הרמב"ם (בפ"ז מהלכות שכירות) שכתב (שם בהלכה ג'). השוכר שאמר נתתי שכר הבית שנתחייבתי בו והמשכיר אומר לא נטלתי בין שהיתה בשטר בין שהיתה בעדים. אם תבעו בתוך שלשים יום על השוכר להביא ראי' או יתן ויחרים על מי שלקח ממנו או יטעון עליו בדמים שנתן תחילה טענה בפני עצמו. וישביעהו היסת. והקשה הלח"מ דמלשון זה שכתב הרמב"ם ויחרים על מי שלקח ממנו מוכח דלא חייבו שבועה למשכיר. דכיון דהוי בתוך הזמן איכא חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו. מהני הך חזקה כדי שיטול התובע בלא שבועה. והרי הרמב"ם בעצמו כתב (בפרק שלישי מהלכות שכנים) גבי אחד מן השותפין שבנה כותל שמבדיל בינו ובין חבירו דאם בא לתבוע אותו ליתן חלקו בהוצאת הגובה מה שהוסיף על ארבע אמות דנשבע בנקיטת חפץ ונוטל והא התם הוי בתוך זמנו ועדיף מיני'. דאמרינן בגמ' דאפילו אביי ורבא דאמרי אדם פורע בתוך זמנו מודו התם דאינו פורע משום טעמא דמי יימר דמחייבי לי רבנן. וא"כ משמע דעדיף מהיכא דהוי תוך זמנו וכיון דהכא לא הצריך רבינו שבועה כ"ש התם עכ"ל הלח"מ. אכן לפי דברינו יתיישב שפיר. דהנה גבי שטר תו"ז ועד אחד מעיד שהוא פרוע. פסק הרב"י דאף שפסק הרמב"ם דאין צריך שבועה משום עד אחד. כיון דהוי תוך זמנו. אי טעין ישבע לי מחויב לשבע. הרי דתוך זמנו אינו מועיל אלא לדחות תקנתא דרבנן שפסקו שעד אחד הוי הוכחה שפרע. דמשו"ה חייבו רבנן שבועה. כיון דהוי תוך זמנו אין מקבלין הוכחות. דאדרבה יש הוכחה שלא פרע. אבל שבועה דחייבו רבנן בבא ליטול משום ספק דילמא פרע. מידי ספק לא יצא לגבי חיוב שבועה היכא דטוען ברי. ומשו"ה פסק הרמב"ם (בפ"ג מהלכות שכנים) דאם בא לתבוע חלקו בהוצאות והלה אומר פרעתי. דנשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדין שפסקו רבנן דהבא ליטול והלה אומר פרעתי לא יטול אלא בשבועה וכל זה דוקא בטוען פרעתי. אבל בטוען יש לי בידך כנגדו דלא הוה טענת פרעתי. על טענת יש לי בידך כנגדו לא תקנו רבנן שבועה בבא ליטול. ורק משום מגו שהי' יכול לומר פרעתי יכול להשביעו. ותליא אי אמרינן מגו להשביע. (ועיין בקצוה"ח בסימן פ"ב). אבל אם אין יכול לומר פרעתי להשביעו. שאין כאן מגו בודאי דעל טענת יש לי בידך כנגדו לא תקנו שהבא ליטול לא יטול אלא בשבועה. והנה כפי שביארנו גבי שכירות קודם שכלה הזמן החיוב עדיין דבר שלא בא לעולם הוי. נמצא כשנתן דמי השכירות בתוך הזמן המעות עדיין הלואה ביד המשכיר עד שיגיע הזמן שיחול החיוב. וכשיגיע הזמן ג"כ הוי חוב המעות חוב. וחוב השכירות חוב כדקיי"ל זה גובה וזה גובה ואפי' מאן דלא ס"ל זה גובה כו' היינו משום דהפוכי מטרתא למה לי. אבל היכא שיש נפקא מינה מודה שזה גובה וזה גובה. נמצא דהכא כשטוען פרעתיך בתוך הזמן איננו טענת פרעתי דבתוך הזמן לא הוי המעות פרעון. רק טענת יש לי בידך כנגדו ובטענת יש לי בידך כנגדו לא תקנו רבנן שלא יטול אלא בשבועה. ואפילו אם נימא דבשטר אף בטענת יש לי בידך כנגדו אי טען לשתבע לי מחויב לשבע היינו שיש לו מגו דאי בעי טעין פרעתי. למאן דס"ל אמרינן מגו להשביע והכא הא אין יכול לטעון פרעתי בתוך הזמן דפרעתי הכא בשכירות תוך הזמן הוי טענת יש לי בידך. כיון שלא הגיע עדיין זמן החוב. משו"ה פסק הרמב"ם דבשכירות אם טוען פרעתיך בתוך הזמן נוטל בלא שבועה. משא"כ בכותל אף דחזקה שאין אדם פורע משום דמי יימר דמחייבו לי רבנן. כיון שרבנן תקנו שהבא ליטול ישבע בטענת פרעתי. חזקה דאין אדם פורע. אין פוטר מן השבועה בטוען ברי

ולפי"ז מיושב ג"כ קושית הש"ך בחו"מ (סימן ע"ח ס"ק ט') על הרמ"א דבסימן (ע"ח) סתם כהאי סברא דאית לה דאם הלוה אומר שפרעו בתוך הזמן אין צריך לשבע. ומשמע דאפילו אחר הפרעון אין צריך לשבע. ואילו בסימן (שי"ז) גבי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי סתם הרמ"א דצריך לשבע אחר הפרעון ונשאר בצ"ע. אכן לדברינו ניחא דרבינו הרמ"א ס"ל כיון דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו. בכה"ג לא אמרינן תקנת חכמים דהבא ליטול לא יטול אלא בשבועה בטוען פרעתי ורק בשטר תקנו ולא נגד חזקה דאין אדם פורע בתיך זמנו. והיסת ג"כ לא שייך קודם הפרעון. רק אחר הפרעון. אולם היסת לא מצינו אלא היכא דיברר על מה תובעו ועל מה צריך לשבע. משו"ה ס"ל לרמ"א בטוען גבי הלואה פרעתי בתוך זמנו אין משביעין היסת אפילו אחר הפרעון משום דעל איזה טענה ישבע. אם על הכסף שנתן אח"כ בצווי ב"ד. לא מצינו היסת בכה"ג שמצווין ב"ד לפרוע. ואח"כ יאמרו השבע. וכיון שעל פי ב"ד נתן לא שייך שבועת היסת בכה"ג ואם יתבע הכסף שפרע בתוך הזמן, הלא אותם הכסף הוא מודה שהי' מחויב לשלם. ואיך יתבע אותם הכסף. משו"ה אין לנו עתה על מה להשביע. וכל זה בהלואה. אבל בשכירות כיון שנתן הכסף קודם הזמן שאז לא הי' חיוב עדיין. נמצא דהכסף הי' בתורת הלואה דלא דמי לחוב תוך הזמן. שחיוב יש רק שאין יכול לתובעו וכששלם באמצע הזמן הוי תשלומין דמשו"ה יש מעמ"ש בהלואה תוך הזמן. אבל בהלואה של שכירות כ"ז שלא נגמר השכירות לא הוי חוב ואין מעמ"ש קודם הזמן. נמצא דהפרעון שנתן בתוך הזמן הוי הלואה. וא"כ כשפרע אח"כ עוד הפעם לפי דבריו. יוכל לתובעו בעד הכסף שלקח באמצע הזמן וישבע שלא לקח אותם. ואין מגיע לו החוב ההוא. משו"ה שפיר פסק הרמ"א בשכירות תובעו הכסף שנתן לו באמצע הזמן ונשבע היסת עליהם. אבל בהלואה אין יכול לתובעו הפרעון שנתן באמצע הזמן. שהרי אף לפי דבריו אינו מחויב לו בעדם. שהרי הי' הפרעון בשעתם

עוד איתא שם בב"ש (ס"ק מ') על דברי הרמ"א שכתב שאם הכלי עדיין אצלו וקדשה בשכרו לכו"ע מקודשת דהוי לי' כמלוה שיש עליו משכון. וכתב ע"ז הבית שמואל ז"ל רי"ו מורי ר"א כתב כי נראה לו לכו"ע אם עשה לה כבר שירים ונזמים ואח"כ קידש בשכרו מקודשת דכיון שתופס אותם בשכרו הוא